פוסטים מתויגים עם ירושלים

  • איה זהבי פייגלין במזקקה: אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת

    צילום: ענבר שפס

    איה זהבי פייגלין היא מסוג האומנים שפועלים בעיקר בתל אביב. הופעות ההשקה שלה במועדון הבארבי תמיד מלאות עד אפס מקום, ואמנם פייגלין מופיעה גם ברחבי הארץ, אך קשה להיזכר בפעם האחרונה שהיא הופיעה בירושלים. היא סיפרה למכריה לפני ההופעה אמש, שנראה לה שהפעם האחרונה שהיא היתה כאן היתה בבר הקצה, שפעל ממש באותו רחוב מול המזקקה אך נסגר לפני 6 שנים.

    ובכן, טוב מאוד שהיא חזרה. עם שני אלבומים מצליחים והרכב חדש הכולל את עדי רותם בקלידים ואפקטים, והוד שריד בתופים (מלהקת "כל החתיכים אצלי" שאותה הנהיגה), פייגלין ונגניה ציינו שוב ושוב "איזה כיף לכם שקר פה בערב!" והיה נראה שהם נהנים מהמקום ומהאווירה. ההופעה נפתחה בשיר "אמריקה", עם המשפט הבלתי נשכח "נמאס לי מהמין האנושי". חלק מקסמה של פייגלין כיוצרת טמון במילים האמיצות והכנות שבשיריה. בשיר "ברלין" היא מזכירה את עיסוקה היומיומי כמורה, ואת הפחד שתלמידיה לא יאהבו אותה. בשיר "ספורט", היא מתוודה שעליה להתאמן יותר. פייגלין שרה על נושאים המעסיקים את כולנו בחיי היומיום - אהבה, בדידות,הצלחה, יחסים עם הורים ועם חברים - ובצניעות, הומור ואומץ שחושף את מחשבותיה.

    וחוץ מהמילים, הסולואים של פייגלין בגיטרה עוצמתיים, וקולה הצטרד בהמשך וחשף צד אגרסיבי יותר, גם בלחנים, כמו ב-"שעת השבורים" שנכתב יחד עם שריד ונפתח בריף מטאלי כבד. כשהגיע השיר "גיבור", הלהיט הגלגלצי שלה, הקהל הצטרף בשירה סוחפת. היא תקשרה עם כולם ואף ענתה על שאלות, וכשנשאלה "האם יש לך שיר שכתבת ממקום שמח", ענתה ש-"אין כזה, כל השירים שלי נכתבו ממקום מדכא".

    כשפייגלין נשארה לבדה על הבמה וביצעה את השיר השקט "ג'וק", הפגיעות שלה נחשפה במלואה, וכל הקהל נשבה בקסמה, באופן מוחלט. היא עלתה להדרן וביצעה קאבר לשיר "האהבה מתה" של תמר גלעדי. הקהל היה צמא לעוד, אך פייגלין נתנה את כל כולה והוכיחה כי מדובר באחת היוצרות הטובות שפועלות כרגע: היא אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת. נקווה שמעכשיו היא תגיע יותר לירושלים.

  • ירושלים של ניקו טין: טנק, ראשנים, וקוקטיילים מיסתוריים

    כל נערה עם פוני ותיק Kanken יודעת שלירושלים יש כבוד בסצינת השוליים תודות להרכבים כמו נושאי המגבעת, יאפים עם ג'יפים ורייסקינדר. בשנים האחרונות העיר חוגגת את המחתרת המוזיקלית שלה בפסטיבל החזית שיתקיים השבוע בשלל אירועים מגניבים. לכבוד הסיפור, ביקשתי מזוהר שפיר aka ניקו טין (שיצא לה אגב אלבום חדש) לציין את חמשת המקומות האהובים עליה בעיר ולבחור לכל אחד מהם פסקול.

    1. גבעת התחמושת

    אחד המקומות שתפקדו כמגרש משחקים לילדי השכונה מעלות דפנה. אני זוכרת את עצמי מטפסת על הטנק ורצה לאורך התעלות וחושבת שזה נורמלי לחלוטין. (צילום: דר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי)

    2. בריכת ממילא

    ממוקמת ממש קרוב לביה״ס הניסוי שבו למדתי. חורף אחד לקחו אותנו לראות ראשנים בשלולית ואני זוכרת שהרקבון והקור הקסימו אותי עמוקות. אחת העזובות היפות האחרונות בעיר ועכשיו רוצים לשפץ ולהרוס. (הקליפ צולם בחלקו שם).

    3. מסעדת פינק (רחוב ההסתדרות)

    עוד אחד ממעוזי הנוסטלגיה שלא חשבנו שיגמרו לעולם. היינו באים באירועים מיוחדים, בני 20 ובטוחים שאנחנו משו-משו. המלצר החתיך שהיה גם מוזג המשקאות התייחס אלינו בכבוד וברצינות והרעיף מקסמיו, ערבב ומזג קוקטלים מיסתוריים. (צילום: אלון הדר)

    4. הגבעה הצרפתית

    השכונה בה גרתי בימי התיכון. על גבול המדבר, פרבר שלו ומשעמם עד כאב שלתקופה קצרצרה היה התגשמות כל הפנטזיות. (צילום: Deror avi)

    5. כנסיית סנט ג׳ורג׳

    מנזר עם גינת עצי חושחש ואקוודוקט קטן שזורם מסביב למבנה. ירושלים במיטבה כשהיא יותר אל-קודס. (צילום: Ilana Shkolnik-Langsam Pikiwiki Israel)

  • ירושלים של כמעט

    נושאי המגבעת מופיעים במועדון אמדיאוס בירושלים, 1986; משמאל בכיוון השעון: ישי אדר, אלון כהן, אהד פישוף

    "זוהי עיר משעממת / כן משעממת", שרו נושאי המגבעת בירושלים של סוף שנות ה-80 בשיר "נושאי המגבעת", תגובת נגד לעיר שמרנית מלאה בתיירים ודתיים. אולי האדמה עדיין מקולקלת, אבל העיר כבר לא משעממת.

    השבוע מתקיימת החזית, חגיגה של סצינת האינדי הירושלמית עם הופעות של הרכבים מיתולוגיים ותוכניות רדיו על המוזיקה העצמאית של העיר. נסעתי לשם אתמול לראות הופעה של יאפים עם ג'יפים. נהניתי ואפילו זכרתי את רוב המילים ללהיט "הבת של הדיקן", אבל זה לסטטוס בפייסבוק. הנסיונות שלי למצוא משהו אמיתי לכתוב על האירוע כשלו.

    ואז נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם גיאחה. אמרתי לו אחרי ההופעה שהלהקה היתה מאוד מוזיקלית שזה כמעט היה ג'אז. הוא ענה לי שהיאפים תמיד היו הרכב של כמעט, לא לגמרי שם.

    פתאום האלמנט הזה נראה לי נורא נוכח במוזיקה הירושלמית. בוערת בה אש, אבל היא לא לגמרי שם. במיוחד בליריקה. אוהד פישוף (נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, בני המה), ישי קיצ'לס (יאפים עם ג'יפים, פוריטנים צעירים), ואסף עדן (אשכרה מתים, רייסקינדר) - מה לעזאזל הם רוצים להגיד?

    לפעמים אני רואה בליריקה שלהם מסר, כמו בציטוט שפותח את הפוסט, אבל בשורה הבאה הוא יכול להתבטל או להשמע כמו שפה פנימית לא מובנת. אפילו מבחינה מוזיקלית קשה לי להגיד באיזה ז'אנרים הם פועלים. ובכל זאת אני נהנה לשמוע אותם ומרותק מהפעילות שלהם.

    אולי העניין הזה של לא לגמרי שם הוא לסרב למסגרות. המוזיקה בירושלים תמיד הוגדרה בשונות שלה, להיות בני המה מאשר בני האדם. לא להכנע לתבניות ולאתגר את הנטייה האוטומטית לקטלג.

    אוהבי מוזיקה המליצו לי אתמול לבוא להופעת האיחוד של דיואלט ביום רביעי. שאלתי אותם איך הלהקה נשמעת, וראיתי שהם התקשו לתת תשובה מידית. עכשיו אני מבין למה.

    (צילום מאת דני פישוף)

  • העתיד כבר כאן 2 - קיצו + הגרלת כרטיסים

    אם הייתי שואל אתכם ב-1990 איך תישמע המוזיקה הישראלית בשנת 2010, מה הייתם אומרים? ודאי הייתם נתקפים באיזשהו ויז'ן פוטוריסטי על כיפות זכוכית ענקיות וסייבורגים עם יכולות נגינה על אנושיות, או אולי על עידן פוסט-אפוקליפטי של שממה רדיואקטיבית ולהקות נודדות של נגני עוד עם מסכות אב"כ על טרקטורוני חולות. בטח לא הייתם משערים לעצמכם שעל המצעד השבועי ישלטו בעצם רבי עם קרחניסטים, להקה על שם הלאום-דת שלנו, ו...שלומי שבת.

    אז אני שואל, אם זה אמור להיות העתיד, איפה החלליות? רובי הלייזר? איפה הג'ט פק שלי? ולמה המוזיקה הפסיקה לצעוד קדימה? אחרי עשור שלם שבו להסתכל אחורה היה שם המשחק, אני רוצה לשמוע אמנים שמסתכלים קדימה. אני מדבר על אמנים שלא נשמעים כאילו הם הגיעו מהאייטיז או מהסבנטיז, אלא כאילו הם הגיעו מהטוונטי-פורטיז, כלומר שעושים את המוזיקה שדמיינו פעם שצריך לעשות עכשיו.

    זה למה, בין היתר, אמנים כמו Oceansize, M83, ו-dredg מדליקים אותי, כי הם נשמעים רלוונטיים לימים האלה והזמן הזה, כי הם דוחפים את המעטפת קדימה בתרגום מילולי מאנגלית (2 נקודות למי שמוצא לזה ביטוי מתאים בעברית). והיום בניגוד לזמנים עברו, אין יותר תירוצים. אם לפני שלושים שנה היה דיליי בין המוזיקה בעולם למוזיקה בארץ, שפשוט לא ידעו מה הולך בחו"ל מלבד מה שהיו מדווחים החוזרים והשבים מנתבג, היום אנחנו מחוברים להכל בריל טיים לייב פיד סטטוס פאקינג אפדייט.

    לשמחתי גם בארץ יש ייצוג ללהקות שרואות דברים קצת אחרת. דיברנו בשבוע שעבר על לורנה_בי והזווית שלהם איך רוק/פופ אמור להשמע היום. יש גם את Tiny Fingers, סוג של Mars Volta הצברים, עם הפוסט-רוק האינסטרומנטלי הפרוע שלהם. אבל אם יש להקה אחת שמייצגת בשבילי את החזון הזה בצורה הכי מדויקת, אין ספק שמדובר בלהקה קיצו.

    קיצו

    צילום אמיר הבר

    נתקלתי בקיצו בפעם הראשונה כאשר פספסתי את אינדינגב 2 ורק שמעתי איך מזכירים את שמם שוב ושוב ושוב בתור אחד מהשוסים של אותו הפסטיבל. בפעם השניה זה היה במונוקרייב נייט לייב הראשון איפה שדאגתי להיות נוכח ולראות אותם על גבי הבמה. דיברתי בפוסט של לורנה_בי על לראות הופעה מבלי בדיוק להבין או להכיל אותה. ובכן, זה בדיוק מה שקרה לי גם עם קיצו בערב ההוא.

    הנה מופיעה בפני חמישיה ירושלמית מאוד צעירה וקצת משונה, שעושה מוזיקה קצת משונה, ומשום מה בקהל כל מיני אנשים זזו בתנועות קצת משונות לצליליה. אבל נגנבתי. נגנבתי מהשילוב הזה של רית'ם סקשן אסימטרי, עם אלקטרוניקה מרטיטה, עם גיטרה מהחלל החיצון, עם זמרת אדומת שיער בעלת אנרגיות בלתי נדלות. כל החבילה הזאת התחברה לכדי רוק מרגש, אמנותי, וזר מאוד בנוף המקומי. הרבה אנשים תייגו אותו כסקנדינבי. אני אומר שהוא מהעתיד.

    ראיתי את קיצו עוד לא מעט פעמים בהופעה, אבל תמיד הרגשתי שמה שחסר מאחוריה כדי להשלים את הפאזל זה אלבום. אלבום שאוכל לשבת בבית ולשמוע אותו, שיתן חוויה וסיפור שהרגשתי שיש שם מאחורי המוזיקה של הלהקה, אלבום שיאפשר שמיעות חוזרות און-דימנד ושיתן למוזיקה לחלחל אלי לאט לאט באוסמוזה. אז לקח לא מעט זמן, אבל הזמן הזה הגיע. קיצו משיקים סוף כל סוף את אלבום הבכורה שלהם "חול".

    "חול" הגיע לידי רק לפני שבוע, וחשבתי שיהיה לי משהו חכם לכתוב עליו היום, אבל אני לא מסוגל. הוא מסוג האלבומים שצריך לתת להם זמן ושמיעות כדי לספוג ולאהוב אותו כמו שצריך, ושבוע זה פשוט לא מספיק זמן. בינתיים תפס את אזני החצי הראשון שלו שאני מכיר מההופעות, מהפתיחה הבומבסטית "Inertia" שמצהיר בבירור את כוונות הלהקה קדימה, דרך "Diamonds" שנשמע כמו משהו שהיה יכול להיות בקלות בי-סייד מתוך "In Rainbows" (כן, של רדיוהד) ו-"Balloon" שחותך ממטרונום קצבי למן ג'אז אפלולי. אני מתחיל לעוף גם מ-"במרוצת הזמן", הגראנד פינלה שבו הכל מתרסק והאפוקליפסה שתביא את המדבר הרדיואקטיבי על ראשינו.

    מספיק דיבורים, קדימה מעשים. קיצו משיקים את אלבום הבכורה הנפלא שלהם ביום שבת הזה ה-20.3 בתאטרון תמונע בתל אביב, וביום שבת הבא ה-27.3 במועדון הבאסס בירושלים, שניהם עם ויי ג'יי ואורחים מיוחדים. בגלל שהם יודעים שקוראי המאזין הם אוהדי מוזיקה אינטרגלקטית, בין המגיבים לפוסט הזה יוגרלו 2 כרטיסים להופעה של קיצו! אפשר גם לשלוח מייל לכתובת kitzuband@gmail.com ולהצטרף לרשימת ההנחות. האזינו לקיצו, בואו להופעה, נתראה בעתיד.

    (ההגרלה עד יום שישי ה-19.3 הזוכים קיבלו הודעה במייל, תודה לכל המשתתפים!)

  • העתיד כבר כאן - לורנה_בי בהופעה

    העשור התחלף, ויש באוויר ריח של שינוי. יקנטרנו המקנטרנים כמה שהם רוצים שהעניין הזה של עשורים לא משנה. בולשיט. הוא כן משנה. תקופה חדשה נותנת לאנשים הזדמנות להשתנות, מספקת לתקשורת תירוצים לחפש משהו חדש, ובעצם מביאה צ'אנס למוזיקאים חדשים שטרם הוטמעו בברנז'ה להתגלות ולפרוץ. ואם הרגשתי שהתחיל קצת לשעמם לי בסצינת האינדי הישראלית כשאותם ההרכבים שראיתי כבר מיליון פעם (או סירבתי לראות מיליון פעם) שוב מופיעים, אני שמח לומר שדם חדש מתחיל לזרום בעורקינו המוזיקליים על עבר הלב.

    כבר זמן מה שאני מסתקרן לגבי לורנה_בי. זה התחיל מזה שחבר טוב השמיץ אותם שהם חיקוי של רדיוהד. זה המשיך דרך תמונות של הלהקה בפעולה - חבורה ירושלמית גיק-שיקית כאשר בראשה נערת אינדי יפה ואופנתית עם איזשהו קסם מלנכולי, כמו דמות מנגה תמימה עם ברק בעיניה הגדולות שמחזיקה ברובה לייזר ענק.

    אחרי זה הגיע לאזני השיר המוקלט היחיד שהם שחררו מעל גלי האתר הוירטואלי, שיר בשם "ספינות" שהוא, כן, מושפע מרדיוהד על השילוב בין הנגיעות האלקטרוניות והגיטרות המעורפלות. הוא מושפע מרדיוהד אפילו באופן עמוק יותר בכך שהוא נמצא על קו התפר בין הנסיוני לפופ, בין הבלתי קליט לקליט, וכל זאת עוד בעברית. זמן מה לאחר מכן בהופעה של להקה ירושלמית מעולה אחרת, פגשתי את אותה סולנית, עדי אולמנסקי, דרך ידידה משותפת ותהיתי מתי אראה אותה על הבמה עם להקתה.

    אוקיי, כנראה שאני מתחיל לחפור. מתנצל על כך, זה מה שקורה כשכותבים פוסטים אחרי חצות. טו מייק אה לונג סטורי שורט כמו שאומרים, כולל המבטא הישראלו-אנגלי, מצאתי את עצמי סוף כל סוף בהופעה של לורנה_בי ביום שבת בלבונטין 7. אפילו המלצתי לתייר אינדי גרמני שידידתי מארחת לבוא להופעה, להפתיע אותו עם מוזיקה ישראלית הרבה מעבר ליעל נעים ונעם נבו שמשום מה הוא הכיר (זה מה שהוא מצא לטענתו כשהוא חיפש מוזיקה ישראלית ברשת, מעניין).

    lorena_b

    לשמחתי קלעתי בול, ההופעה של לורנה_בי היתה מעולה, במיוחד כי לא הבנתי אותה לגמרי. על מה לעזאזל אני מדבר? תנו לי להסביר. הלהקות שהכי התאהבתי בהן בעקבות הופעה, הן כאלה שההופעות שלהן השאירו אותי קצת מבולבל, שהביאו לבמה משהו מעבר למה שאני מסוגל להכיל, אבל עם טעם של עוד. כך היה למשל בהופעה של פיית' נו מור לפני איזה 12 שנה, בהופעה של הפלסטיק פיקוקס בתחילת העשור, בהופעה של קין והבל 90210 (איפה אתם יא קרועים?) וכן, גם בהופעה של לורנה_בי.

    ההופעה נעה בדרייב חזק קדימה משיר לשיר לשיר, כאשר כל אחד מהשירים הוא עולם מוזיקלי משלו על כל רבדיו. אני מדבר על ביטים אלקטרוניים בהרמוניה עם מתופף סופר-טייט (סחטיין על הגרוב מאן!), שתי גיטרות שתומכות אחת בשנייה כמו שתי חלליות שלוחמות יחד באימפריה המרושעת, באס מנוסה שמעגן את הכל מאחורה, ובפרונט עדי על קולות, סינטים-סמפלרים, ושפע של כריזמה.

    אז כנראה בעיקר בגלל המורכבות המוזיקלית, בתוספת קצת בירה ששתיתי, יצאתי מההופעה עם הרגשה שלא הבנתי לגמרי מה קרה שם, אבל שאני חייב לראות/לשמוע את זה שוב. שיש כאן מוזיקה אינטיליגנטית ששואבת השראות מכמה עולמות שונים, אי שם בין הפקות האלקטרו-פופ הנוצצות של ליידי גאגא לריפים השבורים מהמימד החמישי של מיו, לכדי שילוב בלתי אפשרי אך כה הגיוני.

    גרמני האינדי שהתלווה למסע המוזיקלי נהנה אף הוא ועף מהרגליים שעושים מוזיקה שכזו בארץ. חייכתי חיוך גדול ופטריוטי למשמע הדברים האלה. לא פטריוטי למדינה כמו לסצינה המוזיקלית שאני חי בה. שעמוק בפנים בין השיממום הגלגלצי, הרחק מהטרנד המזרחי, ואף מהנעימות של יעל נעים, קורה פה משהו. אם המיינסטרים יגלה את זה או לא, זו הבעיה שלו.

    אם אתם רוצים לגלות, השכיתו והאזינו לשיר [wpaudio url="/wp-content/uploads/lorena_b_pop_34567247utre.mp3" text="פופ" dl="0"], סוג של "Idioteque" עברי. אם תרצו לראות איך זה עובד בהופעה, תפתחו יומנים או אאוטלוקים ותסמנו פגישה ב-14.4 בלבונטין 7.