מדוע רועי חרמון (ארמון, טיגריס) קרא ללייבל שלו בשם "אווזה"? הניחוש שלי הוא שחרמון מצא אווזה שמטילה ביצי זהב בקצב מסחרר, וקוראים לה תומר ישעיהו. עוד לא עברה שנה מאז יצא אלבום הסולו השני שלו "בוידעם" ולישעיהו ולהקתו יש כבר אלבום נוסף בקנה. אם לוקחים בחשבון גם את עבודת הסולו שלו לפני אווזה ("אופניים חשמליים") ואת להקתו הקודמת ISAIAH, רואים שמדובר בקצב של לפחות אלבום אחד בשנה. על מוזהבות הביצים אפשר אולי להתווכח, כי לא מדובר בהצלחות מסחריות גדולות עד כה, אבל במוצ"ש האחרון האוזןבר התמלא בקהל שנלהב לשמוע לא רק את צלילי הבוזוקי המוכרים של ישעיהו, אלא גם חומרים חדשים.
בן גולן עלה לבמה לפני ישעיהו, מלווה רק בגיטרת גיבסון אקוסטית שכאילו יצאה מחלומותיי הרטובים. גם הוא נמצא לקראת הוצאת אלבום סולו באווזה. גולן ניגן את "שיר שקיעה" ו-"סרט נע" (שהוא ביצע גם על המרפסת שלי לפני מספר שבועות) ושני שירים נוספים. אחד מהם הדגים את אמירתו של גולן שזוהר ארגוב היה אחד מההשפעות על האלבום הקרוב, שיר מקורי שהוא שר בקול מאומץ בטונים גבוהים בפזמון.
ישעיהו עלה לבמה מלווה בלהקה, ולשמחת הקהל מיד תפס את הבוזוקי. ישעיהו וחרמון (קלידים) פתחו עם האקורדים המגששים של "בוידעם" עד כניסת הבס של אמיר שדות והתופים המדלגים של שחר חזיזה. הבוזוקי של ישעיהו נע בין פריטה מהירה של אקורדים לשורות מסתלסלות ומלאות שמחת חיים שהקפיצו אותנו בצעד יווני. יש מעט מאוד נגני מיתר בארץ עם שליטה וירטואוזית כמו של ישעיהו. בדרך כלל אני מבין את הרתיעה של נגנים מלהראות את היכולות שלהם על הכלי - סולואים ארוכים הפכו להיות עם השנים מפגן התרברבות ששם את הטכניקה והדאווין במרכז במקום המוזיקה. זה לא המקרה אצל ישעיהו. המנגינה היא עצם העניין ופורצת מהאצבעות שלו בטבעיות, בצלילים שלא יכולים לאפיין אף אחד אחר חוץ ממנו.
תומר ישעיהו: המנגינה היא עצם העניין
בכלל, היופי בלהקה של ישעיהו היא שלכל אחד מהנגנים יש קול ייחודי שאפשר לזהות תוך צלילים ספורים: הקלידים החולמניים של חרמון, הבס החם והקופצני לפרקים של שדות, וחוש הקצב המשחקי והבלתי צפוי של חזיזה. הייחודיות של חזיזה הורגשה מאוד בהדרן עם "חורף של ים תיכון", אחד השירים הטובים ביותר מ-"אופניים חשמליים", שקיבל גרוב שונה לגמרי ושובב יותר מהביצוע המקורי של נווה קורן. השילוב של כל אחד מהרכיבים יחד עם המילים של ישעיהו היוו פסקול מושלם לתל אביב: שורות כמו "גל שחיתות / זה לא חשוב / עשו את זה חוקי" מרגישות אקטואליות מתמיד, והתיאורים החיים של רחובות העיר והחלומות על פירנצה ופריז בשירים כמו "יום כיפור" ו-"שבועיים בשנה" לכדו בדיוק את הכמיהה התל אביבית להתנתק מהארציות של ישראל לממד אופורי מקביל.
ישעיהו בהחלט התרגש. ב-"כמו קודם" הוא החל לשיר את הבית השלישי בפעם השנייה במקום לעבור לבית הרביעי, הפסיק את השורה באמצע ואמר בעצבים שהוא כבר שר את הבית הזה. לקחה לו דקה ארוכה להתאפס על עצמו ולהיזכר בבית הרביעי בזמן שהלהקה המשיכה לנגן. בין לבין הוא תירץ את הטעות בהתרגשות של לראות את הקהל שר את המילים שלו, ובצדק - הם שרו יחד איתו ברוב המופע וחלקו את ההתרגשות, מחוברים לכל מילה. ואז זה קרה שוב לקראת סוף ההופעה, אחרי ביצוע מצוין ל-"שכחתי לחייך טוב" עם ליווי של חרמון על פסנתר בחרישות נוגה. ישעיהו עמד מבולבל לכמה שניות על הבמה ובהה אל אחורי החלל האפל, עד שחרמון לחש לו "הדרן". לישעיהו לא נשאר אלא להרוס את ההפתעה ולהגיד "סליחה, כבר חוזר" בחיוך נבוך ומשועשע. הוא עלה שוב לבמה עם הגיטרה, וסיפר לנו שלפעמים הוא מחבר מילים חדשות בעברית לשירים לועזיים, וניגן ביצוע שקט ל-"Castle In The Air" של ג'ון מקלין. עמדנו שם בעיניים בוהות בפלא הרומנטי הזה. אם היה מישהו שנקלע במקרה אמש לאוזןבר, קשה לי להאמין שאחרי ביצוע כזה והפתיחות של ישעיהו, הוא לא יצא מאוהב במוזיקאי עם הלב הענק הזה.
סגור לתגובות על תומר ישעיהו באוזןבר: מציאות תל אביבית חולמנית / כללי / ניצן אגסי
החום והלחות של יולי בשילוב טיפוס במעלה שלוש קומות עם שתי גיטרות על הגב כנראה התישו מעט את בן גולן. הוא עמד עוד כמה שניות מתחת לפתח האוורור של המזגן, הגיטרות עדיין על גבו, מתאושש מהדרך, וכפי שהסתבר, גם מניסיונות להחזיר את מצבר האוטו שלו בחזרה לחיים.
גולן הגיע אלי כדי לנגן שני שירים אקוסטיים מאלבום הסולו הראשון שישוחרר בקרוב ולספר את סיפורו דרך המוזיקה. הוא סחב את הגיטרה החשמלית עוד מהופעה בלילה הקודם עם הקאט אאוט קלאב, המגה פרויקט של ניצן חורש. "הכרתי את ניצן מהופעות של אלקטרה וטרי שעשינו ביחד", מספר גולן. "הדיבור תמיד היה דיבור טוב. אבל היה קצת מוזר בהתחלה הנעליים החדשות האלה. כל מיני דברים שלא הייתי מתקרב אליהם, כמו בואי של סוף הסבנטיז - זה היה בזוי בעיני. ואז אתה מקבל איזשהו רפנרס מהמציאות לדיוויד בואי ופתאום הסתכלתי על זה אחרת - אני אוהב את זה! זה משהו התפתחותי. אז הרבה פעמים מה שמשאיר אותך מאחורה זה אתה, התפיסה המקובעת שלך שהוצבה באיזשהו גרעין קשיחות של נעורים. אני מאמין שאם אתה מתיישב על משהו מספיק זמן, אתה תבין אותו. לחשוב שאני יודע הכל - ממש לא. אני יודע כלום. הרבה פעמים אני מרגיש שאנשים מסביבי יודעים הרבה יותר טוב. אני משתדל לשמור את האוזניים פתוחות, את הראש פתוח".
בתוך הרכב כל כך גדול לא קורה לפעמים שמישהו מעלה איזה רעיון, וניצן כבר מקבל אותו ואתה אומר רגע זה לא נכון בכלל לשיר?
"אין לא נכון, כי מה אתה יודע? מה שאתה מפתח עם הזמן זה סבלנות לתת לרעיון להתפתח גם אם אתה לא מסכים איתו בהתחלה. הרבה פעמים רעיון טוב גודל עליך לפני שאתה מבין אותו. בדיוק היתה לי שיחה על זה עם ניצן, הרבה דברים חשבתי בהתחלה: מה זה? ואחרי שבועיים שלושה שאתה שומע את זה, אתה מתחיל להתרגל לזה, ואז אתה מתחיל להבין את זה. מוזיקה זה דבר שקורה עכשיו, דבר שקורה תוך כדי שאתה עושה אותו. יש לי המון מה ללמוד מאנשים אחרים. יש אנשים מאוד חכמים סביבי למזלי, מוזיקאים מדהימים ודווקא אני מוצא שלפעמים ללמוד מאנשים אחרים זה מגניב".
בראיון עם הקאט אאוט קלאב, קוואמי אמר שיש כל כך הרבה ז'אנרים שנכנסים לתוך ההרכב, ואתה אמרת שזה בסופו של דבר מוזיקה, ההגדרות האלה לא עוזרות, הן רק מפריעות.
"אני לא חושב שהגדרות מפריעות - הן עוזרות למרכז רעיון. הן טובות עד נקודה מסוימת. בקאט אאוט קלאב מה שיפה זה שהמון רעיונות וגישות נכנסו לתוך חדר אחד. מהרגע שנכנסת לחדר מתחיל מה שנקרא ההיתוך, הפיוז'ן. ושם זה כבר לא עניין של הגדרה, זה כבר מגדיר את עצמו מחדש. וגם קאט אאוט, לקח זמן עד שזה התאזן, עד שהגענו לנוסחה שהיית נכונה".
את הטירונות לגישה הקהילתית הזאת למוזיקה, גולן קיבל כנראה עוד בשנותיו בקיבוץ המעפיל. "הייתי בלינה משותפת עד גיל 6", הוא מספר עם בירה ביד במרפסת, אחרי שנרגע מעט מהחום. "עד אז לא ממש נחשפתי למוזיקה. זה יישמע נורא מצחיק, מעבר לשלישיית המעפיל, אני לא ממש זוכר מוזיקה לפני גיל 6. אני זוכר הרבה דברים אחרים, אבל לא מוזיקה. וברגע שנגמרה הלינה המשותפת, אח שלי הגדול כבר ישן בבית ספר ולא חזר הביתה. האח האמצעי היה אז באזור גיל 11, והוא כבר שמע מוזיקה: ביטלס, משינה. היה לנו בית מאוד קטן אז, בתים לא היו בנויים למשפחה גדולה. אז היינו ביחד אני והוא במיטת קומותיים וההורים במין מזרן על הרצפה. היינו ערים עד מאוחר והוא היה שם כל מיני דברים: ביטלס, פינק פלויד. הוא היה מאוד מתקדם לגילו מבחינת מה שהוא היה שומע. ואני גם הייתי שומע".
וגיטרה היתה כלי הנגינה הראשון שלך?
"לא. ניגנתי על פסנתר. החזקתי חודש. היה לי קשה עם התאוריה. ואז אתה יודע, כל הנספחים בקיבוץ שלחו אותי לאורגנית. על האורגנית למדתי כמה אקורדים זה היה ממש נחמד. היו אורגניות של הקיבוץ, ישבנו ארבעה ילדים בהתחלה, ובסוף נשארתי רק אני. המורה לאורגנית היה מורה לגיטרה בכלל, אז אמרתי אני רוצה ללמוד גיטרה, הוא אמר לי לא, לא, זה קשה, אתה לא תצליח. אתה צעיר מדי, לא לפני כיתה ד - הייתי אז בכיתה ב'. אח שלי שגר איתי בחדר היה מתופף אז למדתי ממנו קצת תופים. ואז בסוף הרשו לי בכיתה ג' להתחיל ללמוד גיטרה, וככה התחלתי לנגן לא חשבו שייצא מזה משהו".
אחרי שנים של עבודה בתוך להקות, פתאום אתה נכנס למשהו שהוא לגמרי שלך. אתה מרגיש שזה מתקשר להתחלה?
"אני חושב שזה נולד מתוך זה. גם על האלבום הזה עבדתי עם הרבה אנשים. מה זאת אומרת 'הרבה' (צוחק): עבדתי עם רועי חרמון (מפיק האלבום, טיגריס, ארמון -נ"א), עם נווה קורן המתופף של טרי, ואמיר שדות (טיגריס -נ"א) וגם דורון טלמון (ג'יין בורדו, קאט אאוט קלאב -נ"א) הצטרפה. היה איזשהו צורך שלי לראות תמונה של משהו שאני עושה מבחינה אומנותית, שאני לא קורא לזה אחראי, אלא נושא באחריות של התמונה, של מה שקורה בה. היה לי צורך לעשות יצירה אומנותית שהיא מתחילתה ועד סופה פרי רעיונותיי. מפה לשם, המפגש עם המציאות של לכתוב ולהביא את זה להקלטה, ולגרום לזה לקום... זה יהיה מופרך מצידי להגיד לך כמה מתוכנן זה היה. הרבה הסתברויות של הרבה מקרים, וגם עזרה מאנשים טובים שממש הייתי צריך את החיזוקים שלהם בשביל שזה ימשיך לקרות. אני לא חושב שלבד הייתה לי מספיק אמונה כדי להמשיך עם זה עד הסוף".
איך הגיע החיבור עם רועי חרמון?
"התחלנו בכלל נווה ואני לעבוד על זה, איזה חודשיים-שלושה, והגיע שלב שאמרנו יאללה הגיע זמן להתקדם. התחלנו לחשוב על כל מיני אנשים, ואז נווה נזכר ואמר תומר סיפר לי שיש איזה מישהו, ששווה לבדוק אותו: רועי חרמון, מארמון. הלכתי הביתה, הקשבתי לו המון, עד אז בכלל לא הכרתי אותו. וזה ישר מצא חן בעיני, מבחינת הסאונד, מבחינת הרעיונות, מבחינת הגישה הכללית".
אפשר לשמוע שזה הוא בקלות. אני חושב שבטיגריס, בארמון ואפילו אצל תומר ישעיהו, ישר שומעים שזה הוא, שזה הקלידים שלו.
"של האישיות שלו, אני חושב. הוא איש מיוחד, וזה יוצא החוצה. זה מתבטא בקלידים אבל…"
קולות רועשים של מים שנשפכו מחלון לצידנו קטעו את קו המחשבה של גולן, ואת השיחה המאוד רצינית שלנו. שנינו התגלגלנו מצחוק. לא הייתי צריך להסביר שמדובר בסאונדים פריפריאליים של שיכונים.
"אין כמו השיכון....הוא איש מיוחד, שמביא תמיד איזה פרספקטיבה טיפה אחרת לכל הדברים, ושמים לב לזה מהר. אני נורא אוהב את זה כי זה מפתיע אותי, אותי זה עושה מאוד יצירתי סיטואציה כזאת".
בן גולן והגיטרה: לא חשבו שיצא מזה משהו
למה עברית הפעם, אחרי שנים של אנגלית בטרי?
"שמתי לב שאני דובר את השפה (מחייך). היתה לי התלבטות אם להמשיך לכתוב באנגלית או להתחיל לכתוב בעברית. כי היה לי איזשהו צורך. היו לי ניסיונות קודמים, כבר שנים שאני כותב בעברית: שירים, גם כתיבה חופשית של רעיונות או כל מיני דברים כאלה שרצים לי בראש. וכן, אני כותב הרבה זמן באנגלית, ונוצר מצב שזה כבר טיפה מוכר מדי. חיפשתי משהו לא מוכר. למרות שעברית זה כביכול הדבר הכי מוכר, גם שם, גיליתי שזה לא מספיק לכתוב מהמקומות שאני מכיר. איכשהו החיפוש אחרי מקומות שאני לא מכיר בעברית, מצאתי בזה יותר חופש. זה יותר ריגש אותי, זה גם יותר הפחיד אותי".
למה זה מפחיד?
"אנשים חיים באיזושהי אשליה שאם אתה הולך למשהו מסוים, אתה מוותר על משהו אחר שעשית. ולא, אתה יודע שזה קיים וממשיך. להפך דווקא אני חושב שבאיזשהו מקום העובדה שהלכתי למוטיב אחר, ויצרתי איזשהו משהו שהיה חדש גם לי, זה פתח גם את הצ'אנל השני, זה מפרה. עכשיו כשאני מסתכל על זה זה נראה נורא קצר, אבל זה תהליך שלקח לי כמה חודשים טובים, ועד שהתחלנו להקליט ועד שאתה מתחיל להרגיש איזשהו ביטחון בנקודה שאתה נמצא בה, שזה יותר עכשיו. היום אני מבין את זה יותר בקלות, ברגע ששמעתי את זה מוקלט, נפל לי האסימון ישר - זה היה העניין, אני לא מבין בכלל איך התלבטתי על זה".
העברית הכוונה, שזה היה הדבר הנכון.
"זה הדבר הנכון בנקודה הזו של החיים, של העשייה. בעיקר בקטע יצירתי. התחלתי להקליט אלבום באנגלית. היו כבר חמישה שירים מוקלטים, הקלטנו את השירה והלכתי הביתה והקשבתי לזה והבנתי שזה יפה אבל זה לא מרגש אותי. הייתי צריך משהו אחר, פה בעצם התחיל הטוויסט הזה".
אז כל האלבום הוא בעברית, כל מה שהיה באנגלית נגנז?
"כן, נגנז. מה זה נגנז? אני לא עושה את זה. אני לא מחפש לעשות את זה. גם אם בא לי נגיד לכתוב עוד אלבום באנגלית, אני אכתוב אלבום באנגלית, אני לא חושב שאחייה משהו ישן. אני מאמין שתמיד צריך להתחיל מחדש, אני לא מאלה שחופרים אחורה ומוציאים שירים ישנים".
צריך להיות מאוד קשוב, מבחינתך מה עובד ומה לא. זאת נראית לי שאלה שעולה אצל הרבה אנשים. זה לא קל להגיד את זה, צריך הרבה אינטואיציה.
"זה רגע כואב ומשחרר כאחד. אני לא אעיד על עצמי כבנאדם מאוד אינטואיטיבי. אבל זה עניין של הרגשה. אחד מהדברים ששאלתי את עצמי הוא: מה, אני אעשה את זה בלי להתרגש?"
גולן ניגן שני קטעים מהאלבום החדש: "שיר שקיעה", שיצא כסינגל לפני מספר שבועות והזכיר לי מאוד את המחוזות הישראליים המוכרים מבית של שלום חנוך וכוורת; ו-"סרט נע", שיר שבדמיוני קיבל הפקה מערבונית דרמתית, אולי אפילו פסקול לסרט של האחים כהן על גבי מרחבי טבע בתוליים. הוא ניסה להסביר את השינוי באלבום הסולו לעומת הפסיכדליה של טרי. "חיפשתי להתחבר", הוא משתף. " איפה נקודת החיבור שלי. למקום שאני נמצא בו, לשפה שאני מדבר בה, לאדמה שאני דורך עליה, למציאות שאני חי בה יומיום. טרי, באיזשהו מקום פונה החוצה. גוף שלא מחפש להתחבר למשהו מסוים מעבר לעצמו. זה גם היופי וגם הכוח שלו. החוויה בטרי שהמוזיקה לא מוגשת לך על מגש. היא מבקשת ממך הרבה. באלבום הסולו זה היה שונה. לא חיפשתי משהו יותר מדי חיצוני, איך להתחבר לאנשים, כמו שרציתי להתחבר מאיזושהי כמיהה פנימית, הרצון להתחבר לעכשיו שלי".
ואיך זה עבד עם נווה שהגיע איתך מטרי לפרוייקט?
"נווה זה בנאדם שכנראה מכיר אותי הכי טוב מכל האנשים בעולם. הוא יודע מי אני, מה אני רוצה, לפעמים יותר טוב ממני. רועי (חרמון -נ"א) ידע לקחת את זה מאוד גבוהה ולתת אינסוף אפשרויות לכל שיר ונווה תמיד היה לו את הקטע שידע להישאר גם עם הרגליים על הקרקע. היה פה איזשהו איזון. יכול להיות שאני לא מודע לעצמי, אבל השתדלתי, ככל שהזמן עבר זה נהיה גם יותר קל, לתת לאנשים אחרים לעבודה. הרבה פעמים קרו דברים תוך כדי שהקפיצו את השד הישן - דווקא אז אני נותן לזה לקרות, ואז אחרי חצי שעה של עבודה, וואו זה התחיל להיות מדהים".
אבל מה זה השד הישן הזה?
"אני מחליט, האגו. הצד השני הוא גם סוג של אגו, אני נותן להם לעשות את זה, זה לא אני. אתה משחק ביניהם כל הזמן. אני חושב שאני לא מחזיק בכל האמת - כאילו אמרתי משהו "גדול" עכשיו - אבל כמטאפורה אני לא זה שמחזיק את כל האמת. האמת נמצאת במפגש בין כמה אנשים, שם יוצא המשהו האמיתי והאותנטי יותר, מאשר שהייתי יושב לבד. בעולם שלי הכוונה. יש אנשים שמסוגלים לעשות את זה. בלבד שלהם, והאותנטי יוצא. אני עוד לא שם, או אני לא שם בכלל, אני צריך את התנועה הרעיונית של כמה אנשים... קיבוצניק, אתה יודע".
בשלב מסוים קצב השיחה נקטע מעט ונאלצתי לחפש את השאלה הבאה בפתקים שלי. גולן ניצל את ההזדמנות כדי לספר סיפור על רגע קטן מטור של הקאט אאוט. "כשנגמר הטור היתה לנו נסיעה אחרונה בלילה, מזלצבורג לפראג. קרח, פחד אלוהים. עכשיו אתה יודע זה נסיעה אחרי הופעה, אחרי טור של שבע הופעות בשמונה ימים, ממש קשוח. וזה נסיעה בלילה בקרח, במינוס... נמוך מדי! אמרנו: רק צריך להישאר ערים, זה נסיעה של 5 שעות עכשיו. אז ירון שראל, הבסיסט, שמשם הוא המשיך דווקא לטיול באוסטריה ונפרד מאיתנו, אמר: רק שתדעו, שכדי להישאר ערים, שיטה טובה שאני מצאתי עם השנים בטורים, שמי שליד הנהג ידבר עם הנהג, כי מוזיקאים מאוד אוהבים לדבר על עצמם. זה משאיר אותם ערים".
אז אתה אומר פשוט לתת לך לדבר.אז איך נראה העתיד של טרי? זאת אומרת, יש שני אלבומים. אתם ממשיכים לנגן עכשיו?
"כן, ממשיכים. עדיין עובדים על חומרים חדשים כל הזמן. הלהקה מתעסקת בלהרים שירים לאלבום, אבל כרגע יש ילדים לחלק מהחברים".
ולך?
"לא (צוחק), 34, עוד צעיר. עושים מוזיקה, הלהקה מחפשת מה המקום החדש שהיא יכולה להגיע דרכו".
יש איזשהו שינוי בקו המוזיקלי או בתהליך היצירה?
"בתהליך האישיותי, המבני של הלהקה. התבגרנו, תשמע. אף אחד מאיתנו לא רוצה לסחוב עכשיו את גלי העבר ולהיות שבוי של התפיסה של מה עשינו לפני 5-6 שנים - אנחנו רוצים להתפתח. זה דווקא שלב מעניין, כי כל אחד באיזשהו מקום לוקח רגע איזה צעד אחורה מבחינת הדחיפה, וצעד קדימה עם האוזן ועם הלב, וזה מביא משהו אחר לחדר חזרות".
אז יש איזשהו שינוי בסאונד, באופי של היצירה? אם אני נגיד מאוד אוהב את הפסיכדליה של האלבומים הקודמים, אז נשמע אותה פחות?
"מבחינתי זאת אגב שאיפה, לזוז מהנקודה שאתה נמצא בה".
בן גולן: טרי עובדים על חומרים חדשים כל הזמן
כי אני חושב שעד היום היתה אחידות מסוימת ביצירה שלכם, את טרי אפשר היה לזהות בקלות, אולי באלבום הבא זה יהיה יותר קשה?
"לא. זאת אומרת, אני מוציא את עצמי מהמשוואה, אבל טרי היא להקה עם אופי. גם כששומעים את האלבום הראשון של תומר ישעיהו, אני שומע את הלהקה. למרות שזה בלעדיי. אבל שומעים שזאת טרי מיד. זו טביעת אופי שאי אפשר להתחמק ממנה. בראש משהו משתנה, זה תהליך מסקרן תמיד. אני גם שומע פער בין האלבום הראשון לשני. הוא קודר יותר קצת, אולי כבד יותר. אבל, זה עוד מוקדם מדי להגיד את זה. צריך לתת לזה לקרות, מבחינתי גם כמה שפחות לדבר על זה. זה תהליך. זה נגיד משהו שלמדתי עכשיו באלבום הזה. לא דיברתי על זה כמעט, מלבד כמה אנשים קרובים אף אחד לא ידע שאני עושה את זה. אם הייתי צריך עכשיו תוך כדי התהליך לענות על שאלות, זה היה חודר לתוך היצירה, זה היה משפיע עלי ולא רציתי את זה. רציתי איזושהי נאיביות מסוימת בתהליך. רק לקראת הסוף, כל מיני חברים שידעו שאני מקליט ושמעו את הסינגל, אמרו "מה בעברית? לא אמרת!" והנה".
יש תחושה של יציאה מהדברים המוכרים למשהו חדש שאתה לא לגמרי מכיר אותו, ועם זאת לי זה נשמע מוכר לפחות ב-"שיר שקיעה". אולי לא מוכר ממך אבל מהקנון הכללי של מה שקורה פה.
"לא ניסיתי להמציא משהו. ישבתי עם הגיטרה וכתבתי אותו תוך כמה דקות. אני לא רואה את עצמי כממציא של משהו. זה לא העניין שלי. אני מקיף את עצמי בממציאים. באמת. אנשים שהם אינובייטורס בכל מה שהם עושים, ואני לא רואה את עצמי ככה. אני מנסה לחבר דברים. שים את זה יחד והדברים קורים מעצמם. אז ככה זה גם עם שירים, אני לא מנסה לכתוב משהו שלא נכתב מעולם. היה פה משהו מעניין שנתתי לתהליך קצת לא מודע להוביל אותי. חיפשתי כל הזמן איפה הקול שלי יוצא בקלות. ממש ברמה הפיזית, איפה קל לו להיות, איפה קל לשירה לצאת החוצה. זה היה עניין גם של בחירת מילים. הלחן בא יחסית בקלות. על הטקסטים הייתי עובר כל הזמן, עד שפיזית היתה לי את המסוגלות להגיד את זה. אני מניח שזה התחבר לדברים שעברו דרכי במהלך השנים. כנראה יש משהו דווקא במוכר שאפשר למשהו לצאת החוצה. אם אני חושב על זה בסוג של רטרוספקטיבה זה מה שאפשר לזה לצאת החוצה".
אתה אומר שאתה מחבר, אז מה חיברת פה?
"אם אני אגלה לך, מה יישאר לי? (צוחק). חיברתי הרבה דברים. זה לא יהיה נכון להגיד. ראיתי איזה ראיון עם לאונרד כהן על "צ'לסי הוטל", שהוא התחרט שהוא סיפר שהשיר נכתב על ג'ניס ג'ופלין. והוא התחרט, כי ברגע שהוא סיפר שהוא כתב עליה, אז השיר נלקח מהמבחן האומנותי למבחן הרכילותי. זה לא משנה מאיפה השיר בא, זה משנה מה אתה מרגיש לגביו. אם אתה מרגיש שזה זה, אז מעולה, אם אתה לא אוהב את זה, גם בסדר גמור. אם אתה מגיב זה אחלה, ככה אני רואה את זה. לטוב ולרע. אז אני שומר לעצמי".
טוב, אנסה מכיוון אחר. ברמה המקומית את מי אתה אוהב?
"כחלק מהמחקר שלי (צוחק) על האלבום, בתחילת הכתיבה שמעתי המון את אריאל זילבר הראשון וזוהר ארגוב, אבל לא שמעתי הרבה מוזיקה בשנה וחצי האחרונות. השתדלתי לרוקן. מה עוד היה טוב? כל השמות בורחים. זה נורא מצחיק, כי באלבום הזה יותר ספרים השפיעו עלי".
כמו מה?
"'זכרון דברים' של יעקב שבתאי, קצת גם 'החיים כמשל' של פנחס שדה, ויותר ממנו 'ספר האגסים הצהובים' של שדה, אחד הספרים האחרונים שהוא כתב, כל מיני סיפורים קצרים ושירים. ספרים שהתעסקו בזמן. התעסקתי המון עם תפיסת זמן והיעדר תפיסת זמן. האלבום גם משחק על הרובד הזה. זמן כתפיסה. זמן הוא לא דבר ליניארי, אלא משהו תחושתי לחלוטין, ככה אני רואה את זה. אם שיר שקיעה הוא שלוש דקות, יש באלבום שירים של שש ושמונה דקות, ארוכים יותר, אז קראתי הרבה ספרים שמתעסקים עם תפיסת זמן, התפרקות של תפיסת זמן, התפרקות של חומרים, של חברות, או של תפיסות אישיות, או של תפיסות משפחתיות-חברתיות, איך לזמן יש נטייה להתרחק ולהתפורר כל הזמן. גם קצת לייבוביץ', עד שקצת נחלשו לי העיניים, ואני צריך להחליף משקפיים אז אני לא קורא כבר כמה חודשים. אז זה יותר, בעיקר רעיונות שהשפיעו. מוזיקאים, מן הסתם, כל מה ששמעתי בחיי השפיע. אני לא רואה מישהו מוזיקלית אחראי שהלך ככה. סופרים זה כבר משהו אחר".
הזמן באמת התפרק במהירות: שעה וחצי של סשן וראיון חלפו כמו עשרים דקות. אחרי התרעננות נוספת במזגן יצאנו לחפש כבלים לרכב. למזלנו, השכן האגרונום מקומת הקרקע, שכבר הניע לי את האוטו בעבר ומחזיק תמיד כבלים בבגז', היה בבית. חיברנו פלוסים ומינוסים, בן הניע ונפרדנו בשלום ותודה לאגרונום.
