השעון המוזיקלי-ביולוגי שלי צלצל לפני חודש: "תגיד, לא אמור לצאת כבר אלבום של אלון עדר?" בקצב עבודה של אלבום לשנה ובהתחשב בכך שהאלבום הלהקה האחרון שלו ("השמרנים שוב באופנה") יצא בתחילת 2017, נראה שהשעון התעורר בזמן. שבוע אחרי כן כבר ראיתי את הפרסום בעיתון: "רובי גע בעולם" - אופרת רוק חדשה בכיכובו ופרי יצירתו, יחד עם זוגתו שני עדר, תעלה בבית האופרה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שכפות הרגליים של אשתי ושלי דרכו בבית האופרה. בכלליות, קשה להגיד שאנחנו חובבי תאטרון מושבעים ונראה שלא היינו היחידים באולם עם אותה חווית ראשוניות והתרגשות זהירה. סביבנו ישבו זוג בשנות ה-20, הוא עם חולצה ספק ישנה של "Guns n' Roses", היא עם קעקוע של מפתח סול ושמש, שיותר מהכל באו לשמוע את המוזיקה של עדר; מהצד השני של הסקלה וממש לידם זוג בשנות ה-60, ודאי מנויים ותיקים שבאו לנצל את המנוי, בחולצת כפתורים מחויטת ושמלה שחורה שנלבשה הערב לראשונה. יהודה עדר ומיקי קם (ההורים של) עמדו בשורות הראשונות, כמו מקדמים פני אורחים לחתונה. כף רגל בכפכף שנחה על כיסא ששמור בהוקרה לאחד התורמים של האופרה, הדגימה את הערבוב של חגיגיות וקז'ואליות, בלי שמץ של אירוניה. על הבמה חיכו עשרות מיקרופונים וסטנדים לתווים. על מסך חצי שקוף הוקרנו המילים "רובי גע בעולם", גדלות וקטנות, מתקרבות ומתרחקות, בחזרתיות מעודדת התקף אפילפסיה.
גרידי, נויה פרנויה ורות התמכרות. צילום: יוסי צבקר
כל הקהל מצמץ יחד ולתוך החשכה שלפני הסערה עלו מה שנראה כמו עדר ולהקו ותפסו חלק מרכזי אך קטן על הבמה. המסך עלה והראה שניחשתי נכון - עדר והלהקה ניגנו את שיר הנושא של האופרה והתחילו לספר בשירה את סיפורו של רובי שמרגיש אבוד בעולם, או יותר נכון בעולם הדייטים התל אביבי. הם אמנם לבשו בלייזרים נוצצים ומקומות פנויים רבים חיכו לתזמורת המהפכה, אבל מעבר לכך הבמה היתה עירומה, אפילו לא פיסת תפאורה אחת הורכבה עליה. כבר מהרגע הראשון אפשר היה להבין שהמילה אופרה, בז'אנר ובשם המקום, הטעה. זאת לא באמת הצגה, אלא משהו שיותר דומה להופעה גרנדיוזית ששזור בה סיפור. גם משחק לא בדיוק נראה לעין. אלון עדר, ובכן, שר את הסיפור של רובי שמרגיש אבוד בעולם. כך גם יעל אייזנברג בתפקיד לוסי, בה רובי מתאהב, שמצליחה להביע מעט יותר רגש אותנטי. האינטראקציה ביניהם היתה מועטה וההעמדה הזכירה לאשתי הצגה מושקעת של סיום בית ספר. גם הקולות בראש של רובי, אחד מהחלקים המבדרים באופרה, לא הצליח לגרום לי ללכת לאיבוד בתוך הסיפור. גרידי הוא חמי רודנר שתפס נוכחות של שלושה אנשים כל פעם שעלה על הבמה, אבל נראה שלא באמת זכר את המילים; נויה פרנויה היא דורון טלמון מג'יין בורדו, שגם כאן הייתה פרווה; ורות התמכרות היא אפרת גוש, היחידה שאשכרה שיחקה הטוטאליות של גוש בתוך תפקיד חושני וסליזי שתאם מאוד את הדמות שלה וגרמה ליתר להיראות חיוורים.
חסרה תפאורה. צילום: יוסי צבקר
שני השירים היחידים במופע שעדר כבר הוציא באלבומיו הקודמים ("קצת אהבה לא תזיק" ו"זונות"), היו הקטעים המוצלחים ביותר במופע. "קצת אהבה" זכה כאן לעיבוד שהתחיל בעצבות מינורית על פסנתר ועבר לגרנדיוזיות של תזמורת בטיימינג מושלם בתוך הסיפור. ב-"זונות" עדר עמד בקדמת הבמה ומאחוריו הפרגוד השקוף, לצידו מקהלה של כעשר נשים בלבוש שחור מינימלי עם הגב לקהל. החזרתיות של השורה "אני הלכתי לזונות" והעמידה שלהן עם הגב צעקה את המסר והראה שהזוג עדר לא מעוניין באנדרסטייטמנטס.
זה בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל, כמו שעדר מודה בעצמו במהלך אחד השירים, ואולי אפילו אחד מעט בנאלי. מצד שני, הלחנים תפורים כמו חליפה איכותית לטקסטים שחוגגים את הפשטות שבאהבה והכאב שבחיים. אבל כל זה לא באמת משנה לשאלה האם התוצאה הסופית נוגעת בקהל. מהמבטים סביב ופנימה נראה שהשאלה היא כמה אתם מוכנים לדמיין יחד עם עדר. ההפקה הבימתית כל כך גולמית שהיא דורשת ממי שרוצה לחוות את הסיפור מעבר לרמת המוזיקה לרצות לראות באופרה הרבה מעבר לזה. הפוטנציאל פה יכול להיות גדול, ולא ברור בכלל כרגע אם מדובר ביציאה חד פעמית או במופע שימשיך לרוץ. כפי שזה נראה עכשיו, ההפקה זקוקה לעבודת ליטוש כללית וספציפית השקעה בתחום התפאורה כדי לגעת בעולם.
אלון עדר: בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל. צילום: יוסי צבקר
"אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, השאיר עלי רושם כל כך עמוק שהחלטתי להזמין אותה לאולפן. השמענו אותו מההתחלה ועד הסוף ושוחחנו על השירים והעשייה המוזיקלית ובכלל על החיים. גיליתי שהיא מושפעת מאוד מלורה מרלינג, שסתו בן שחר (המסך הלבן, חיה מילר) תיפף בהקלטות, ובכלל, שהיא רגישה ומרתקת בדיוק כפי ששומעים במוזיקה שלה.
על העטיפה של "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, היא מביטה קדימה במבט אניגמטי שלא ברור אם הוא שמח, עצוב ו/או מפוחד. אמש בתאטרון תמונע היא נראתה אחרת. היא הביטה קדימה במבט נחוש, נוכח ורך, מבט שהקרין את ההוויה שלה לקהל ופגש במבטי הנגניות שלה עם חיוך. כן, כן, נגניות. הצוות של איזנברג הורכב מנשים, כולל הזמרת/יוצרת נעם סדן ואפילו עובדת במה אחת. למעשה, איזנברג הפכה את הנוסחה: אם בדרך כלל יש בלהקות אינדי את הבסיסטית, הפעם היה שם בסיסט - יונתן לויטל שגם הפיק לה את האלבום. כולן התמקמו במעגל על רצפת תאטרון תמונע, פורמט שנהיה קצת טרנדי לאחרונה אם כי אמש הוא עבד והצליח להוריד את המוזיקה מהבמה לגובה האוזניים. הקהל ישב על כסאות כתר ירוקים בשורות ארוכות, שילוב בין אנשים מבוגרים (קרובי משפחה של הנגנים?), נשים אופנתיות ואקראים אחרים כמוני.
ההופעה נפתחה עם "אבן" בשירה ונגינה סולו של איזנברג כשלאט לאט הצטרפה אליה הלהקה. תהיתי איך איזנברג תעבד לבמה את ההפקה הלא שגרתית והשברירית של "אני יודעת שמדובר בסוף", וקיבלתי את התשובה שלי: באופן מושלם. ההגשה של איזנברג נשמעה מדויקת ורגישה גם בלייב, אך מבלי לנסות לשחזר את האלבום אחד לאחד. ברגע מסוים הלהקה אף עזבה את הרצפה ואיזנברג נותרה לבדה. היא הורידה את הגיטרה והודיעה שהיא לא הולכת להרצות אלא שהיא הולכת לשיר, ובצעה את "אמא" בגרסת אקפלה, חשופה לגמרי, בלי המגננות של להקה מסביב או גיטרה מלפנים. אני לא יודע מה קרה אצל שאר הקהל כי הייתי מהופנט ברגע הכנה הזה, עם דמעות שמאיימות לזלוג מהעיניים.
גם כשהלהקה של איזנברג ליוותה אותה, הביצועים היו מלאים ביופי עדין בשירים כמו "לביאה", "קו הכאב" ו-"כל אחת". היו גם כמה שירים שלא הוקלטו לאלבום ("הכל בסדר, הוא רק לא נכנס לאלבום" היא סיפרה על אחד מהם) ובשבילי זה הדגיש את מלאכת העבודה של "אני יודעת שמדובר בסוף", כי הם הרגישו באמת קצת פחות שייכים לאווירה. בכל מקרה, כמו איזנברג, גם להקת הליווי שלה ידעה שפחות זה יותר. בזמן שרוב הלהקות מפגיזות בווליום ואגו בהופעות השקה, נגני הליווי של איזנברג שרו בהרמוניות ווקליות מושלמות בארבע קולות. היתה שם הבנה כל כך עמוקה של חלל ושקט וויתור עצמי שהקלידנית של איזנברג לא ניגנה בכל השירים, ובמקום להמציא לה תפקידים בכוח היא פשוט עזבה את המעגל כשלא נזקקו לה ועמדה בצד בצניעות. הלהקה אפילו הצליחה להחזיק על הבמה שלוש גיטרות ולהצדיק את קיומן ולא היתה בהרכב מתופפת - התפקיד נלקח על ידי לפטופ ולויטל שיצר פרקשן מינימליסטי בין לבין פריטות על הבס. ראשים נדו מעלה-מטה בקהל, ונראה שכולם היו בקשב מאוד עמוק לפי מחיאות הכפיים הזהירות אך חזקות שהגיעו רק אחרי שהצליל האחרון של כל שיר התפייד ולא רגע לפני כן.
איזנברג הרבתה להודות לנגנים וגם אמרה תודה לדניאלה ספקטור "שבלעדיה האלבום הזה לא היה קורה" (מעניין איזה תפקיד היא שיחקה בו). היא נגנה גם שיר מאיר אריאלי שלדבריה יכנס לאלבום הבא, והראה לי שהאלבום הזה וההשקה הזו הן לא פוקס חד פעמי - יש לה את זה. ההופעה הסתיימה עם "שם לילד", שילוב מרענן גם בהופעה בין ביט אלקטרוני וגיטרה אנרגטית. אם איזנברג היתה שרה באיסלנדית היא היתה מוכתרת בקלות בתור הדבר הגדול הבא מסקנדינביה. שימו עליה אוזן.
סגור לתגובות על יעל איזנברג בתאטרון תמונע: מבט נחוש קדימה / כללי / עידו שחם
באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.
המסך הלבן - המסך הלבן
ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.
עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.
סילבי ז'אן - שתיים
ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.
ג'ימבו ג'יי - בואו לפני
ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.
ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.
פדרו גראס - חצי סוגריים
ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.
נצ'י נצ' - שפל וגאות
ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.
איה כורם - 2023
ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.
לונא אבו נסאר - מערבולת
ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.
יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף
עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.
אור אדרי - כידוד
עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.
פלורה - מקום
ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.
Midnight Peacocks - Katastroffa
עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.
מתרוממות - מתרוממות
עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.
האוסף הראשון של נוער אבוד
עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.
הפוסי של לוסי - מסיתים למרד
ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.
תומר ישעיהו - בוידעם
ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.
אמיר ברסלר - Afro Golden Line
ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.
Tinoyke - Tinoyke
ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".
Folly Tree - Consolidate
ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.
אפור גשום - אור חשאי
עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.
אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה
ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.
Adi Ulmansky - Dreamin' EP
עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.
אלבומים שלא נכנסו לתוכנית
הודנא אורקסטרה - אלם
ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.
רועי חרמון - גמביה
ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.
Dunes - Psychedelic Hummus
ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.
Volume Pool - Empty Stations
ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.
Yavin Aalto - Cara Sui
ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.
עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת
סגור לתגובות על המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי / כללי / המאזינים
אחרי ששמעתי את "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, הגוף שלי התמלא ברטטים. בזמן שרוב הזמרות/יוצרות טובעות מתחת לחיריות של קלישאות ליריות ומוזיקליות, איזנברג עומדת הרחק משם, אולי על החוף, עם מבט לעבר האופק. זה מתחיל בהגשה הווקאלית שלה: עדינה, שברירית, אינטימית, מאוד עצובה-מתוקה - בלי מניירות. איזנברג יודעת כמה רחוק ללכת והיא מצליחה לייצר דרמות מסעירות בלי להיות דיווה. היא שרה דווקא על הנושאים הכי לעוסים בפופ הישראלי: מערכות יחסים ("לביאה" הפותח), משפחה ("אמא") והילדות ("שם לילד"), אבל היא לוקחת את זה למקום הכי אישי, לזווית הייחודית שלה בעולם, מבלי לנסות להיות אוניברסלית, וזה בדיוק מה שהופך את ההאזנה ל-"אני יודעת שמדובר בסוף" לחוויית האזנה מאוד אותנטית ובאיזשהו מקום אוניברסלית, כי הכאב הספציפי שלה הוא בעצם הכאב של כל אחד ואחת מאיתנו רק בגוון קצת אחר. והעיבודים המוזיקליים, קצת לא האמנתי שאני שומע אותם. תשכחו מהגיטרה האקוסטית שפורטת את אותם האקורדים באותו הקצב כמו ששמענו כבר מיליון פעם מאז הביטלס. איזנברג מיישרת קו עם כמה מהיוצרות הכי מרתקות בעולם כרגע כמו Elena Tonra מ-Daughter ו-Sharon Van Etten, זמרות עם קול עוצמתי, הבעה רגשית עמוקה ועיבודים לא שגרתיים. אפשר לשמוע כל מיני כלים ורעיונות לאורך האלבום, מפידבק של גיטרות חשמליות ("אבן") לפסנתר חרישי ("אני יודעת שמדובר בסוף") למכונות תופים ("שם לילד"). זה יוצר גיוון בין השירים ומלא תנועה וצבע, ועדיין משהו באווירה ובגישה הופך את כולם לחלק מאותו השלם, כמו עלים שצומחים מאותו הענף. נראה שאיזנברג עבדה על העיבודים וההפקה עם יונתן לויטל, באסיסט/גיטריסט שניגן עם אמנים מטליה אליאב ועד יהודה פוליקר. יש לו חומר משלו, אך עם איזנברג הוא מצליח לפצח את האטום ולגרום לפיצוץ. אולי האלבום הזה טוב מדי מכדי להצליח והוא ייפול על אוזניים אטומות של קהל רדוד שפשוט לא מסוגל להכיל את כל היופי והאלגנטיות הזו. אני מקווה שהוא ייצור רף חדש לזמרים/ות/יוצרים/ות בארץ, אפילו כמה צעדים מעבר למוזיקאיות כמו הילה רוח וטל פוגל, שהוא יפתח לאנשים את האוזניים ואת הלב. חובבי רדיוהד, אלבו ודומיהם, מספר די גדול של אנשים, לגמרי אמורים להתחבר ליצירה של איזנברג, ואם הם לא אז משהו רקוב בממלכת דויד. על העטיפה איזנברג מצולמת בעירום בזמן שהיא מחובקת עם אישה שחורת שיער שמפנה אלינו את גבה החשוף. איזנברג מסתכלת ישירות למצלמה, ספק עצובה ספק שמחה ספק מפוחדת. ברקע יש קקטוסים וצמחים מקומיים. דימוי מושלם לאלבום מושלם.
סגור לתגובות על בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות / כללי / עידו שחם
