הלכתי לראות את רונה קינן לכבוד עשור לאלבום הבכורה שלה "לנשום בספירה לאחור":
לפני שהתחילה הופעת העשור לאלבום הבכורה של רונה קינן, "לנשום בספירה לאחור", תדרך שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי, כיצד לנהוג במקרה של אזעקה. הקהל, שהורכב ברובו מנשים, לא התרגש. הבחורות הרונה-קינניות האלה - קצת אלגנטיות, קצת קשוחות, ואולי קצת קוויריות - היו בעניין של מבול ולא של טילי פאג'ר. נכון, אלו "ימים קשים, עצובים, מפחידים, ומדכאים", כפי שאמרה קינן בתחילת המופע, ואכן, יש שפע של אסוציאציות לימים כאלה במוזיקה שלה. השיר "קסיוס" למשל, שכתב ערן צור, נפתח במילים "העורבים קוראים לך, לעזוב את הארץ ולהבנות", והשיר "המראות ונחיתות" מדבר על "הפרעות ושיבושים, קולות רעים קולות טובים".
ראיתי הופעה קולוסאלית של Queens of the Stone Age ברומא:
הם יצאו למתקפה כבר מתחילת המופע עם "You Think I Ain't Worth a Dollar, but I Feel Like a Millionaire" והלהיט "No One Knows" שהקהל שר כמו אוהדי כדורגל שרופים. ג'וש הומי, מנהיג הלהקה הג'ינג'י, הכריז שזו הפעם הראשונה שלהם ברומא. מפתיע בהתחשב שהמוזיקה שלהם נשמעת כמו הפסקול המושלם לקרב גלדיאטורים בקוליסאום.
ביליתי בסופש בפסטיבל יערות מנשה במשימה לסקר אותו עבור עכבר העיר:
עם ההגעה ליערות מנשה, אותה תחושה אינדינגבית התגנבה לי לעמוד השדרה. אני לא טוב בהערכת גילאים, אבל נראה שרוב באי האירוע היו בני עשרים וקצת. זה טבעי - מיטב פסטיבלי המוזיקה מכוונים לקהל יעד של סטודנטים שיכורים מאשר לבני שלושים ומשהו שקצת עייפים מהחיים. לי טריפון, שעלתה כחלק ממופע "שרות חווה אלברשטיין", ניסחה זאת מעולה כששאלה "מה שלום כל הפיות והשדים?", כשהיא בעצמה נראתה כמו מכשפה מושכת. אם שמים בצד את ההופעות, האווירה בפסטיבל נטתה לכיוון יוצאי בוםבמלה עם דוכנים למכירת דיג'רידו, שורות של ישבנים בסשן יוגה המוני ובחורות מקועקעות קלות שחלו בקדחת ההולה-הופ.
סיקרתי את ההופעה של פיט דוהרטי בבארבי עבור עכבר העיר:
אם פורטיס משוגע, ואוזי אוסבורן הוא נסיך האופל, אז מיהו פיט דוהרטי? חתול, מפלצת, או ילדה יפה? במחווה קוסמית משונה, מיני בועות סבון הופרחו אמש בזמן ההופעה שלו בבארבי, הזויות מצד אחד וסמליות משהו לגל המיסתורין שהוא מביא עמו.
המוזיקה מתה בשנה שעברה. השנה היא נרקבה לה בארון הקבורה אי שם מתחת לאדמה. מה קרה מוזיקלית השנה? הרבה ולא כלום. המון אמנים הוציאו המון מוזיקה בכל הסגנונות. כמה מהם התעלו מעל סף הרעש? כמה שירים ואלבומים שיצאו השנה נזכור מילה אחרי מילה, תו אחרי תו, גם בעוד עשר שנים? מילא עשר שנים, כמה מהמוזיקה נזכור בעוד שנה?
גרוע מכך, היו כמה אכזבות רציניות השנה. אמנים מאוד איכותיים שציפיתי מהם להרבה הוציאו חומרים בינוניים ומטה. כמובן שכגודל הציפיה, כגודל האכזבה, אבל בזמנים שכאלה כל כך קיוויתי ליצירות מופת חדשות. כשהצלילים הגיעו לאזניי, עפה התקווה מליבי.
אז לפני שנכנס לאורגיית סיכומי השנה ונהלל את השנה במוזיקה עם מפלי שפיך של סופרלטיביים, בא לי להיות מרושע ולמנות את אכזבות השנה במוזיקה.
Elbow - Build A Rocket Boys!
בניגוד לקלישאה, אפשר לשפוט אלבום על פי קנקנו. השם הלא ברור של האלבום והעטיפה האנמית שלו היו חתיכת אות אזהרה. האלבום הזה בינוני. הוא עייף, ולא לוקח את אלבו לשום מקום מוזיקלי מעניין שהם לא היו בו כבר. כן, לסולן אלבו גיא גארווי יש קול מעולה, וצוות הנגנים שלו מושחז. חבל שהם מיחזרו ושיעממו עם עוד שירים פסאודו-יפים.
אני מתאר לעצמי שלא היה קל להקליט את האלבום הזה. הוא נמצא עמוק בצל האלבום הקודם המדהים והעל זמני של אלבו, Seldom Seen Kid, אלבום שכל שיר בו נכתב בגן עדן. אחרי אלבום כזה, היינו אמורים לקבל מאלבו את האלבום האלקטרוני במיטב מסורת הרוק. חבל שזה לא מה שקרה. אני בעד איכות הסביבה, אבל מוזיקה אסור למחזר.
Metallica & Lour Reed - Lulu
אני מודה, לא שמעתי את האלבום מתחילתו עד סופו. לא הייתי צריך. הספיקו לי שיר או שניים כדי להבין ששיתוף הפעולה התמוה אי פעם נשמע נורא. המלמולים הפואטיים של לו ריד וההארד רוק המושחז של מטאליקה פשוט לא מתערבבים.
יש למטאליקה וללו ריד ביצים מאוד שעירות לשתף פעולה ולהוציא את הדבר הזה. סחטיין על היוזמה, חבל שלא השאירו את המוזיקה בחדר העריכה. מדהים שבראיונות שלהם הם רק משבחים אחד את השני ומספרים עד כמה היה להם קל להקליט את האלבום הזה. שמישהו יתן להם פרס נובל בתחום ה-WTF!?
The Drums - Portamento
החשד כלפי הדראמס היה נכון, הם להקה של טריק אחד. הטריק הזה עבד מעולה באלבום הבכורה שלהם שיצא כולה לפני שנה. נהניתי מצלילי הפוסט-פוסט-Pאנק שלהם, מן מחווה מאוחרת לסמית'ס ול-Factory Records מהולים בים של רגש וסולן כריזמטי. מה הם עשו לכבוד האלבום השני? בדיוק את אותו הדבר, רק עם שירים פחות טובים.
זו חתיכת קלישאה, תסמונת האלבום השני, והרבה מאמני הפוסט-פוסט-Pאנק לוקים במחלה הזו. שכן הסאונד שלהם כל כך מובחן ומצומצם שהם לא מסוגלים להתעלות עליו, ואז מדשדשים במקום ברגע שנגמרו השירים הטובים. אולי זה המדד ללהקות טובות, כאלה שהאלבום השני שלהם מעולה ואף יותר טוב מהראשון? קשה לי להאמין שהדראמס יתאוששו וימציאו את עצמם מחדש באלבום הבא.
PJ Harvey - Let England Shake
בשנה שעברה יקירתינו פולי-ג'ין הארווי הוציאה אלבום נחמד עם ג'ון פריש. זכור לי שיר אחד אדיר ממנו, Black Hearted Love. לאן נעלם כל הקישקע והאופל המסתורי והמתוק הזה באלבום החדש? וזה רק אני, או שפתאום פי ג'יי שרה בצורה ממש מעצבנת, כמו נערת אינדי עם קול מאולץ?
זה מעצבן אותי. אני לא שומע יותר מדי זמרות, ופי ג'יי היא יוצאת מן הכלל בשבילי. האלבום עוסק במולדתה, אנגליה, ונושאים כמו מלחמה מה שנשמע הרבה יותר מעניין מאשר עוד שיר אהבה/בגידה. רעיונית אלבום פוליטי של פי ג'יי הארווי נשמע לי אדיר, משהו כמו פי ג'יי הארווי פוגשת את המניק סטריט פריצ'רס המוקדמים. הביצוע אכזב אותי קשות. נתראה בפעם הבאה יקירתי.
M83 - Hurry Up We're Dreaming
מי שעוקב אחרי יודע שאני מת על M83. השוגייז המד"בי שלו כאילו נתפר בדיוק למידות שלי. כששמעתי שהוא עובד על אלבום כפול שעומד לצאת בקרוב, וראיתי את הטריילר המדהים הזה, כמעט גמרתי במכנסיים. שני האלבומים הקודמים שלו היו כבירים, וממש קיוויתי שהאלבום השלישי יהפוך את זה לטרילוגיה של אושר רצוף.
כששמעתי את האלבום סוף כל סוף, עיקמתי את האף. קודם כל, אנתוני גונזלס שהוא הוא M83, שינה פתאום את סגנון השירה שלו. מלחישות נעימות עם מבטא צרפתי לצעקות מרוחקות סטייל Animal Collective. אך הבעיה העיקרית היתה שכמעט שום שיר לא תפס אותי. אלבום כפול גדוש בחומרים ובסינטים מכל הזמנים, וזה נשמע לי כמו שיעמום אחד גדול. אולי עוד אחזור אליו ואשנה את דעתי אי שם בעתיד, בינתיים אחפש את הפופ החלומי שלי במקומות אחרים.
Radiohead - King Of Limbs
מלך האכזבות השנה הוא גם מלך הגפיים. קיוויתי שבמשך הזמן האלבום הזה יתחבב עלי, אבל זה פשוט לא קרה. נחמד לשמוע שיר או שניים מדי פעם. סתם כדי להרגיש מתוחכם. מעבר לזה רדיוהד לא תרמו השנה מאום לעולמי המוזיקלי. שום רגש, שום צליל, שום יבבה תום יורקית.
עסקתי במלך הגפיים בהרחבה לפני חצי שנה. מאז הסימפטיה שלי אליו רק ירדה. התקווה שרדיוהד יחזרו להציל את היקום, כפי שהם הכריזו בקולי קולות ב-OK Computer, הולכת ופוחתת. כנראה שזמנם עבר. לנו נותר לחכות לגיבור האינטרגלקטי הבא.
