פוסטים מתויגים עם מחזמר

  • 1 בינואר 2017

    סלאמסטיבל 2016: מבט אל עתיד ההיפ הופ

    (צילום: ארתור לנדה)

    סצנת הפואטרי סלאם הישראלית הגיעה לסלאמסטיבל שנערך השבוע עם תרועת ניצחון חגיגית. זאת היתה שנה מאוד מוצלחת לז'אנר, בה כמעט כל אירוע פואטרי סלאם היה סולד אאוט, קטעי שירה הפכו לויראליים ("יש לי וידוי" של לוסי איוב ו"שלט בכניסה למושב" של טמיר אהרוני), ואפילו נוצרה "פועטרי סלעם", פארודיה אכזרית ודי מדויקת של ניב מג'ר. בתור מי שהיה שם כשהאירועים היו סוד כמוס וקטן, זה כיף לראות את כל העניין גדל וזוכה ליותר הערכה ופרסום. עם זאת, ככל שהסצנה גדלה התרחקתי ממה שקורה שם. לאט לאט נעלמה האש היצירתית שאפיינה את הז'אנר בתחילת דרכו, וכבר המון זמן לא ראיתי קטע שבאמת הרגיש לי כמו משהו שעדיין לא ראיתי.

    זאת עיקר הסיבה שבגללה בחרתי ללכת לאירוע הסלאמספוט, מבין כל אירועי הסלאמסטיבל: המטרה של האירוע לקחת את הספוקן וורד לכיוונים יותר מוזיקליים, היא הזדמנות מצוינת לראות אם יש עדיין משוררים שיכולים לקחת את הז'אנר למקומות שהוא עדיין לא היה בהם. התקווה, כצפוי, היתה טמונה בענקי הסצינה: ג'ימבו ג'יי, יוסי צברי, ושירי לדלסקי הופיעו בערב בו נכחתי, וכולם שמות מספיק גדולים וותיקים כדי שיצופה מהם להביא משהו חדש עם החומרים שלהם. את ג'ימבו ג'יי ראיתי כבר מספר פעמים השנה, והחומרים שלו הם היפ הופ פרופר - רוב קטעי הספוקן וורד שלו נשארו בהופעות כקטעים בהם ג'ימבו עומד ומציג אותם, ללא ליווי מוזיקלי. גם שירי לדלסקי המוכשרת נוטה יותר לכיוון ההיפ הופ עם המוזיקה שלה, אבל החומרים הישנים-יחסית איתם היא הופיעה הרגישו לא רלוונטיים, במיוחד ביחס לקטעי הספוקן וורד האישיים אותם היא הציגה, שוב, ללא ליווי מוזיקלי (כולל קטע אחד מרגש באמת על "שאטגאן" במכונית, שעסק בעצם בחברות ישנה). אמנם הישועה לא הגיע גם מכיוונו של יוסי צברי, שבעיקר עמד ודקלם שירים שלו, אבל הוא כבר היה יותר בכיוון, עם קטע אחד בו הוא רקד סדרה של צעדים תימניים ובכך נתן קצב מעניין לשיר שלו.

    המחסור בליווי המוזיקלי החל להרגיז, בעיקר כי הרגשתי שהמטרה של הערב הזה מתפספסת. בסופו של דבר, הרעננות והתעוזה שחיפשתי הגיעה משלוש משוררות אלמוניות-יחסית. יעל טל עלתה לבמה ביחד עם נעמה רדלר שליוותה אותה על קלידים, גיטרה, באס וקאזו. את טל הכרתי כבר מאירועי סלאם קודמים בהם הפגינה חמידות גדולה עם קטעים מצחיקים ואישיים שמתחילים מסיפורים יומיומיים ומסתיימים במחשבות על העבר, ההווה והעתיד. השילוב האירוני הזה עבר בצורה מדויקת דרך העיבודים שלה ושל רדלר. המוזיקה הוסיפה קולנס ושובבות לטקסטים הקומיים והמתחכמים של טל, ותוך כדי שימשה תזכורת לעומק שיש מאחורי המילים. אחריה עלתה רזיה מזרחי שהציגה טקסטים מפותלים על גבי המשחקים המוזיקליים ששיחקה עם לופר. בניגוד לרוב המשוררים באותו ערב, מזרחי התעסקה פחות בסיפורים אישיים אלא בנושאים רחבים יותר כמו מין, דת, ושיר בולט במיוחד שעסק במשחק הימורים בין אלוהים לשטן (ובו שיחקה מזרחי את שתי הדמויות בכך שעיוותה את קולה). ואחריה נעמה לופו הציגה טיזינג מהמופע החדש שהיא הכינה עם הלהקה שלה, בו היא מתעסקת בכל שיר בביקור במקום אחר בעולם: סין, פריז, וישראל. עם חבורת נגני ג'אז שתרמו רבות לבניית העולם של שיריה, לופו סחפה את כל מי שהיה מוכן לשמוע לתוך הסיפורים שלה, עם תיאטרליות מוצדקת ולב ענק.

    הקסם בשלושת המשוררות הללו היה שהן לא היו מגובשות על החומרים שהציגו. כן, המבנה של השירים של טל מבולגן לחלוטין ומזרחי הסתבכה עם הלופר, אבל זה לא פגם בתחושת הראשוניות שלהן. זה הרגיש כאילו הן לומדות על הקול האישי והשירים שלהן תוך כדי ההופעה, ובעיקר, יוצרות משהו חדש מהנ"ל, וכל עוד יש משוררות ומשוררים כאלו בספוקן וורד הישראלי, הז'אנר יכול להתקדם ולהתפתח לכיוונים מופלאים.

    תיכון מגשימים: הצהרה כנה על ההיפ הופ (צילום: ארתור לנדה)

    תיכון מגשימים

    אמנם זה לא אירוע רשמי של הסלאמסטיבל, אבל "תיכון מגשימים" הוא הפקה של תיאטרון ה"אינקובטור", שאחראי על הסלאמספוט ועל כל אירועי הפואטרי סלאם ועל עוד כמה מההצגות הכי מקוריות שמופקות בארץ, והוא גם המחזמר החדש של חברי להקת "המופע של ויקטור ג'קסון", מהתורמים הגדולים לעליית הספוקן וורד העברי: כאמור, ג'ימבו ג'יי הוא דמות בולטת בסצנה, ושותפו ללהקה, פדרו גראס, מוציא בקרוב את אלבומו החדש שהוא מתאר כ-"אלבום הספוקן וורד העברי הראשון".

    המחזמר עוסק ביואב, תלמיד כיתה י"ב מנס ציונה שעובר בתחילת השנה לתיכון חדש. יואב (ג'ימבו ג'יי) הוא הילד החדש והמוזר, שלומד על התרבות החדשה שמאפיינת את התיכון, ובמרכזה עומדים קרבות ראפ, בהם שולט מלך השכבה חנן (פדרו גראס). בעזרת חבריו, האאוטסיידרים של בית הספר, ומורה רוחני, יואב לומד את יסודות ההיפ הופ, שבעזרתן ינצח באליפות הראפ הארצית ויכבוש את לבה של הילדה היפה של השכבה. כן, זה נשמע כמו כל סרט תיכון שקיים בערך, אבל זה מכוון. כמו "העיר הזאת", מחזמר הקאלט הקודם של הלהקה שהיה מחווה לסרטי בלשים אפלוליים, גם "תיכון מגשימים" הוא מחווה מכוונת לחלוטין לסרטי תיכונים משנות השמונים. בניגוד ל-"העיר הזאת", הטוויסט האישי שנותנים חברי הלהקה הוא לא רק "כל הטקסטים כאן מועברים בראפ". התיכון כאן הוא לא תיכון אמריקאי אייטיזי שעובד לפי חוקים כתובים מראש, אלא תיכון מודרני של ישראל 2016 שבו הכל מתועד על ידי סמארטפונים, יש רפרנסים לבחירות 2015, והבנות, יותר מהכל, רוצות לשכב עם בנים על מדים של צה"ל.

    זהו לא השיפור היחיד בהשוואה למחזמר הקודם: פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי בוחרים הפעם להנמיך את כמות ההתחכמויות והסטייל ולשים יותר דגש על הסיפור והנשמה שבמרכזו. המחוות המרובות לסרטי אייטיז ולהיפ הופ ישראלי הן רק כלי שבעזרתו מניעים חברי הלהקה את הנושאים והעלילה. יש כאן קודם כל סיפור על ילד שמרגיש לא שייך, ומנסה למצוא את האיזון בין הקול האישי שלו, המקום שממנו הוא בא והתשוקה האישית שלו, לבין הדברים שהוא מוכן לעשות כדי לזכות בהערכה של החברה סביבו - אין יותר היפ הופ מזה. גם מבחינת דמויות חל שיפור משמעותי: המחזמר לא מסתפק רק בדמויות המרכזיות שלו, ומנצל כל הזדמנות כדי לזרוק דמויות הזויות וצבעוניות. בקרב התלמידים בולטים זוג החנונים שמנסים להשיג זיון רגע לפני סיום התיכון. אביו של חנן, בגילומו של רני אלון, הראפר המצליח והספק-מאפיונר, גם מצחיק מאוד. השיא מגיע בתחרות הראפ הארצית, במהלכה נזרקות דמויות חדשות מכל עבר, מהשופטים ועד הראפרים המגוונים, ביניהם אמסי קלופדיה, דמות שהופיעה בעבר בשיר של "המופע של ויקטור ג'קסון", אותו מגלמת בתזזיתיות וקופצניות מעוררת השראה השחקנית גלי אשכנזי לוין.

    ובסופו של דבר, קצת כמו מה שרציתי לראות בסלאמספוט, יש גם כאן התעסקות בהיפ הופ עצמו, ואיזשהו ניסיון להצהיר הצהרה כנה על הז'אנר ולאן שהוא הולך. זה נשמע בהתחלה כמו אותו דיון מאוס על אותנטיות מול התמסחרות של אמנים, אבל מהר מאוד המחזמר מתחמק מניסיון לברור בין שחור ללבן. יש פה דגש על כמה זה חשוב להיות עצמך, אבל גם כמה זה חשוב לאתגר את עצמך ולצאת מאזור הנוחות. יש פה מחוות אוהבות לעבר של ההיפ הופ הישראלי, ולהרכבי היפ הופ כמו שבק ס ובויאקה, אבל יש כאן גם מבט אל העתיד, ועל העובדה שיש לנו עוד הרבה ללמוד. כל זה הופך את המחזמר הזה לאחד מהאירועים החשובים של תהליך ההתבגרות שההיפ הופ הישראלי עובר בימים אלה, ולהוכחה נוספת ש-"המופע של ויקטור ג'קסון" יכולים להיות המושיעים הגדולים שלו.

    סגור לתגובות על סלאמסטיבל 2016: מבט אל עתיד ההיפ הופ / כללי /

  • 8 בדצמבר 2016

    עלייתו של Daveed Diggs מהרכב ההיפ הופ Clipping

    ההתחלה

    אולי אחד הדברים הקריטיים והחשובים בקריירה של ראפר הוא הצעד הראשון, השיר הראשון שהראפר משחרר, ובו הוא צריך להראות לקהל מי הוא, מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. רוב הראפרים בוחרים להגזים, להתנהג כאילו הם כבר אלופי העולם, להשוות את עצמם לגדולים ביותר ולטעון שהם הולכים להשתלט על העולם ממש בקרוב, אנחנו רק צריכים לחכות. כשדוד דיגס פתח את אלבום הסולו הראשון שלו, "Small Things to a Giant" מ-2012, הוא בחר בדרך שונה.

    "Fresh from the Hood" הוא שיר הפתיחה של אותו אלבום, ודוד דיגס נשמע בו ממוקד ובעיקר מודע. הוא מודע לכשרון ולקול הייחודי שיש לו לעומת ראפרים אחרים, אבל הוא יודע שהשוני הזה עלול להוביל לכך שהוא לא יזכה להצלחה ופרסום. הוא מודע למטרות ולשאיפות שלו, אבל בינתיים הוא מוקיר את העובדה שהוא יכול להגיד את מה שהוא רוצה, ויודע שאין לו כל כך הרבה זמן על העולם הזה כדי לשמור דברים בבטן. על הדרך הוא גם מספר על עצמו, על החיים ב-Bay Area בקליפורניה, על המשפחה וההשפעות שלו, וכל זה עם פלואו חכם וחרוזים מורכבים. תוך שיר אחד של פחות משלוש דקות, אפשר ממש להרגיש שאתה מכיר את דיגס.

    למרות שזאת פתיחה מרתקת לקריירה מרתקת, ולמרות שגם שאר האלבום לא נופל ממנה, דיגס לגמרי צדק לגבי התחזיות שלו ונשאר אלמוני לחלוטין עד לא מזמן. בשנה האחרונה הוא השתתף ב-"המילטון", מחזמר ראפ שובר שיאים, זכה עליו בטוני, והוציא שני אלבומים עם הלהקה Clipping איתה יגיע להופעה בארץ ביום שני הקרוב, 12.12 במועדון הגגרין. הוא בדרך להפוך לאחד מהכוכבים הגדולים באמריקה, אז כדי שלא תתחרטו שפספסתם אותו, הנה הסיפור על עלייתו של דיגס.

    הפריצה של קליפינג

    בקליפינג דיגס משתף פעולה עם צמד המפיקים William Hutson ו-Jonathan Snipes, חברי ילדות שלו ששואבים השפעות מאינדסטריאל ומפיקי נויז והיפ הופ נסיוני (Tim Hecker ו-Death Grips, לדוגמא). בראיונות דיגס מספר שיש למוזיקה של קליפינג כמה חוקים: דיגס אף פעם לא כותב בגוף ראשון, וקליפינג אף פעם לא משתמשים בתופים אלא מסמפלים דברים כמו מסור חשמלי ויריות קליעים של אקדח. החוקים הללו יוצרים פילוסופיה מעניינת בז'אנר בו ראפרים מתעסקים באגו ובסיפור האישי שלהם, בזמן שדיגס אף פעם לא כותב על עצמו, אלא על דמויות אחרות שהוא ממציא. נוסף לכך החוסר המכוון בתופים - שמכת הסנר שלהם בדרך כלל גורמת לנפילת המתח בביטים בהיפ הופ - שיוצר תחושה אינטנסיבית ומתוחה לסיפורי הגטו שדיגס מספר בשיריו כמו Taking Off.

    ב-2013 קליפינג הוציאו את אלבום הבכורה "Midcity" לבאנדקאמפ. הלייבל המוערך Sub Pop גילה את האלבום, והחתים את קליפינג. הלהקה הוציאה את האלבום השני שלה"CLPPNG" תחת הלייבל. באלבום הזה דיגס וחבריו גיבשו את הסאונד שלהם. הם החלו לעשות דברים מעניינים יותר עם השילוב המוזר בין נויז והיפ הופ, והחלו לשלב יותר הוקים וביטים מקפיצים, והשירים שבהם עשו זאת נהיו לשירים הטובים ביותר שלהם ("summertime" ו "work work" הם השיאים של האלבום). גם הכתיבה של דיגס התחדדה. הוא השתפר מאוד בתור מספר סיפורים, והסיפורים שלו נהיו מעניינים ואנושיים יותר: ב-"Tonight" הוא מתאר מסיבה שבה הנואשות של הדמות הראשית להשיג זיון הופכת לסיוט, וב-"Work Work" הוא מתאר חיים של רחוב טיפוסי בגטו, שמכיל עסקי סמים וזנות ואדם שעושה את העסקים הלא נכונים בזמן הלא נכון.

    "המילטון" והנסיקה לשמיים

    בניגוד להמון מוזיקאים שחוטאים במשחק פה ושם, דיגס הוא שחקן כמו שהוא ראפר - הוא למד ולימד משחק והשתתף במחזות קטנים. נראה שהקריירה של דיגס כשחקן התנהלה כמו קריירת הראפ שלו, עם דגש על לעשות משהו אחר ואלטרנטיבי, שבא על חשבון הצלחה ופרסום. ואז הגיע "המילטון". מחזמר ההיפ הופ שכתב חברו הטוב של דיגס, לין מנואל-מירנדה, עוסק בסיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד האבות-המייסדים ושר האוצר הראשון של ארה"ב. דיגס השתתף בהקראות הראשונות של המחזה, ואחרי שהתאהב בסיפור ובשירים של מירנדה החליט להמשיך ולשחק גם בהפקה של המחזמר באוף-ברודוויי ולאחר מכן בברודווי.

    הנה משהו שאתם צריכים לדעת על "המילטון": זהו האירוע התרבותי הגדול והמצליח ביותר בארצות הברית כרגע - יותר מכל סרט או סדרה מדוברים, יותר מכל אלבום או סינגל מצליחים, אף אחד לא יכול להתחרות במחזמר שיש לכרטיסים שלו רשימת המתנה של שנה מראש. הוא גם מבריק כמו שהוא מצליח: את כל התפקידים, למעט התפקיד של המלך ג'ורג', משחקים שחקנים לא-לבנים, במטרה להראות את ארה"ב כמו שהיא נראית כיום. הסיפור עצמו מתעסק במאבק של מהגר אידאליסט לעשות שינוי אמיתי בממשל האמריקאי תוך כדי מאבק עם יריבים פוליטיים ופופוליסטים. כל זאת, ביחד עם שירי ההיפ הופ וה-R&B, הופך את המחזמר ליצירה הכי נגישה ורלוונטית באמריקה.

    דיגס משחק במחזמר שתי דמויות שונות לחלוטין: במערכה הראשונה הוא משחק את המרקיז דה-לפייט, המהגר הצרפתי שעזר לאמריקאים במהפכה שלהם והמשיך אחר כך למהפכה הצרפתית; ובמערכה השנייה הוא משחק את תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, פוליטיקאי משופשף ופופוליסט, שכתב את הכרזת העצמאות מחד, אך רכש מאות עבדים והתנגד לרעיונות הליברליים של המילטון. חוץ מהעובדה שמרענן לראות בחור שחור משחק את בעל העבדים הנודע והצבוע, הפלואו והמהירות הבלתי-אפשרית של דיגס עוזרים לו לבנות את הדמויות בצורה מקורית ושונה: לפייט הוא מהגר שמתקשה בהתחלה עם האנגלית שלו, וככל שהוא מתקדם בדרגות הפיקוד, הפלואו שלו נהיה מהיר יותר. השיר בו הוא מדגים את יכולות הפיקוד שלו, "Guns and Ships", הוא השיר עם הכי הרבה מילים לשנייה בהיסטוריה של ברודוויי, עם שיא של 6.3 מילים בשנייה. לעומת זאת, כשדיגס משחק את תומאס ג'פרסון, הוא יותר אולד-סקול בראפ שלו, בהתאם להשקפת העולם השמרנית של הדמות. הזכייה של דיגס בפרס הטוני לא כזאת מפתיעה. למרות שהוא מעולם לא שיחק במחזמר ולקח שיעורי פיתוח-קול במקביל לחזרות, למצביעים פשוט לא הייתה ברירה לבחור באחת מתצוגות המשחק המורכבות והמעניינות שנראו בברודוויי.

    ההווה של קליפינג

    עם ההצלחה האדירה של "המילטון" בברודוויי, מעמדו של דיגס עלה, וכך גם תשומת הלב ללהקה שלו. סאב פופ ניצלו זאת. השנה יצאו שני ריליסים של הלהקה אי פי בשם "Wriggles" ואלבום בשם "Splendor & Misery". שניהם הראו כיוון נגיש יותר של הלהקה לקהל הרחב, ולדעתי גם מעניין יותר. "Wriggles" הוא בקלות ההוצאה הכי ממוקדת וכיפית שהוציאו חברי קליפינג, ומכיל את הביטים הכי מרקידים שהלהקה הפיקה אי פעם. כשלהקה עם הפקה כל כך מעניינת ולא קונבציונלית מנסה להנגיש את עצמה בלי לפגום בייחוד שלה, זה עלול להרגיש כמו ירידה ברמה או באמנות, אבל לקליפינג זה עובד.

    "Splendor & Misery" הוא כבר סיפור שונה ומציג צעד נוסף בנסיוניות וההתפתחות של הלהקה. מדובר באלבום קונספט על עבד שחור שננטש על חללית, ומערכת ההפעלה שלה מתאהבת בו. יכולת הסיפור של דיגס מתפתחת לכדי עלילה שמוכלת באלבום שלם, וגם ההפקה של סנייפס והטסון משתלבת בה בצורה מעניינת, ומייצגת את אותה מערכת ההפעלה ואת המסרים שהיא מחביאה. אולי בהשפעת המחזמר, דיגס מכניס לסיפור שלו הרבה יותר רגש ורובדים מאשר באלבומים הקודמים של הלהקה. הדמות שהוא יצר אמינה גם בלי המטאפורה של החלל: עבד שחור שמגיע למקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו, ודווקא שם הוא מרגיש הכי בודד. מכל ההתעסקויות בהצלחה שחורה בעידן הפוסט-קנדריק שהתחיל השנה, ההתעסקות של קליפינג היא מהמקוריות והמעניינות שבהן.

    קליפינג היא בסך הכל חלק מסצנת ההיפ האלטרנטיבית שמתרחבת בעשור האחרון. היופי שבסצנה הזו היא שאף אחד מאמניה לא דומים אחד לשני: קליפינג שונים לחלוטין מ-Death Grips, Danny Brown, Open Mike Eagle, או Busdriver. היתרון שלהם הוא דיגס - ראפר שהוא גם כותב חכם, גם וירטואוז וגם בעל אישיות ייחודית שמועברת היטב דרך השירים שלו. דיגס כבר הוציא כמה פרויקטים - בין היתר אלבום סולו ומיקסטייפ שהוציא עם השותף וחברו הטוב Rafael Casal, בנוסף להיותו חבר בלהקת True Neutral Crew - אבל הוא לא נשמע במיטבו באף אחד מהפרויקטים הללו כמו שהוא נשמע בקליפינג. ועדיין, יש לי ציפייה לאלבום הסולו הבא שדיגס עובד עליו בימים אלו, כי בכל זאת, ראפר שלא מדבר אף פעם בגוף ראשון זה מרענן, אבל כל הקרבות הראפ ב-"המילטון" עשו לי חשק לשמוע את דיגס מטפח לעצמו קצת את האגו - זה בטוח לא ישמע כמו משהו שאני מכיר.

    סגור לתגובות על עלייתו של Daveed Diggs מהרכב ההיפ הופ Clipping / כללי /