הילה רוח בבארבי: כששירים פוגשים את הבלתי צפוי
צילום: נמרוד ספיר
כמו רבים ממספרי הסיפורים של האינדי הישראלי, השירים ב-"מוזיקה לפרסומות" מתקיימים בתוך העולם הלא זוהר בעליל על קו התפר בין רווקות תל אביבית מדכדכת לזוגיות תל אביבית תפרנית. זאת לא תלונה - אני מעדיף את המוזיקה שלי מקורקעת למציאות של סביבתו הקרובה של הכותב מכזאת שמנסה לכוון אל הנשגב או המדומיין. ובמקרה של הילה רוח מדובר במספרת סיפורים מיומנת - הסיטואציות שהיא מתארת בהירות ולא כופות פרשנות או מסר על המאזין, והיחסים בין המינים לא מתוארים כזירת קרב אלא יותר כמו משחק מתסכל שבו פעוט קשה תפיסה מנסה שוב ושוב לדחוף את הצורה המרובעת לתוך החור העגול. הגברים הם יותר דושים ריקניים מנבלים של ממש, והנשים מלאות עליבות ולא בהכרח קורבנות תמימות. הריפים חדים ויעילים, וההפקה, למרבה השמחה, לא מתאמצת ללטש ולטשטש אותם כדרכן של הפקות אינדי מודרניות מצוחצחות. בהחלט שיפור מבחינתי לעומת אלבומה הקודם שהיה קצת פחות ממוקד מבחינה נושאית ופחות נושך מבחינה מוזיקלית.
ובכל זאת, כמי שמעולם לא השתייך לסצנה הזו, ורחוק ממנה היום יותר מתמיד, האזנה ביתית לא הספיקה כדי להפוך את ההערכה שלי לאלבום לחיבור של ממש. אבל מבחן ההופעה החיה הוא שונה לחלוטין, ואין סיבה שמה שעבד עבור חיה מילר - עוד להקה תל אביבית להחריד שליוויתי בהתלהבות בהופעות למרות שכמעט לא זכו אצלי להאזנה ביתית - לא יעבוד גם עבור הילה רוח. אחרי הכל, בעידן של מדיה חינם לכולם, המודל העסקי של תעשיית הבידור מסתמך כמעט לחלוטין על כך שלהנאה הקולקטיבית יש אפקט אחר מההנאה האישית.
בבארבי בהחלט הייתה אווירה חגיגית. מהקישוטים בכניסה, דרך התפאורה על הבמה (שעליה הוקרן אחר כך וידאו ארט, אירוע נדיר בהופעות בסדר הגודל הזה) ועד להרבה מאוד קהל נלהב. לא בכל יום זוכים לראות את הבארבי מלא כל כך בהופעת אינדי של ממש, מהסוג שממשיך את הערב באוגנדה, אפילו אם זו הופעת השקה. כנראה שהפצצת היח"צ (המוצדקת למדי) שליוותה את ההופעה עשתה את שלה.
רוח: אווירה חגיגית. צילום: נמרוד ספיר
תחילת ההופעה הייתה פושרת למדי. אומנם שני השירים הראשונים "מוזיקה לפרסומות" ו-"סרט או פיצה" היו מהאהובים עלי באלבום, אבל רוח עצמה נראתה קצת כבויה, כאילו שהגיטרה מכבידה עליה. מי שהציל את המצב היה קוסטה קפלן, הגיטריסט של רוח וסולן חיה מילר ואולי האדם עם הכי הרבה סטאר קווליטי באינדי הישראלי החדש - הוא יכל בקלות לגנוב באגביות את הפוקוס לאומנים הרבה יותר מפורסמים ממנה. לא מפתיע שהקריאה הנלהבת הראשונה שהגיעה מכיוון הקהל היתה "קוסטה"!
אבל ההופעה עד מהרה עלתה על התלם, לא מעט בזכות האינטראקציה של רוח עם הקהל, שהחלה בכמה משפטים נבוכים, המשיכה עם הומור עצמי סביב הראיון שלה בשבעה לילות והסתיימה בסטייג' דייבינג תוך כדי נגינה, מה שהעלה לי זיכרונות מימי מונוטוניקס הפרועים. הקהל הגיב עם הרבה אהבה והיכרות מפתיעה עם כל שיר ושיר באלבום - מיומנות חשובה שכן הרמקולים של הבארבי העלימו כל משפט שלישי, ולעתים שיטחו את השירים המוקפדים של רוח לרצף של קלישאות.
אבל הרגע המלהיב של ההופעה נרשם בהדרן. אחרי האירוח הצפוי של רם אוריון, שנראה קצת אבוד בין שפע הגיטריסטים, צץ לפתע על הבמה מתי לנסקי, כוכב הקליפ של "מוזיקה לפרסומות" ואיש שכל אדם צריך לזכות לראות אותו רוקד. רוח נראתה בעצמה מופתעת לראות אותו, אנשי הוידאו ארט התעשתו מהר והקרינו אותו רוקד בקליפ כרקע לריקודים שלו על הבמה, וההופעה נכנסה למקום שבו שירים פוגשים את הבלתי צפוי ומייצרים רגע חד פעמי. ובפרפרזה על "ג'אנגו ללא מעצורים": אם לפני ההופעה הילה רוח עוררה את סקרנותי, עכשיו יש לה גם את תשומת ליבי.
רוח ולנסקי: רגע בלתי צפוי. צילום: נמרוד ספיר
