פוסטים מתויגים עם הופעה

  • עלייתו של Daveed Diggs מהרכב ההיפ הופ Clipping

    ההתחלה

    אולי אחד הדברים הקריטיים והחשובים בקריירה של ראפר הוא הצעד הראשון, השיר הראשון שהראפר משחרר, ובו הוא צריך להראות לקהל מי הוא, מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. רוב הראפרים בוחרים להגזים, להתנהג כאילו הם כבר אלופי העולם, להשוות את עצמם לגדולים ביותר ולטעון שהם הולכים להשתלט על העולם ממש בקרוב, אנחנו רק צריכים לחכות. כשדוד דיגס פתח את אלבום הסולו הראשון שלו, "Small Things to a Giant" מ-2012, הוא בחר בדרך שונה.

    "Fresh from the Hood" הוא שיר הפתיחה של אותו אלבום, ודוד דיגס נשמע בו ממוקד ובעיקר מודע. הוא מודע לכשרון ולקול הייחודי שיש לו לעומת ראפרים אחרים, אבל הוא יודע שהשוני הזה עלול להוביל לכך שהוא לא יזכה להצלחה ופרסום. הוא מודע למטרות ולשאיפות שלו, אבל בינתיים הוא מוקיר את העובדה שהוא יכול להגיד את מה שהוא רוצה, ויודע שאין לו כל כך הרבה זמן על העולם הזה כדי לשמור דברים בבטן. על הדרך הוא גם מספר על עצמו, על החיים ב-Bay Area בקליפורניה, על המשפחה וההשפעות שלו, וכל זה עם פלואו חכם וחרוזים מורכבים. תוך שיר אחד של פחות משלוש דקות, אפשר ממש להרגיש שאתה מכיר את דיגס.

    למרות שזאת פתיחה מרתקת לקריירה מרתקת, ולמרות שגם שאר האלבום לא נופל ממנה, דיגס לגמרי צדק לגבי התחזיות שלו ונשאר אלמוני לחלוטין עד לא מזמן. בשנה האחרונה הוא השתתף ב-"המילטון", מחזמר ראפ שובר שיאים, זכה עליו בטוני, והוציא שני אלבומים עם הלהקה Clipping איתה יגיע להופעה בארץ ביום שני הקרוב, 12.12 במועדון הגגרין. הוא בדרך להפוך לאחד מהכוכבים הגדולים באמריקה, אז כדי שלא תתחרטו שפספסתם אותו, הנה הסיפור על עלייתו של דיגס.

    הפריצה של קליפינג

    בקליפינג דיגס משתף פעולה עם צמד המפיקים William Hutson ו-Jonathan Snipes, חברי ילדות שלו ששואבים השפעות מאינדסטריאל ומפיקי נויז והיפ הופ נסיוני (Tim Hecker ו-Death Grips, לדוגמא). בראיונות דיגס מספר שיש למוזיקה של קליפינג כמה חוקים: דיגס אף פעם לא כותב בגוף ראשון, וקליפינג אף פעם לא משתמשים בתופים אלא מסמפלים דברים כמו מסור חשמלי ויריות קליעים של אקדח. החוקים הללו יוצרים פילוסופיה מעניינת בז'אנר בו ראפרים מתעסקים באגו ובסיפור האישי שלהם, בזמן שדיגס אף פעם לא כותב על עצמו, אלא על דמויות אחרות שהוא ממציא. נוסף לכך החוסר המכוון בתופים - שמכת הסנר שלהם בדרך כלל גורמת לנפילת המתח בביטים בהיפ הופ - שיוצר תחושה אינטנסיבית ומתוחה לסיפורי הגטו שדיגס מספר בשיריו כמו Taking Off.

    ב-2013 קליפינג הוציאו את אלבום הבכורה "Midcity" לבאנדקאמפ. הלייבל המוערך Sub Pop גילה את האלבום, והחתים את קליפינג. הלהקה הוציאה את האלבום השני שלה"CLPPNG" תחת הלייבל. באלבום הזה דיגס וחבריו גיבשו את הסאונד שלהם. הם החלו לעשות דברים מעניינים יותר עם השילוב המוזר בין נויז והיפ הופ, והחלו לשלב יותר הוקים וביטים מקפיצים, והשירים שבהם עשו זאת נהיו לשירים הטובים ביותר שלהם ("summertime" ו "work work" הם השיאים של האלבום). גם הכתיבה של דיגס התחדדה. הוא השתפר מאוד בתור מספר סיפורים, והסיפורים שלו נהיו מעניינים ואנושיים יותר: ב-"Tonight" הוא מתאר מסיבה שבה הנואשות של הדמות הראשית להשיג זיון הופכת לסיוט, וב-"Work Work" הוא מתאר חיים של רחוב טיפוסי בגטו, שמכיל עסקי סמים וזנות ואדם שעושה את העסקים הלא נכונים בזמן הלא נכון.

    "המילטון" והנסיקה לשמיים

    בניגוד להמון מוזיקאים שחוטאים במשחק פה ושם, דיגס הוא שחקן כמו שהוא ראפר - הוא למד ולימד משחק והשתתף במחזות קטנים. נראה שהקריירה של דיגס כשחקן התנהלה כמו קריירת הראפ שלו, עם דגש על לעשות משהו אחר ואלטרנטיבי, שבא על חשבון הצלחה ופרסום. ואז הגיע "המילטון". מחזמר ההיפ הופ שכתב חברו הטוב של דיגס, לין מנואל-מירנדה, עוסק בסיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד האבות-המייסדים ושר האוצר הראשון של ארה"ב. דיגס השתתף בהקראות הראשונות של המחזה, ואחרי שהתאהב בסיפור ובשירים של מירנדה החליט להמשיך ולשחק גם בהפקה של המחזמר באוף-ברודוויי ולאחר מכן בברודווי.

    הנה משהו שאתם צריכים לדעת על "המילטון": זהו האירוע התרבותי הגדול והמצליח ביותר בארצות הברית כרגע - יותר מכל סרט או סדרה מדוברים, יותר מכל אלבום או סינגל מצליחים, אף אחד לא יכול להתחרות במחזמר שיש לכרטיסים שלו רשימת המתנה של שנה מראש. הוא גם מבריק כמו שהוא מצליח: את כל התפקידים, למעט התפקיד של המלך ג'ורג', משחקים שחקנים לא-לבנים, במטרה להראות את ארה"ב כמו שהיא נראית כיום. הסיפור עצמו מתעסק במאבק של מהגר אידאליסט לעשות שינוי אמיתי בממשל האמריקאי תוך כדי מאבק עם יריבים פוליטיים ופופוליסטים. כל זאת, ביחד עם שירי ההיפ הופ וה-R&B, הופך את המחזמר ליצירה הכי נגישה ורלוונטית באמריקה.

    דיגס משחק במחזמר שתי דמויות שונות לחלוטין: במערכה הראשונה הוא משחק את המרקיז דה-לפייט, המהגר הצרפתי שעזר לאמריקאים במהפכה שלהם והמשיך אחר כך למהפכה הצרפתית; ובמערכה השנייה הוא משחק את תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, פוליטיקאי משופשף ופופוליסט, שכתב את הכרזת העצמאות מחד, אך רכש מאות עבדים והתנגד לרעיונות הליברליים של המילטון. חוץ מהעובדה שמרענן לראות בחור שחור משחק את בעל העבדים הנודע והצבוע, הפלואו והמהירות הבלתי-אפשרית של דיגס עוזרים לו לבנות את הדמויות בצורה מקורית ושונה: לפייט הוא מהגר שמתקשה בהתחלה עם האנגלית שלו, וככל שהוא מתקדם בדרגות הפיקוד, הפלואו שלו נהיה מהיר יותר. השיר בו הוא מדגים את יכולות הפיקוד שלו, "Guns and Ships", הוא השיר עם הכי הרבה מילים לשנייה בהיסטוריה של ברודוויי, עם שיא של 6.3 מילים בשנייה. לעומת זאת, כשדיגס משחק את תומאס ג'פרסון, הוא יותר אולד-סקול בראפ שלו, בהתאם להשקפת העולם השמרנית של הדמות. הזכייה של דיגס בפרס הטוני לא כזאת מפתיעה. למרות שהוא מעולם לא שיחק במחזמר ולקח שיעורי פיתוח-קול במקביל לחזרות, למצביעים פשוט לא הייתה ברירה לבחור באחת מתצוגות המשחק המורכבות והמעניינות שנראו בברודוויי.

    ההווה של קליפינג

    עם ההצלחה האדירה של "המילטון" בברודוויי, מעמדו של דיגס עלה, וכך גם תשומת הלב ללהקה שלו. סאב פופ ניצלו זאת. השנה יצאו שני ריליסים של הלהקה אי פי בשם "Wriggles" ואלבום בשם "Splendor & Misery". שניהם הראו כיוון נגיש יותר של הלהקה לקהל הרחב, ולדעתי גם מעניין יותר. "Wriggles" הוא בקלות ההוצאה הכי ממוקדת וכיפית שהוציאו חברי קליפינג, ומכיל את הביטים הכי מרקידים שהלהקה הפיקה אי פעם. כשלהקה עם הפקה כל כך מעניינת ולא קונבציונלית מנסה להנגיש את עצמה בלי לפגום בייחוד שלה, זה עלול להרגיש כמו ירידה ברמה או באמנות, אבל לקליפינג זה עובד.

    "Splendor & Misery" הוא כבר סיפור שונה ומציג צעד נוסף בנסיוניות וההתפתחות של הלהקה. מדובר באלבום קונספט על עבד שחור שננטש על חללית, ומערכת ההפעלה שלה מתאהבת בו. יכולת הסיפור של דיגס מתפתחת לכדי עלילה שמוכלת באלבום שלם, וגם ההפקה של סנייפס והטסון משתלבת בה בצורה מעניינת, ומייצגת את אותה מערכת ההפעלה ואת המסרים שהיא מחביאה. אולי בהשפעת המחזמר, דיגס מכניס לסיפור שלו הרבה יותר רגש ורובדים מאשר באלבומים הקודמים של הלהקה. הדמות שהוא יצר אמינה גם בלי המטאפורה של החלל: עבד שחור שמגיע למקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו, ודווקא שם הוא מרגיש הכי בודד. מכל ההתעסקויות בהצלחה שחורה בעידן הפוסט-קנדריק שהתחיל השנה, ההתעסקות של קליפינג היא מהמקוריות והמעניינות שבהן.

    קליפינג היא בסך הכל חלק מסצנת ההיפ האלטרנטיבית שמתרחבת בעשור האחרון. היופי שבסצנה הזו היא שאף אחד מאמניה לא דומים אחד לשני: קליפינג שונים לחלוטין מ-Death Grips, Danny Brown, Open Mike Eagle, או Busdriver. היתרון שלהם הוא דיגס - ראפר שהוא גם כותב חכם, גם וירטואוז וגם בעל אישיות ייחודית שמועברת היטב דרך השירים שלו. דיגס כבר הוציא כמה פרויקטים - בין היתר אלבום סולו ומיקסטייפ שהוציא עם השותף וחברו הטוב Rafael Casal, בנוסף להיותו חבר בלהקת True Neutral Crew - אבל הוא לא נשמע במיטבו באף אחד מהפרויקטים הללו כמו שהוא נשמע בקליפינג. ועדיין, יש לי ציפייה לאלבום הסולו הבא שדיגס עובד עליו בימים אלו, כי בכל זאת, ראפר שלא מדבר אף פעם בגוף ראשון זה מרענן, אבל כל הקרבות הראפ ב-"המילטון" עשו לי חשק לשמוע את דיגס מטפח לעצמו קצת את האגו - זה בטוח לא ישמע כמו משהו שאני מכיר.

  • ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי בסינקופה: לא רק היפ הופ

    אני סאקר של להקות היפ הופ. לחברים בהרכבי היפ הופ יש יותר חשיבות ודומיננטיות ליצירה המוזיקלית שלהם. במקום לתרום בס או תופים, הם מביאים סגנון ואישיות שמעצבים את האופי של הלהקה. גם אצל המופע של ויקטור ג'קסון, אחת מהלהקות המשפיעות של הגל החדש של ההיפ הופ הישראלי, אפשר לראות איפה כל אחד מחבריה דומיננטי יותר או פחות: איציק פצצתי מביא את הסול וה-R&B, פדרו גראס את הספוקן וורד של סול וויליאמס, וג'ימבו ג'יי את הכיף והשטותניקיות של שב"ק ס' , וכל זה ביחד הופך לתערובת אחידה שהיא המופע של ויקטור ג'קסון.

    עכשיו, כשהראפרים ג'ימבו ג'יי ופדרו גראס מתחילים להופיע לבד ולהוציא חומרי סולו ראשונים, אפשר לראות עוד יותר איפה כל אחד מהראפרים מרגיש יותר בנוח: פדרו מעדיף להתרכז בספוקן וורד, וג'ימבו ג'יי עושה היפ הופ עם עיבודים יותר קצביים וגרובים (שני האלבומים שעתידים לצאת לפדרו וג'ימבו הם בהפקת איציק פצצתי, כמובן). ציפיתי לראות את כל הקצב והגרוב הזה בהופעה של ג'ימבו ג'יי בסינקופה בחיפה ביום רביעי שעבר, עם קטעים חדשים וישנים בליווי איציק פצצתי על הגיטרה האקוסטית, ושמחתי לגלות שבניגוד לסינגל שהוא הוציא, ג'ימבו ג'יי המשיך להיעזר בסך ההשפעות של להקת האם שלו. במקום רק לעשות היפ הופ כיפי וקצבי, ג'ימבו ג'י עשה גם קטעי ספוקן וורד (את הקטעים היחסית ידועים יותר הוא ביצע עם מוזיקה כדי להביא משהו שונה לקהל שמכיר אותו) ומדי פעם נתן את הבמה לאיציק פצצתי ולסול שלו, עליו נדבר בהמשך.

    ג'ימבו ג'יי הוא אחד מהראפרים הטובים והמהירים בסצינת ההיפ הופ הישראלית, ויש לו יתרון אחד ברור: גוון קול נורא ייחודי. בעידן שכל ראפר שני נשמע אותו דבר, קול בעל גוון ייחודי שמספיק לשמוע פעם אחת כדי לזהות אותו הוא מוצר יקר ערך. זה לא רק כמות המילים האדירה שג'ימבו ג'יי הוציא כל כך מהר, אלא האופן שבה הוא שלט בתוכן שלו. ההתעסקות של ג'ימבו ג'יי בספוקן וורד עזרה לו לזרוק אלפי מילים לאוויר בשנייה עד שהורידים בלטו לו בצוואר, להחליף דמויות, ולשנות את הטון מבלי שאנחנו בקהל נפספס את מה שהוא אמר, ועוד לצחוק מהחיקוי שלו למאיר איינשטיין צועק "שער!" בסוף הוורס. גם הנוכחות שלו על הבמה הייתה כזאת שכיף לראות: הוא זז, קיפץ, ונראה כאילו הוא הרגיש וחשב על כל מילה שיצאה לו מהפה, וכתוצאה מכך הוא יכל לדעת בדיוק מתי לקחת את הזמן עם המילים ומתי לירוק אותם במהירות חסרת מעצורים.

    בכל רגע שג'ימבו ג'יי לא שר או עשה ראפ, איציק פצצתי גנב לו את ההצגה. הבנאדם הזה לא יודע לעשות דבר אחד מבלי לעשות עוד שלושים דברים אחרים באותו זמן. הוא היה להקה של איש אחד שבנוסף לביטבוקס וגיטרה הוא גם עשה חצוצרות כינורות ומפוחיות, כל זה דרך הפה העל-אנושי שלו. כשהוא שר, הוא נשמע כמו בחורה שחורה שלכודה בתוך גבר ממושקף בעל חזות מזרח-תיכונית-היפסטרית. הוא יילל, צווח, ועיוות את הקול שלו עד שבאחד הרגעים המצחיקים של ההופעה הוא נשמע כאילו ביונסה משתפת פעולה עם להקת דת' מטאל. ברגע אחר, שהבליט בצורה הטובה ביותר את היכולות של פצצתי, הוא ניגן בלדת בלוז שלא הצלחתי לזהות. לכמה רגעים, הסינקופה הפכה להיות פאב מעושן באמריקה של שנות החמישים, האקוסטית של פצצתי הפכה להיות לס פול ופצצתי עצמו הפך לבי בי קינג. פצצתי בסך הכל ניגן קאבר פשוט למדי, אבל הוא עשה אותו כאילו הוא הבן אדם הראשון שאי פעם ניגן את השיר הזה, והוא עשה את זה כל כך אמין שאי אפשר היה שלא להישאב איתו לתוך השיר.

    מטרת ההופעה הייתה, בעיקרון, להציג את החומרים החדשים והישנים של ג'ימבו ג'יי, ובעיקר ליידע לגבי האלבום שבדרך וקמפיין ההדסטארט שנפתח ממש בערב ההופעה, אבל זה הרגיש כאילו ג'ימבו ופצצתי בעיקר באו לעשות חלטורה להנאתם, במובן הטוב ביותר. זה הרגיש כאילו אנחנו חברים קרובים שלהם, ושהם מרגישים בנוח להשתטות מולנו ולעשות את הדברים שהם הכי נהנים מהם: היפ הופ כיפי, קאברים לשירי פופ טיפשיים, ובדיחות על נקניקים בצבא - דבר שאולי נשמע שטותי וביזארי עכשיו, אבל בהופעה זה היה עוד יותר שטותי וביזארי, וסימל את הרגע בו כל שמץ דיסטנס בין האמנים המופיעים לקהל נמחק.

    זה לא רק הרגיש שאנחנו כקהל מתחברים לאמנים דרך ההופעה, אלא שיש לנו חלק משמעותי ממנה, בין אם זה היה כשעזרנו לאיציק פצצתי ושרנו את קטעי הכינורות בקאבר שלו ל-"Toxic" של בריטני ספירס, או כשג'ימבו ג'יי העלה לבמה בחור צעיר שהוא זיהה מהופעות קודמות לבוא ולאלתר איתו. זה עזר מאוד שהקהל היה הקהל הטיפוסי של הסינקופה - המקום שמארח כל חודש את אירועי הפואטרי סלאם של חיפה - ולכן חלק גדול מהקהל ידע והכיר לפחות חלק מהקטעים של ג'ימבו ג'יי, והחלק השני הכיל אנשים שהיו מספיק פתוחים לגלות ולקחת חלק פעיל בהופעה. אם בפזמון הראשון רק מי שהכיר את השיר הצטרף, בפזמון השני כל הסינקופה שרו ביחד עם ג'ימבו ופצצתי.

    ג'ימבו ג'יי הוא שם שבחודשים הקרובים אני מקווה שתשמעו יותר ויותר. הסינגל שהוא הוציא לא מזמן, "תזכרי", הוא שיר ענק שכבר הגיע לגלגלצ, ואני מקווה שהוא יהיה שם מספיק כדי להפוך ללהיט קטן. שאר הקטעים שלו ביוטיוב גם עזרו ליצור סביבו תופעת קאלט קטנה בהופעות, כיאה לחבר במופע של ויקטור ג'קסון, אחד מההרכבים עם ההופעות הכי פולחניות בשנים האחרונות. מעניין אותי לראות כיצד ההופעה שלו תיראה כשיצאו עוד סינגלים מהאלבום, ושכמות הקהל שלו תגדל .ברגע מסויים בהופעה הוא שר "בואו לגלות את זה לפני שזה הצליח", ובאמת, עכשיו זאת ההזדמנות שלכם לחוות את ג'ימבו ג'יי כמו שצריך: כאמן מבצע שלא לוקח שום רגע בהופעה שלו כמובן מאליו.

  • פיט דוהרטי בבארבי

    סיקרתי את ההופעה של פיט דוהרטי בבארבי עבור עכבר העיר:

    אם פורטיס משוגע, ואוזי אוסבורן הוא נסיך האופל, אז מיהו פיט דוהרטי? חתול, מפלצת, או ילדה יפה? במחווה קוסמית משונה, מיני בועות סבון הופרחו אמש בזמן ההופעה שלו בבארבי, הזויות מצד אחד וסמליות משהו לגל המיסתורין שהוא מביא עמו.

    לכתבה המלאה

  • ראיון עם יאק / Yuck Interview

    Scroll down for English

    אני לא מוצא את עצמי בין הלהקות האופנתיות להרכבי הדינוזאורים שמביאים לארץ בזמן האחרון - לא רוצה למשכן את הגיטרה כדי לראות את האבנים המתגלגלות ולא משתגע על קאלטס. לכן אני ממש שמח לקראת ההופעה של Yuck.

    אלבום הבכורה של יאק חגג את הרוק האלטרנטיבי מתחילת הניינטיז של להקות כמו Dinosaur Jr, Sonic Youth, ו-Pavement. דילגתי עליהם בהתחלה בגלל הייפ מוגזם ותיוג הלהקה כמושיעת הרוקנרול, אבל כששמעתי את המוזיקה גיליתי שירים קליטים של ארבעה אקורדים שזמזמתי בהנאה בחדר המדרגות; אפילו בחרתי בו כאחד מהאלבומים האהובים עלי מ-2011. אבל אבוי! סולן יאק, Daniel Blumberg, עזב את הלהקה לטובת פרויקט הסולו שלו Hebronix. הרבה מהקסם של הלהקה היה תלוי בקול הקולי (אפשר לקרוא כ-"בקוֹל הקוּלי" או "בקוּל הקוֹלי") שלו והשירים המשונים-חמודים שהוא כתב ולא היה ברור איך הם ימשיכו. אז Max Bloom, גיטריסט הלהקה וחבר ילדות של דניאל, תפס את עמדת הפרונטמן והלהקה שחררה את אלבומה השני "Glow & Behold" בשנה שעברה, אלבום יותר אנרגטי וצבעוני שהמשיך את הגיטרות הגראנג'יות של קודמו עם קצת שוגייז ורגישות.

    תפסתי את מקס לראיון קצר במייל לקראת ההופעה בבארבי ולפני שחרור אי פי חדש של יאק:

    בסשן החי של הלהקה ב-KEXP אמרת ש-2013 היתה רכבת הרים רגשית. מה קורה ב-2014 עד כה?

    "בדיוק סיימנו סיבוב הופעות של חודשיים באמריקה ואירופה שהיה ממש טוב, עכשיו אנחנו פשוט כותבים מוזיקה חדשה ומופיעים בכמה פסטיבלים, ואחרי זה נמשיך לכתוב ולהקליט חומר חדש עד סוף השנה".

    בדיוק סיימתם טור באיסטנבול וכבר קבעתם הופעות לחודשים הבאים. איך החיים בדרכים בשביל הלהקה? מה אתה עושה כדי לא להשחק?

    "כרגע מאוד מספק וכיף לי להופיע. אני חושב שחשוב לנסות שיהיו לך חיים די פשוטים בטור. בדרך כלל אני לא יוצא לשתות ולחגוג, אני פשוט מנסה להשאר בריא ולשמור על ראש טוב וזה עושה את החיים בדרכים להרבה יותר פשוטים. בחודשיים האחרונים ראינו "Breaking Bad" באדיקות, זה גרם לנסיעות ארוכות בוואן לעבור די מהר".

    הגיטרות של יאק נשמעות מעולה. באיזה סוג של ציוד אתה משתמש? יש לך מרכיבים סודיים?

    "אין לי סודות או שום דבר כזה! אני משתמש היום באותם הפדאלים כמו שהשתמשתי מאז שהקמנו את הלהקה. נראה לי שעבדתי די קשה על הסאונד של הגיטרה שלי כשהתחלנו. יש לי כמה פדאלים של אוברדרייב שאני משאיר דלוקים כל הזמן, ואז אני פשוט משתמש באוברדרייבים שונים ודיסטורשנים מעליהם, פלוס כמה אפקטים. אני אוהב להשאיר את זה כמה שיותר פשוט כדי שלא אצטרך לחשוב מה אני עושה בזמן ההופעה. אני חושב שזה דבר אחד שיהיה לך סאונד טוב לגיטרה אבל הדבר הכי חשוב הוא באיזה צורה אתה מנגן".

    אתם עומדים לשחרר EP חדש בשם "Southern Skies". איך הקלטתם אותו ומה נתן השראה למוזיקה?

    "שמעתי באותו הזמן המון Cocteau Twins ו-Jeff Buckley. זה הוקלט בסוף השנה שעברה, הקלטנו הכל בחדר החזרות שלנו בלונדון. נראה לי שה-EP הוא סוג של ניסוי בשבילנו, הצורה שבה אנחנו עושים מוזיקה נמצאת בהחלט במעבר. כתבתי כמה מהשירים בעצמי אבל כתבנו את 'Another One' ביחד כלהקה וזה משהו שלא ניסינו אף פעם".

    שמעתי שאתה מתכנן לקחת כמה ימי חופש בתל אביב אחרי ההופעה. איך אתה רוצה לבלות אותם?

    "יש לי המון חברים ומשפחה שגרים בישראל, אז אני הולך לבלות כמה ימים בירושלים כדי לבקר אותם, לנסוע לים המלח, ואז לבלות את שאר הזמן בתל אביב. אני ממש מצפה לבוא בחזרה, לא הייתי בישראל מאז שהייתי בן 16!"

    Yuck יופיעו בבארבי בתל אביב ב-23.4.14

    I just can't find myself between the fashionable and the dinosaur bands that perform in Israel lately - don't want to sell my guitar to go see The Rolling Stones and I'm not crazy about Cults. That's why I'm really happy that Yuck are coming to Tel Aviv.

    Yuck's debut album celebrated early nineties alternative rock by bands like Sonic Youth, Dinosaur Jr, and Pavement. At first I ignored them due to exaggerated hype and the band being labeled as the saviors of rock'n'roll, but when I actually listened to the music I discovered catchy four chord songs that I liked to hum while walking down the stairs from my apartment; I even picked it as one of my favorite albums of 2011. But alas! Yuck's lead singer, Daniel Blumberg, left the band for his solo project Hebronix. A lot of the band's charm depended on his cool vocals and the strange-cute songs that he wrote. It wasn't clear how the band could go on, but they did - Max Bloom, the band's lead guitar player and also Daniel's childhood friend, stepped up to become the new front man and the band released their second album "Glow & Behold" last year, a more energetic and colorful effort that continued the dirty guitars from the debut and added shoegaze and sensitivity.

    I caught Max for a short email interview about a week and a half before the show and a soon to be released EP:

    In your the band’s live KEXP session you said that 2013 has been an emotional roller coaster. What’s happening in 2014 so far?

    "We've just finished a 2 month tour in America and Europe which was really great, now we're just writing some new music and playing some festivals, and then we'll probably carry on writing and recording new stuff until the end of the year".

    You've just ended a tour in Istanbul and already have shows set for the next few months. How’s life on the road for the band? What do you do to keep from burning out?

    "I find touring very enjoyable and fulfilling at the moment. I think its important to try and have quite a simple life on tour. I don't usually go out drinking and partying, I just try and keep healthy and keep a level head and it makes life a lot better on the road. For the past 2 months we've been watching breaking bad quite religiously, that made long journeys in the van pass quite quickly too".

    Yuck has a great guitar sound. What kind of equipment do you use? Do you have any secret ingredients?

    "I don't really have any secrets or anything! I use the same pedals now as I have done since we started the band. I guess I worked quite hard on my guitar sound when we first started. I have a couple of overdrive pedals that I keep on the whole time, and then I just use different overdrives and distortions on top of those, plus a couple of effects. I like to keep things as simple as possible so I don't have to think about what I'm doing live. I think its one thing having a good guitar sound but the way you play is the most important thing".

    You’re about to release a new EP called “Southern Skies”. How was it recorded, and what influenced the music?

    "At the time I was listening to a lot of Cocteau Twins and Jeff Buckley. It was recorded at the end of last year, we recorded everything in our rehearsal studio in London. I guess this EP was kind of an experimentation for us, the way we make music is definitely in transition. I wrote some of the songs myself but we wrote 'Another One' together as a band and that was something we had never tried before".

    I've heard that you plan to take some days off in Tel Aviv after the show. How would you like to spend them?

    "I have a lot of friends and family who live in Israel, so I'm going to spend a couple of days in Jerusalem to visit them, go to the dead sea, and then spend the rest of the time in Tel Aviv. I'm really looking forward to going back, I haven't been to Israel since I was 16!"

    Yuck will perform at the Barby Tel Aviv on 23.4.14

  • הגרלת כרטיסים להופעת השקה של ירונה כספי

    ירונה כספי הוציאה אלבום חדש ממש לא מזמן. בקושי הספקנו לנוח מסערת הרוקנרול של אלבומה המשובח והקודם, אגו, והנה יצא לו מאפיה של אישה אחת. יש שני דברים מעניינים שכדאי לדעת לגבי האלבום לפני שאתם רצים לשמוע.

    קודם כל, יאפ, זה האלבום האלקטרוני של ירונה כספי. הוא הופק על ידי בוגר מכללת BPM בשם עמית מגן, וזורק אותנו קצת אחורה לרוק אלקטרוני אייטיז-ניינטיז סטייל הג'ינג'יות או Depeche Mode או Adore, האלבום האלקטרוני של ה-Smashing Pumpkins למי שזוכר.

    שנית כל, הטקסטים של האלבום מורכבים משירי משוררים מהארץ ומהעולם שירונה אימצה לחיקה והלחינה. היא כנראה בחרה את השירים בקפידה, כי המילים לא נשמעות זרות לשפתיה. אם תשאלו אותי, זה בגלל שהטקסטים פרי עטה של ירונה משובחים לפחות כמו הטקסטים של המשוררים.

    אז אם טרם אימצתם את המלצותי לראות את ירונה בהופעה, הנה הצ'אנס שלכם. ירונה חוגגת את יציאת האלבום בלבונטין 7 ביום רביעי הזה ה-18.1 בשעה 22:30 ומחלקת 2 כרטיסים זוגיים לקוראי המאזין! כדי להשתתף בהגרלה תשאירו כמובן תגובה, ואם בא לכם ספרו מהו "האלבום האלקטרוני" האהוב עליכם. הזוכים יקבלו הודעה במייל ביום רביעי בבוקר.