חיה מילר בלבונטין 7: פרידה מלהקה אגדית
(צילום: gaya's photos)
תמונת הנושא בפייסבוק של הופעת הפירוק של חיה מילר הציגה את חברי הלהקה מפנים את השאריות של הלוגו השבור שלהם מאחורי במת האינדינגב, מספר רגעים אחרי שסולן ההרכב קוסטה קפלן שבר והשליך אותו מהבמה. באותה הופעה, שעליה כתבתי כמה מילים במסגרת סיקור האינדינגב, הציניות והייאוש בשירי הלהקה היו בולטים מתמיד, ובנוסף להערה כמעט-אגבית של המתופף סתו בן-שחר שזהו האינדינגב האחרון שלהם, הסוף של חיה מילר הרגיש קרוב מאוד.
הוא באמת היה קרוב. חודש לאחר מכן פורסמה הודעה על הפירוק בעמוד הפייסבוק של הלהקה, וההופעה האחרונה בהחלט נערכה בערב חמישי האחרון בלבונטין 7. הגעתי ללבונטין עם תחושה מוזרה. להקה שהרגישה לי נצחית הגיעה לסופה בהופעה, וברור לכל המשתתפים שזוהי הפעם האחרונה שבה הם יהנו מההרכב הזה. זה הרגיש כמו זוג ותיק שנפרד: הקיום שלהם היה כל כך מובן מאליו, שזה קצת מעצבן שהוא נגמר עם השלמה הדדית ובלי דרמה, אשמים או סכסוכים.
חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)
אז אחרי העיכובים הרגילים (בחייאת, כבר 2017, למה אנחנו עדיין מעשנים לתוך פנים של אחרים, דוחפים מרפקים לצלעות ועולים בשעה איחור לבמה?) עלו קפלן, בן שחר, ואודי בונן בפעם האחרונה בתור חיה מילר מול מעריצים נרגשים בלבונטין. "אנחנו הולכים לנגן שירים שלא ניגנו המון זמן" הודיע קפלן חגיגית "וזה הולך להיות ארוך". ארוך זה בהחלט היה. הלהקה ניגנה מעל שעתיים וביצעה את רוב שיריה, במה שהרגיש יותר כמו הופעת מחווה. במהלך השנה האחרונה, הלהקה ניגנה בעיקר את שירי האלבום האחרון, "+1", ולכן רוב השירים שאליהם חזרה הלהקה בהופעתה האחרונה היו שירי האלבום הקודם, "חיי מדף" מ-2013. זה היה אלבום שחיבבתי, אבל הוא סבל מאיזו בוסריות שמנעה ממני לחזור אליו, ושבסופו של דבר גרמה לו להחוויר לצד "+1". בחמישי בערב, לעומת זאת, השירים הישנים של חיה מילר הפכו לכמוסת זמן, והחזירו את הלהקה לתחילת דרכה, לתקופה שבה הם היו הסוד הכמוס הכי גדול של סצנת האינדי התל אביבית, וכל מי שראה אותם כל כך התלהב שנהפך למיסיונר שלהם.
בתור אחד שנחשף אליהם רק בחצי השני של הקריירה שלהם, היה מרגש לראות את הלהקה חוזרת לימים בהם היא היתה שורפת במות. הבנתי את ההתרגשות משירים כמו "לא רוקדת שאף אחד לא מסתכל" או "קשיים בנשימה", שבהופעה קפלן הטעין בהם כל כך הרבה אנרגיות, שהיה קשה שלא לשיר איתו. נקודת השיא מבחינתי היתה "עשרים שנה", שיר על חגיגות יום הולדת עשרים שבעצם עוסק באבדן הילדות, וקיבל משמעות מחודשת רגע לפני שהלהקה תלתה את הכלים.
לא רק השירים הצליחו להחזיר את הלהקה והקהל בזמן, אלא תחושת הפראות של ההופעה. אם חיה מילר אוהבים להשתולל בהופעות טיפוסיות, בהופעה הזו הם לא הראו סימני-איפוק רבים. כמו תמיד, כל אחד מהלהקה נראה כאילו הוא מנגן לעצמו סולו עם הכלי שלו, ורק בצירוף מקרים מופלא נוצר שיר קוהרנטי שבו כל הכלים מסתנכרנים. סתו בן-שחר התפרע והכה על התופים שלו בכל הכוח, קוסטה כוון את הגיטרה לסולם שונה תוך כדי סולו, החליף כלים עם חבריו ועבר אל הפסנתר כשצריך, ואודי בונן סיפק איזון ויציבות בין הבלאגן שיצרו חבריו, כמו בסיסט טוב.
סולואים מסתנכרנים (צילום: Gaya's photos)
כל זה הרגיש כמו אירוע חד-פעמי שהלהקה ממש השקיעה בו - מהסטליסט המטורף ועד לוידאו החי שסיפקו Sniff.tv והוקרן על קירות הלבונטין, ההופעה הזאת מצטרפת להשקת האלבום של המסך הלבן ברשימה המתרחבת של הופעות חשובות להיסטוריית האינדי הישראלי. אולי זה הקסם שייחד את חיה מילר, ההרגשה שמשהו חשוב ושונה במוזיקה הישראלית קורה ממש מול העיניים שלנו.
ואז הגיע הרגע להיפרד, ואם זה הרגיש בלתי אפשרי בתחילת הערב, בסופו תחושת ההשלמה כבר שכנה בתוכי בבטחה. חיה מילר הוכיחו במהלך ההופעה שני דברים חשובים: הראשון הוא שהשירים שלהם שייכים לתקופה אחרת, תקופה שבה הם היו במקום אחר בחייהם שממנו נכתבו השירים והם לעולם לא יוכלו לחזור אליו; הדבר השני הוא שכל אחד מהם ממשיך לחקור את הדברים שהוא יכול לעשות עם המוזיקה שלו, וכבר לא יכול להתרכז בעבר. המוות של הלהקה מרגיש טבעי ונכון, ואפילו חשוב למעמד שלה באינדי הישראלי - זה הסוף המושלם בדרך של חיה מילר להפוך ללהקה אגדית באמת, ועל כמה להקות ישראליות אפשר להגיד את זה בשנים האחרונות?