פוסטים מתויגים עם חיפה

  • "אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק": להקות מקומיות מראיינות את קולין ניומן מ-WIRE

    צילום: Matias Corral

    חיפה אירחה בעבר פסטיבלים גדולים עם אומנים מחו"ל כמו פיית' נו מור ופי ג'יי הארווי. השבוע היא חוזרת למפה עם פסטיבל SoLow שיתקיים בין 29-30.11 עם אומנים מקומיים כמו המסך הלבן, ועדת חריגים וקוסטה קפלן וגם הופעה של הרכב הארט-פאנק האנגלי Wire. לכבוד האירוע, הזמנו כמה ממשתתפי הפסטיבל לראיין את מנהיג ההרכב קולין ניומן ולברר איזה עצה הוא יכול לתת ללהקות צעירות, מה הקשר שלהם לדאדא ואיך הם מחזיקים את הלהקה ביחד כל כך הרבה שנים.

    קוסטה קפלן: נראה שיש לכם רעיונות חזקים לגבי הפן הויזואלי של הלהקה כבר מהעטיפה האיקונית של "Pink Flag". בהתחשב בעובדה שהיו לכם מספר מעצבים לאורך השנים, אני סקרן לדעת האם זה שנמנעתם מהעטיפות הקלאסיות של "להקת רוק עושה פוזה בשביל הצלם" מבוסס על רעיון אומנותי שהיה לכם עבור הלהקה או פשוט אינסטינקט טבעי.

    תמיד היה בלהקה חיבור חזק לאומנות ויזואלית. שלושה מחברי הליינאפ המקורי למדו בבתי ספר לאומנויות באיזושהי מידה כך שזה לא כל כך מפתיע. אני לא חושב שאי פעם חשבנו לשים תמונה של הלהקה על העטיפה! בנוסף, די לאורך כל השנים חשבנו שזה במקרה הטוב לא אופנתי ובמקרה הגרוע טעם לא טוב לשים תמונה של הלהקה על העטיפה!

    פלאפון ענק: אם הייתם מקימים את ווייר היום, איזה סוג של להקה הייתם? האם אתם חושבים שרוק הוא ז'אנר פורה בימינו?

    אם הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, נגיד יליד 1995, ההשפעות שלי - לאו בהכרח המוזיקליות - היו לגמרי שונות. אולי לא הייתי מקים בכלל להקה. בהנחה שהייתי מתעניין במוזיקה (אני רואה את זה בתור תחום התעניינות מאוד בסיסי אצלי אז כנראה שכן) אין לי ספק שהייתי מקים הפקה משלי מה שבאופן רציונלי לא היה גורם לי להתעניין להיות בלהקה. אולי הייתי מחפש שיתופי פעולה אבל אני בספק אם הפורמט היה שתי גיטרות, בס ותופים אלא אם כן היה לי רעיון מאוד מסוים. באופן אישי אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק, למעשה אני לא בטוח מה זה! כשאני חושב על רוק אני חושב על תספורות פודל ושירה חורקת אבל אולי אתה רואה את זה אחרת? קשה להגדיר מה ווייר עושים אבל אומרים שאנחנו להקת רוק.

    דאבל ג'אקל: מה העצה הכי טובה שתוכלו לתת ללהקה צעירה בתחילת דרכה?

    הייתי אומר שהעצה שלי מתאימה לכל אומן והיא "תמצא את הקול שלך". הייתי גם מציע (אם כי אולי זה לא יעזור בכלל) לא לחשוב על זה יותר מדי. אישית אני חושב שיצירתיות זה דבר טבעי ואם חושבים על זה יותר מדי זה יכול רק להפריע. כולנו סובלים כמובן מ-"סינדרום הדף הריק", קל לחשוב שאין לך רעיונות. למעשה רעיונות הם דבר מאוד נפוץ וצריך פשוט לשים לב אליהם.

    סווטשופ בויז: מדוע אתם לא מנגנים את "Pink Flag" בהופעות?

    תלוי - האם אתם מתכוונים לשיר או לאלבום? אנחנו מנגנים את השיר באופן די קבוע אם כי עכשיו אנחנו שומרים לו על מקום מאוד מיוחד. זה תמיד מנוגן בהדרן האחרון בסט של ווייר ב-DRILL : FESTIVAL ועל ידי ה-Pink Flag Guitar Orchestra - אתה יכול לראות דוגמאות כאן וביוטיוב. לגבי הקטעים האחרים מהאלבום, בדרך כלל יש לנו לפחות קטע אחד בכל סט בכל זמן נתון אם כי מאוד חשוב לנו להישאר נאמנים ללהקה. וווייר אינה ולעולם לא היתה תולדה של "מורשת". הרבה להקות יותר ותיקות נופלות למלכודת ונשענות רק על העבר שלהן - לפעמים עד כדי כך שאין בכלל עניין מה הלהקה יכולה ליצור עכשיו. לדעתי זה לא מקום שמעניין להיות בו ולמזלנו ווייר לא צריכה להיות בו. המהות של ווייר תמיד היתה במה שאנחנו עושים בזמן הנוכחי. אנחנו מכבדים את מה שעשינו בעבר וההופעות שלנו תמיד מכילות פריטים נבחרים מההיסטוריה שלנו אבל המהות שלנו לעולם לא תהיה רק בעברינו.

    המסך הלבן: נראה שאתם מאוד מחוברים לתנועה הדאדא באומנות. מה זה דאדאיזם עבורכם והאם שילבתם דאדא במוזיקה שלכם?

    דאדא כתנועה אומנותית היסטורית אפילו קצת הקדימה אותנו. אולי אנחנו בני 40 שנה אבל דאדא בת 100! הצורה שבה דאדא השפיעה על כל האומנות במאה ה-20 וה-21 היא דרך המושג הכפול של קונספט וקריטיות. אין כזה דבר אומנות בלי קונספט שאין לה קריטיות - הדברים האלה קשורים כל כך חזק למבנה של אומנות פוסט-דאדאיסטית שקשה להפריד ביניהם. אם יצירה היא אומנות בגלל שהאומן אומר שזה אומנות אז למה שהוא אומר יש חשיבות גדולה. הרעיונות האלה מגיעים מהדאדא. ווייר היא יוזמה מוזיקלית שנוצרת כמו אומנות גבוהה. זה לא אומנות ויזואלית או אומנות סאונד אבל זו בכל זאת אומנות כי זה מה שאנחנו אומרים. זה אומנות בגלל הצורה שאנחנו יוצרים ושמים את היצירה שלנו בתוך ההקשר. אממה, זה לא דאדא וזה לא פה 100 שנה וווייר לא דאדאיסטים בגישה או ביצירה שלנו. עם זאת אנחנו מכירים בחוב שלנו לדאדא!

    ועדת חריגים: בתור להקה שיש בה חברים מעל גיל 40, אנחנו רוצים לשאול - איך אתם מחזיקים את הלהקה כל כך הרבה זמן עם כל השינויים שקורים לכם? איך אתם מתחברים מחדש למוזיקה שגרמה לכם להיות ביחד במקור?

    אני חושב שחשוב לענות על השאלה הזו עם העובדה שווייר לא היתה זהה כל הזמן. כמו כל דבר חי ואורגני זה משתנה ועובר מוטציות. אין שום חוקים מלאכותיים של "מה זה ווייר" שמגבילים את מה שאנחנו עושים. עם זאת גילינו משהו מאוד מעניין לפני כמה שנים: לא משנה איך תעשה את הקומבינציה הזו זה תמיד ישמע כמו ווייר. זה פשוט בגלל שווייר זה משהו די רחב. בכנות אני חושב שיותר מדי מוזיקה נוצרת על ידי אנשים שרוצים להתאים את עצמם לתוך ז'אנרים או לשלב ביניהם. בשבילי זה כמו לעשות משהו מבחוץ שאתה אמור לעשות מבפנים. לא אכפת לי כל כך מז'אנרים. ז'אנרים מעניינים רק כשהם נולדים או מתים וכל השאר משעמם. אולי זה עניין דורי.

    כמובן שווייר מורכבת מארבעה אינדיווידואלים שבמובן מסוים אין להם שום דבר במשותף חוץ מווייר, ארבעה אינדיווידואלים שתופסים את זה בצורה די שונה. מה שגורם לזה להיות משהו שאנחנו רוצים לעשות ביחד זה העבודה עצמה. כמובן אם היינו עושים אלבומים והופעות ואף אחד לא היה מתעניין בזה אז כנראה שהיינו מוותרים על כך לפני שנים, אבל מה שאנחנו עושים תמיד מקבל תשומת לב. אנחנו מוכרים אלבומים ואנשים באים להופעות ואנחנו עושים את כל זה לגמרי בתנאים שלנו. זה לא קשור לחוסר בפשרות, זה פשוט כי זו הדרך היחידה שאפשר לעשות את זה כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר!

    אני לא יודע שום דבר לגבי "מוזיקה מקורית" אולי מדובר פשוט באבק פיות.

  • רייסקינדר בפלסטר: מלמולי זרם תודעה

    (צילום: מאיה רויזמן)

    כשמועדון הסירופ נסגר בשנה שעברה, ההרכבים בחיפה החלו לחפש מועדון אחר שישמש בתור בית ראוי, אך לא נשאר מקום שמתאים למידותיו של הסירופ: הקהל של הוונדרבר רגיל להופעות מטאל ורוק כבד, בעוד שהסינקופה קטן ואינטימי מדי. התקוות נתלו במקום הבא שיקים בן ריפתין, הבעלים המיתולוגי של הסירופ. לאחר שנה של ציפייה, ריפתין פתח את הפלסטר: מועדון קטן ברחוב שער פלמר - כלומר, קרוב לנמל ורחוק מבתי המגורים של תושבי העיר.

    מהר מאוד מבינים שהפלסטר ממש לא מנסה להיות כמו קודמו. המקום נראה כמו מסדרון שנהפך לבר. רוב השבוע יש בעיקר תקלוטים, וההופעות הן בדרך כלל הופעות של איש אחד. ביום חמישי האחרון הופיע רייסקינדר, כשלידו שולחן עם סמפלר ומיקרופון עם אפקטים. החלל קטן ואין במה כך שהקהל פשוט התגודד סביב רייסקינדר והשתדל לא לעמוד עליו ולהפריע לו. הקרבה הפיזית אליו, בזמן שהוא מלמל זרם תודעה אל תוך ביטים שבורים, גרמה להתרגלות מהירה לאופי המוזר של המוזיקה, גם לאלו שלא הכירו אותה לפני. זה עבד בצורה כל כך טובה עד שבנקודה מסוימת, הבסים חדרו מתחת לעור והמלודיה נכנסה אל תוך הראש, והיתה הרגשה שנמצאתי ממש בתוך מרכז התהליך היצירתי של המוח של רייסקינדר. בשלב מסוים כמה מהטקסטים שלו אפילו נשמעו לי הגיוניים, ואם שמעתם אי פעם שיר של האמן, אתם יודעים שזה הישג אדיר.

    הפלסטר: תמונה מייצגת (צילום: מאיה רויזמן)

    גם הנוכחות, או האנטי-נוכחות, של רייסקינדר פעלה לטובתו. הוא התעקש לא לצאת מהוייב של המוזיקה שלו לרגע: כל פעם שהוא היה צריך לתקשר עם הסאונדמן, הוא שר לו; כשהמוזיקה הפסיקה בין שיר ושיר, הוא מצידו עדיין המשיך להתנועע ולרקוד; וכשנראה שהוא מנסה להגיד לקהל משהו, הווקאלז היו באפקט או שבאמצע המשפט התחילו "בטעות" הביטים של השיר הבא. כל החוסר תקשורת הזאת הרגישה כמו חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ובעיקר מהטקסטים של רייסקינדר. הקהל החיפאי שהגיע לא הפתיע אותי. היה ברור שאראה את החלק ההיפסטרי של העיר, שרובו הגדול מכיר את השירים של רייסקינדר, ממלמל יחד איתו ורוקד בלי הפסקה לצליליו. בזכות הקהל המסור זאת גם הייתה אחת ממסיבות הריקודים הכי טובות שהייתי בהן בזמן האחרון - ולא חשבתי שזה מה שאכתוב על הופעה של רייסקינדר.

    הפלסטר אמנם הוכיח שיש קהל בחיפה שרק מחכה שיביאו אליו עוד אמנים לא שגרתיים, אבל החור הגדול שנפער ברחוב הנאמנים, הכתובת של הסירופ ז"ל, עדיין קיים. הפלסטר עדיין לא מרגיש כמו מקום שישמש בית לסצנת האינדי בעיר: נראה שבינתיים יש פחות דגש על הופעות ויותר על מסיבות ותקלוטים, ומגבלות הגודל ותפוסת הקהל הקטנה מונעות ממנו לאפשר הגעה של מגוון רחב של אמנים והרכבים. בעיקר, אין עדיין מקום בחיפה שירגיש להרכבים ברחבי הארץ כמו מקום שחובה להופיע בו. דבר חשוב שכן קורה בפלסטר, וכאן בהחלט מגיע הקרדיט לבן ריפתין המנוסה, הוא שיש התאמה מושלמת בין המידות של המקום להופעות שמגיעות אליו: בחודשים שלפני מופע הסמפלר של רייסקינדר הגיעו בין היתר דני דורצ'ין עם המופע-של-איש-אחד שלו, והילה רוח בהופעת ישיבה עם קוסטה קפלן. אלו הופעות שמנצלות את האינטימיות והמידות הקטנות של הפלסטר, ונותנות לקהל ציפיות מראש, שכך תיראה ותרגיש הופעה במקום. כמו הסירופ, גם הפלסטר מרגיש כמו מקום שמישהו שאשכרה מבין במוזיקה מנהל אותו, והוא יכול וצריך לשמש דוגמה לשאר מועדוני ההופעות בחיפה, שיביאו אמנים מעניינים יותר ומוכרים פחות, מבלי לאבד את הקהל למופעים של הזאפה.

  • 13 הופעות שאסור לפספס בפסטיבל חיפה 100

    העיר התחתית היא הבית של התרבות האלטרנטיבית בחיפה, מקום שאני מבלה בו לילות רבים. בגלל זה אחד האירועים המוזיקליים שהכי משמחים אותי הוא פסטיבל חיפה Live 100 שבמסגרתו מתקיימות 100 הופעות של אמני אינדי ישראליים במשך שלושה לילות בשלל הפאבים והבארים של העיר. אם אתם מכירים את הפסטיבל וראיתם את הליינאפ בטח כבר תכננתם ללכת להופעות של השמות הגדולים של הפסטיבל: אסף אמדורסקי, גלעד כהנא ואולי אפילו הילה רוח שיש לה באזז לא קטן בשנה האחרונה. ההופעות האלו בהחלט יהיו נהדרות ולא יאכזבו אתכם, אבל היופי של הפסטיבל טמון באמנים הצעירים והחדשים יותר, אלו שהוציאו פחות חומרים וקיבלו פחות התייחסות מהקהל ומהמבקרים, והפסטיבל הוא הזדמנות טובה להכיר אותם. ריכזתי רשימה של 13 אמנים כאלו שיופיעו בפסטיבל, שמעניין אותי אישית לראות אותם בהופעה ושכדאי לכם ללכת ולגלות אותם.

    חשש אמיתי

    הלהקה הגבעתיימית עושה מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו שמוזיקה שנעשית על ידי צעירים צריכה להישמע. השירים שלהם עוסקים בקיץ האחרון כנערים, בין סיום של תקופה אחת להתחלה של תקופה אחרת בחיים, והפאנק הפופי שלהם הוא המצע המושלם לטקסטים האלה. הם הוציאו בתחילת השנה אי פי בכורה בשם "הודעה מוקלטת", ובו חמישה שירים שרק מחכים לרגע שהם יהפכו ללהיטים.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Simple light

    סימפל לייט מגדיר את המוזיקה שלו כ-"רגאיי-דמדומים", והמוזיקה שלו בהחלט הכי אפקטיבית כששומעים אותה במהלך הלילה. הטקסטים שלו עוסקים במסע ואובדן זהות, בטבע ובאמונה, אבל הדבר המעניין היא הדרך שבה הוא שר אותם, ומערבב בין עברית לאנגלית בצורה זורמת וקליטה. בתחילת הקיץ יצא אי פי הבכורה שלו, "Night Creature", והוא מכיל 4 שירים, שהאחרון שבהם הוא לחן למזמור מתהילים.

    דוברין, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Her Majesty the Queen

    להקת האינדי פופ החיפאית מצליחה לעשות מוזיקה עם הרבה נשמה והשפעות מהאייטיז, ועדיין להישמע עדכנית ונכונה לסאונד של מוזיקת הפופ האלטרנטיבי ב-2016. האי פי שיצא להם בתחילת השנה, שזוכה גם להתייחסות מצד מבקרים בחו"ל, מוכיח את הפוטנציאל של הלהקה להיות הדבר הבא בפופ הישראלי.

    סינקופה, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    עובר

    הלהקה עם השם המטריד-משהו עושה סטונר-רוק בעברית, בז'אנר שבו רוב הלהקות הישראליות מחליטות לשיר באנגלית. מהשיר היחיד שיש להם ביוטיוב, בנוסף לסרטוני החזרות שהם מעלים לעמוד הפייסבוק שלהם, עולה שהופעת הבכורה שלהם בפסטיבל תהיה אחת מהופעות הרוק המעניינות שבו.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    סוג ב

    כל האזור של חיפה והקריות, עם כל התעשייה והזיהום, אמור להיות פס ייצור של להקות פאנק זועמות. ובאמת, בשנים האחרונות קיימת התעוררות של להקות פאנק בעיר, כשהבולטת מביניהן היא סוג ב'. הפאנק של סוג ב' לא מהיר וחסר מעצורים, אלא איטי ומלודי, על גבול המטאל. כתיבת זרם התודעה של הלהקה הופכת אותה לקצת יותר ייחודית משאר להקות הפאנק החיפאיות, וגם פה, כמו במקרה של להקת עובר, הבחירה לשיר בעברית נותנת יתרון על גבי שאר הלהקות בסצנה.

    בארקי, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    שרון דואק והסטוקס

    לפני הכל, שרון דואק היא כותבת חכמה ומיומנת. היא לוקחת סגנונות כתיבה מיושנים יחסית כדי להכניס בהם שפה ורעיונות חדשים יותר. בדרך היא גם מכניסה המון שנינות ואופי לתוך טקסטים אישיים. תוסיפו לזה את המוזיקה שמשלבת בין בלוז, ג'אז, ופולק של להקת הסטוקס שמלווה את דואק, וקיבלתם את "פרי מדבר", אלבום בכורה של זמרת שקל להתאהב בה, זמרת שיכולה לעמוד בקלות לצד גיבורות נשיות אחרות באינדי-פולק הישראלי של העת האחרונה כמו דניאלה ספקטור ודורון טלמון מג'יין בורדו.

    בית בובות, יום רביעי 7.9, בשעה 21:00

    ניסו

    מכל האלבומים הישראליים המוצלחים שיצאו בשנת 2015, דווקא האלבום הישראלי שהכי אהבתי, "היסטוריה ב'" של ניסו, לא זכה להתייחסות מהמבקרים והקהל בישראל. גם שנה אחרי שיצא, הוא עדיין אלבום שלם שמלא בטקסטים אישיים ומקוריים, שמרגישים פשוטים בהתחלה אבל ככל שמקשיבים יותר מגלים חרוזים, הגיות ומשפטים קטנים שמכילים בתוכם אמירה רגשית ענקית. מתחת לכל זה, ניסו הוא גרסה הרבה יותר מעניינת של עידן עמדי, עידן חביב, ועוד כמה עידנים שכבשו את המיינסטרים של גלגלצ. ההופעה של ניסו בפסטיבל היא אולי ההזדמנות הכי גדולה שלו לפריצה עד כה, אז אני מפציר בכם לא לפספס אותו.

    פיינט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    דניאלה טורג'מן

    הקול העדין של דניאלה טורג'מן, לשעבר סולנית Tiny Fingers, יחד עם מוזיקה אקוסטית מהפנטת, נותן הרגשה שאנחנו נמצאים תחת כישוף. כל השירים הפשוטים באלבום הבכורה הקטן שלה מהשנה שעברה מרגישים נורא גדולים ככל ששומעים אותם יותר, כך שאפשר להסביר את זה רק בדרך אחת: קסם. כנראה שתרגישו את אותה התחושה בהופעה שלה בפסטיבל, רק היא וגיטרה אקוסטית.

    פאב ה"עוגן", יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    נועם וזאנה

    נועם וזאנה גרה באמסטרדם והאלבומים שלה זוכים לביקורות משבחות על ידי המבקרים שם, אבל היא לא מקבלת הרבה התייחסות מהקהל הישראלי. האלבום השני שלה, "Love Migration", יצא לפני שנתיים וזכה להצלחה גדולה בחו"ל. באלבום וזאנה מתעסקת במשברי זהות המתבטאים במערכת יחסים ממרחק. יש פה שירי אהבה מתוזמרים וגדולים מהחיים שמעבירים טקסט חשוף ואישי.

    פאב הקבאריט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    פאב קלמנ'ס, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    Mad & Lost

    יש סצנה אלקטרונית די גדולה בחיפה, והצמד מאד אנד לוסט של רן לביא ולי מילר הם אחד ההרכבים שמייצגים אותה בפסטיבל. אי פי הבכורה שהם הוציאו אמנם מכיל רק 3 שירים, אבל אלו שלושה שירים ממכרים שקשה להפסיק לשמוע אותם, שירים היפראקטיביים ומרגשים, מרקידים ומלודיים כאחד. קשה לעמוד בשקט בזמן שהשירים האלו ברקע, ואני מאמין שגם ההופעה שלהם תהיה בהתאם.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 21:00

    בני אסתרקין

    בשנה שעברה בפסטיבל הייתי בהופעה של בני אסתרקין במרתף 10, וכמות הקהל הייתה זעומה להחריד. נורא התאכזבתי כי אלבום הבכורה שלו הוא אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של הגל החדש של סצנת ההיפ הופ. "יום אחד כל זה יהיה שלנו" הוא עדיין אלבום מפוספס, ונשאר רק לקוות שהשנה יגיע יותר קהל לגלות את הכישרון של אסתרקין.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    The Aprons

    "כובש" זאת המילה הטובה ביותר לתאר את המוזיקה של טליה פרי וחווה כהן. האזנה לשירים שלהן היא כניסה לעולם חלומי שנבנה לאט-לאט סביבך. הצמד כבש אותי עם אלבום הבכורה שלהן ב-2012, והסינגל שהן הוציאו לאחרונה זכה לשבחים רבים בקרב המבקרים, ולי הוא בעיקר הגביר את הציפייה לאלבום הבא שייצא בקרוב.

    בית בובות, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

    3421

    3421 הם אחד מההרכבים הכי מוערכים שיצאו מחיפה בשנים האחרונות. הם חלק מהלייבל האלקטרוני BLDG5 ועושים דאבסטפ עם נגיעות של פסיכדליה ושיגעון כללי. אלבום הבכורה שלהם, "Bipolar", יצא ממש עכשיו. הדינמיקה בין המתופף חזוס והזמר\קלידן שוזין מובילה לאנרגיות מעיפות בהופעה, והאלקטרוניקה הפסיכדלית שלהם תתאים בול לשעה המאוחרת יחסית.

    סינקופה, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

  • היכונו לנפילת סוכר: פרידה ממועדון הסירופ

    תיעדתי את הסגירה של מועדון האינדי של חיפה:

    חמישי בלילה, רחוב הנאמנים בחיפה, הכניסה למועדון הסירופ מתרחשת לצלילי שירה רועמת "הכּוֹס, הכּוֹס של אמא שלך!". המקום היה מפוצץ. ההרכב החיפאי "מלך התרבות" היה בעיצומו של הלהיט הוויראלי, זה שהתפרסם בזכות האודישן של ואדים נמירובסקי באקס פקטור. נמירובסקי עמד על הבמה בחולצה קרועה חשוף חזה, בזמן ששותפו להרכב, שטן שרנסקי, לבש מדי צבא גנריים ועשה קול שני. "תראה, הסירופ נפתח ונסגר, זו לא הפתעה גדולה", אמר לי שרנסקי באניגמטיות כשנתקלתי בו מחוץ למועדון. שאלתי אותו אם יהיה לו איפה להופיע בחיפה. "בחיפה? זה יהיה פחות טוב. אבל כן, פה שתינו סירופים מהסוג שקשה למצוא במקומות אחרים". שרנסקי הרגיש אופטימי והוסיף כי "בקרוב יפתחו את הוויטמינצ'יק".

    להמשך קריאה בעכבר העיר

    קרדיט צילום: יוס סטייבל