20 האלבומים הגדולים של 2015
The Listener 120: Best Albums of 2015 by Idosius on Mixcloud
למה צריך עוד סיכום של 2015? למי זה עוזר לקבל עוד שמות של להקות שבחיים לא שמעתם עליהם מאיזה בלוגר היפסטר? יש כבר מלא סיכומים ובקושי יש כוח לעבור כמו שצריך אפילו על אחד מהם! נכון. אבל את האלבומים שאהבתי השנה כמעט ולא ראיתי בכל הסיכומים האלה - בטח שלא במקומות מכובדים - כי בצד אחד של האינטרנט יש דירוגים שמייצגים את הקונצנזוס, בצד השני של האינטרנט יש דירוגים קיצוניים של אנשים ששומעים מוזיקה רק על קסטות, ובאמצע יש אותי. אני לא מחפש מוזיקה שתעשה לי נעים. אני מחפש מוזיקה שתאתגר אותי ושבכל זאת תנסה להיות קומוניקטיבית, מוזיקה שתהלך על הקרח הדק בין פופ לאוונגרד. אני מחפש מוזיקה של חיים ומוות עם משמעות, עם צלילים חלומיים, מוזיקה יותר אמנותית ועמוקה, מוזיקה שצריך לשבת ולשמוע כמה פעמים בשביל להתחבר אליה. אני יודע שיש עוד אנשים שם בחוץ עם טעם דומה. אני יודע שאנחנו מעטים, אבל אנחנו פה, והפוסט הזה מוקדש לנו: סיכום שנה במוזיקה בלי Tame Impala, בלי Unknown Mortal Orchestra ובלי Kendrick Lamar*. אני מקווה שתמצאו לפחות אלבום אחד ברשימה הזו שיעיף לכם את השכל, בין אם בהאזנה לתוכנית הסיכום שלי ברדיו הבינתחומי בלחיצת פליי למעלה או ברפרוף למטה. דאגתי אגב לקשר את הלא מוכר למוכר למען החברים הסחיפסטרים שלכם שעוד לא ראו את החושך.
* הרשימה מסכמת אלבומים לועזים בלבד. יצאו אלבומים ישראלים מעולים ב-2015 וחלקם כבר כלולים בסיכום שעשיתי לאלבומי התשע"ה.
20. A Place To Bury Strangers - Transfixiation
ההרכב הכי רועש בניו יורק ואולי בעולם (שמעתי שהם רוצחים בלייב) חוזר עם אלבום רביעי שעדיין מושפע מאוד מ-Jesus & The Mary Chain אבל לוקח את הסאונד שלהם הלאה, למסקנה המתבקשת של מתיקות מחרישת אוזניים. מנהיג ההרכב Oliver Ackerman הוא גם מקים חברת Death By Audio שמייצרת אפקטים לגיטרה, והוא מנצל את הידע שלו בשביל לשגר התפרצויות של רעש בכל מיני צבעים.
להיטים: "We've Come So Far", "Supermaster", Deeper"
לחובבי: Jesus & Mary Chaing, Suicide, HEALTH
19. Sleater-Kinney - No Cities to Love
הרכב הריוט גירררל מאולימפיה וושינגטון התקמבק ובגדול. אני אוהב את האנרגיה והגישה הרעננה שלהן לקומבו הישן של גיטרה-באס-תופים, ובהחלט יש להן כמה להיטים בתיק. אגב, הן החריבו את הבמה הראשית של פסטיבל פרימוורה בשמלות ועקבים, זמן קצר אחרי ההופעה של המלכה האם פאטי סמית'.
להיטים: "New Wave", "No Cities To Love", "Price Tags"
לחובבי: Hole, Sonic Youth, Nirvana
18. The Charlatans - Modern Nature
החבורה המנצ'סטרית הזו גם התקמבקה השנה בכבוד עם האלבום ה-12, יצירה מאוד רגשית ומדויקת. מדהים שהם הצליחו להשלים את האלבום. מתופף ההרכב John Brooks נפטר בתחילת העבודה באולפן והשארלטנס בחרו להמשיך הלאה והקליטו את האלבום עם כמה מתופפים אורחים כמו Peter Salisbury מ-The Verve, Stephen Morris מ-New Order וגם Gabriel Gurnsey מ-Factory Floor. חברי ההרכב הרגילים גם מתפקדים מעולה, במיוחד סולן הלהקה Tim Burgess ששר בקול חם וצלול.
להיטים: "Come Home Baby", "Talking In Tones", "Let The Good Times Be Never Ending"
לחובבי: New Order, Stone Roses, Oasis
17. Ash - Kablammo!
"Ash?!.. Ash!" הגיבה ידידה בפייסבוק כששידרתי אותם בתכנית. או שהספקתם לשכוח מהטריו הצפון אירי הזה או שעוד לא נולדתם כש-"Girl From Mars" היה להיט MTV וסולן הלהקה Tim Wheeler היה נער פוסטר בראש 1. "Kablammo!" הוא האלבום השביעי של ההרכב אחרי הפסקה של שמונה שנים, ומסתבר שבזמן הזה הם צברו יופי של השראה לשירים גדולים עם פזמונים סוחפים, מסרף רוק פיקסיזי ועד לבלאדות עם כינורות.
להיטים: "Moondust", "Machinery", "Coocoon"
לחובבי: Pixies, Nirvana, Supergrass
16. Slaves - Are You Satisfied?
אלילי הרוק Royal Blood היו צמד השנה שלי ב-2014, והשנה אלה הם הפאנקיסטים החצופים Slaves. קחו את שני האנגלים הכי אנגליים שאתם יכולים לחשוב עליהם, לבנים ומכוערים כאלה עם בעיות התנהגות ואלכוהוליזם קשה. תנו לאחד גיטרה חשמלים עם דיסטורשן, לזה שיודע לשיר תנו תופים, וקיבלתם את סלייבס: הרכב שלוקח בכיף את הPאנק הבריטי מהסבנטיז ומחייה אותו מחדש עם קריצה לדור הסמארטפון.
להיטים: "Do Something", "Hey", "Cheer Up London"
לחובבי: Sex Pistols, The Clash, The Buzzcocks
15. Pinkshinyultrablast - Everything Else Matters
השוגייז יצא אולי מבריטניה ונחגג בארה"ב, אבל אחת מהלהקות הז׳אנר הטובות של השנה מגיעות בכלל מסנט פטרסבורג ברוסיה. פינקשייני יוצרים פה שוגייז שמושפע מהמקורות המוקדמים שלו פלוס כמה הפתעות. בזמן שהזמרת שלהם, Lyubov Soloveva, מלחששת במתיקות כמו Elizabeth Fraser מה-Cocteau Twins, הגיטריסט Roman Parinov מנגן ליינים כמו The Edge, כאילו לא הגיעו לרוסיה תקליטים של U2 אחרי 1988. המאסטרו Rustam Izmailov מייצר צלילים חורפיים על הקלידים וחטיבת הקצב של ההרכב מנגנת גרוב קופצני, כך שהבהייה בנעליים עלולה להסתיים בריקוד.
להיטים: "Holy Forest", "Uma", "Glitter"
לחובבי: Cocteau Twins, U2, Foals
14. Deafheaven - New Bermuda
עד שהבנתי ש-"Sunbather" של דפהאבן הוא אלבום ניאו-קלאסי חבורת הבלאקרים הזו מסן פרנסיסקו הפגיזה את "New Bermuda". ההרכב השיל את האלמנטים השוגייזים/פוסט-רוקים מהמוזיקה ולקח פנייה ימינה יותר עמוק אל תוך המטאל, עם אקסטרה ריפים הירואים מהגיטריסט Kerry McCoy בזמן שהסולן George Clarke צווח ישירות מגרונו של השטן והמתופף Daniel Tracy דוהר במהירות האור. מדי פעם הם מביאים אותה בטוויסטים מפתיעים ששוברים את הבלאק מטאל ומנגישים אותו לקהל חדש, למשל בסוף השיר "Gifts for the Earth" שסוגר את האלבום בקטע בריטפופי תחת השפעה כבדה של אואזיס. כן, קראתם נכון: היפסטרים שסוגדים לאדון האפל ומושפעים מאואזיס הם נושאי הלפיד של המטאל. אגב, המאזין איתי שומרי כתב ביקורת מעולה לאלבום וגם סיכום ברוטאלי של המטאל מ-2015.
להיטים: "Gifts for the Earth", "Brought to the Water", "Luna"
לחובבי: Pantera, Mogwai, Dream Theater
13. HEALTH - DEATH MAGIC
Depeche Mode חזרו למודה: גם ה-Editors וגם HEALTH הוציאו השנה אלבומים רדופי סינתים אפלים לאנשים שרוקדים עם דמעות בעיניים. לפחות במקרה של הלת' היו לזה רמזים מאז "DIE SLOW" שחיבר בין הנויז-רוק המסורתי שלהם לדיסקו טכנואידי. הם המשיכו את הווייב עד כדי כך שעכשיו הסולן שלהם נשמע כמו Neil Tennant מהפט שופ בויז וההרכב מנגן סינת'פופ אדג'י שיחזיר את כל הפריקים לחדר הדארק אייטיז באזימוט. הרגשתי כאילו שאני ברייב של פאנקיסטים כשראיתי אותם בפרימוורה.
להיטים: "STONE FIST", "MEN TODAY", "LIFE"
לחובבי: Depeche Mode, Human League, Kraftwerk
12. Ringo Deathstarr - Pure Mood
השוגייזרים הטקסנים שחררו את "Pure Mood" רק לפני חודש והוא כבר מאוד התחבב עלי. יש להם נעליים הרבה יותר שוות לבהות בהם מהקולגות. הכתיבה שלהם הרבה יותר חזקה והם שרים יותר יפה ומנגנים יותר טוב מהרכב האינדי הממוצע כולל שרדינג על הבאס, תופי ענק, וסולואי גיטרה. הם משלבים את החלומיות שלהם עם הישירות של ה-Pאנק, הרוק והמטאל ומדלגים בקלילות והומור עצמי מעל הקלישאות.
להיטים: "Guilt", "Heavy Metal Suicide", "Freesbe"
לחובבי: My Bloody Valentine, Sonic Youth, Smashing Pumpkins
11. Cheatahs - Mythologies
אלבום הבכורה של צ'יטאז היה אלבום השנה שלי ל-2014. בזמן שהמשכתי לשמוע אותו בלופים הלהקה עבדה קשה ושחררה שני EP-ים מסקרנים ("Sunne", "Murasaki") ששברו הצידה מהרוק של אלבום הבכורה. כשראיינתי את הלהקה הם סיפרו שדווקא היה להם יותר זמן לעבוד על האלבום השני, "Mythologies", ואחרי שאשמע אותו אבין לאן הם הלכו עם האי פים האקלקטים האלה. עכשיו זה לגמרי מובן. הלהקה החלישה את פדאלי הדיסטורשן לטובת מחוזות יותר פסיכדליים, כמעט אלקטרונים. התוצאה אמנם יותר אסתטית, אך פחות טעונה רגשית לדעתי מאלבום הבכורה. עדיין יש פה ושם קטעים יפים ואני נותן לצ'יטאז נקודות בונוס כי הם מעזים להיות אמנותיים ולחקור צלילים חדשים, תכונה שמשותפת לכמה מהלהקות האהובות עלי אי פעם.
להיטים: "Murasaki", "Signs To Lorelei", "Channel View"
לחובבי: Ride, Doves, Radiohead
10. No Joy - More Faithful
האלבום המענג הזה כמעט ועבר לי ליד האוזניים. הורדתי אותו כי נו ג'וי היו בטור עם צ'יטאז. לא התרשמתי ממנו בשמיעה ראשונית, אך שיריו עלו לי מדי פעם בשאפל והדליקו אותי מפעם לפעם. הם די מגוונים ובכל זאת יש בהם איזושהי אחידות. יש להם ניחוחות של שוגייז, לפעמים יותר על הצד השקט ולפעמים הרועש, אך בהפקה ועיבודים לא שגרתיים (ההרכב הקליט את האלבום בקוסטה ריקה) ועם ההרמוניות המכושפות של מובילות ההרכב Jasmine White-Glutz ו-Laura Lloyd. אני שמח שהשארתי אותו באייפון.
להיטים: "Moon in my Mouth", "I Am An Eye Machine", "Burial in Twos"
לחובבי: Lush, My Bloody Valentine, Cocteau Twins
9. FIDLAR - Too
אחרי אלבום בכורה חזק שהושפע מאלכוהול וסמים קשים וסקייטבורדינג, סולן הרכב הגאראג'-פופ-פאנק Zac Carper הלך לריהאב וחזר כדי לספר לנו שהחיים מחורבנים כשאתה פיכח ושבסופו של דבר כל מה שהוא רוצה זה עוד קצת כסף ואהבה. "Too" פחות הדוק מהראשון של פידלאר, אבל בהחלט שומעים את הלהקה מתבגרת מהתיכון לקולג' איפה שהם מתנסים עם שירים אקוסטיים והפקות ביטלסיות ואפילו את קליפ השנה לשיר "40 oz. On Repeat" (זוז הצידה דרייק).
להיטים: "Why Generation", "Stupid Decisions", "40 oz. On Repeat"
לחובבי: Green Day, Blink 182, Iggy Pop & The Stooges
8. The Cribs - For All My Sisters
לכבוד אלבומה השישי להקת האחים מווייקפילד גייסה לעמדת ההפקה את Ric Ocasek, איש ה-Cars שהפיק גם את Weezer. אחרי האלבום העייף משהו לטעמי "In the Belly of the Brazen Bull", והסטוץ' עם Johnny Marr ב-"Ignore the Ignorant", אוצ'סק מחזיר את הקריבס בחזרה לשורשי האינדי רוק שלהם עם אקסטרה פאנץ' והמנונים מתוסכלים על לבבות שבורים.
להיטים: "Different Angle", "Finally Free", "Simple Story"
לחובבי: Weezer, Libertines, The Replacements
7. Wolf Alice - My Love Is Cool
שנת 2015 היתה שנת הפריצה של רביעיית האינדי רוק הלונדונית וולף אליס. זה אלבום קצת מבלבל: השירים שלו די אקלקטיים והעדינות שלהם יכולה לשלוח את המאזין ללחוץ "נקסט" בקלות. אבל אם מתמידים, מגלים חגיגה של רוק אלטרנטיבי בדגם עדכני. מה שבאמת עושה את האלבום זה רומה של סולנית ההרכב Ellie Roswell שנעה בין קוּליות שוגייזית לנערת רוק. קל להזדהות איתה, והיא מאפשרת ללהקה לייצר להיטי גלגלצ ועדיין להיות אהובה על ילדי האינדי.
להיטים: "Bros", "Lisbon", "Fluffy"
לחובבי: Garbage, Yeah Yeah Yeahs, Daughter
6. Vennart - The Demon Joke
האיש הצנוע הזה ממנצ'סטר, לשעבר מנהיג הרכב הקאלט Oceansize, הראה לעולם איך סולני רוק עכשוויים צריכים לשיר לנו סולו. קודם כל יש מטען רגשי גדול מאחורי האלבום, על שם הניסיון של וונארט להיות ג'וקר ולהצחיק את אביו בזמן שהוא גסס. וונארט שולט בבלאדות במקצבים אסימטריים וגם בקטעי רוק שעירים ומציג שדרוג רציני ביכולות הווקאליות שלו ועבודת גיטרות חכמה. יש מאחורי וונארט הרכב של תותחים, למעשה 60% מחברי אושנסייז תודות לעבודה משותפת עם Steve Durose ו-Gambler. המתופף שלו Dean "Denzel" Parsons אולי לא היה באושנסייז אבל גם הוא תותח.
להיטים: "Operate", "Infatuate", "The Demon Joke"
לחובבי: Radiohead, Elbow, Porcupine Tree
5. Gaz Coombes - Matador
סינגרים/סונגרייטרים בדרך כלל מרדימים אותי, אבל מר גאז קומבס, סולן להקת Supergrass לשעבר (הם התפרקו), הפך את הנוסחה על הראש. הקול שלו מלא בנשמה ובכנות, עד כדי כך שפשוט בא לי לחבק אותו כשהוא צועק "There's panic in my heart" בשיר "Detroit". הוא כתב שירים מבריקים עם עיבודים לא צפויים, כולל השפעות מעודנות ממקצבי דאבסטפ וסינתיסייזרים קראוטרוקים. אפילו הגיטרה האקוסטית שלו נשמעת לי מרעננת. לא ברור לי למה לכל הרוחות האלבום הזה לא הגיע ליותר אוזניים לעומת האלבום הנחגג של הקולגה הבריטפופית המפורסמת מהשנה שעברה (ראה "לחובבי").
להיטים: "Detroit", "Matador", "The English Ruse"
לחובבי: Damon Albarn, Elbow, Badly Drawn Boy
4. Girl Band - Holding Hands With Jamie
מה קורה כשמעריצי The Fall לוקחים אמדי במסיבת טכנו? רוקדים עם טירוף בעיניים ומקימים להקה כמו Girl Band. הרביעייה האירית הזו הוציאה את האלבום עם הצלילים הכי חדשניים ששמעתי השנה: שילוב בין נויז להרמה, גיטרות חורקות ובאס פתלתל ומתופף על מטרונום שמגבים את הליריקה השבורה של הסולן Dara Kiely שהוא כתב בעקבות התמוטטות עצבים מה שגורם לו לצעוק דברים אבסורדיים מהמרחק כמו "נוטלה! נוטלה! נוטלה!". אם ההפקה היתה קצת יותר גרנדיוזית והיו פחות פילרים זה היה יכול להיות בקלות אלבום השנה שלי, בטח אם האנרגיות שלו היו מגיעות לטירוף של הביצועים החיים של ההרכב. סמנו אותם במארקר צהוב זוהר - הם עוד ימשיכו להחריש אותנו בהנאה.
להיטים: "Pears for Lunch", "Paul", "Fucking Butter"
לחובבי: The Fall, Nirvana, Pixies
3. Evans The Death - Expect Delays
מבחינתי להקות שצולחות את משבר האלבום השני צריכות לקבל עמוד שער בידיעות אחרונות עם כותרת ענק בצבע אדום, אבל פה בעולם האמיתי אף אחד לא דיבר על האלבום המדהים "Expect Delays" של Evans The Death. אני מעריץ אותם עוד מאלבום הבכורה שיצא ב-2012. הוא הציג להקה צעירה מלונדון עם חוש חינני לפופ גיטרות ואת הסולנית Katherine Whitaker ששרה עם מבטא בריטי מקסים על הצרות של להיות צעיר ובודד בבירת אנגליה (אגב, נתקלתי בה במקריות מוחלטת מברמנת בפאב לונדוני לפני שלוש שנים). חברי הלהקה הספיקו לחוות מאז משברים במערכות יחסים ועוני, כך שכבר מההתחלה "Expect Delays" מכין אותנו לחשבון נפש נוקב כשקת'רין צועקת "I'll never be anyone else" בשיר "Intrinsic Grey" - הסוף דווקא מלא בחמלה עצמית עם השיר "Don't Beat Yourself Up". המוזיקה של אוונס נעה בין הסמית'ס לפאוור פופ עם המון מלודיה חרוכה. הגיטריסט Dan Moss הוא המוח מאחורי ההרכב והוא מתנסה פה בהצלחה בקולות רקע וגם מציג עבודת גיטרות מבריקה, מעין ג'וני מארר על אמפטמינים. "Expect Delays" הוא ה-"Pinkerton" של זמנינו: אלבום שאף אחד לא מעריך כרגע אך יקבל ציון מושלם מפיצ'פורק עוד איזה 10 שנים.
להיטים: "Sledgehammer", "Bad Year", "Just 60,000 More Days 'Til I Die"
לחובבי: The Smiths, Elastica, The Cranberries
2. Title Fight - Hyperview
אלבום השוגייז הכי טוב של השנה הוקלט בכלל על ידי להקת Pאנק. קוראים להם טייטל פייט. הם קיימים כבר יותר מעשר שנים, והם מעיירת השומקום Kingston פנסילבניה. טייטל פייט רצו לעשות אלבום כבד לטענתם, אבל כשהם הגיעו לאולפן הם החליטו ללכת דווקא על שירים אחרים שהושפעו מ-Dinosaur Jr והביץ' בויז. התוצאה היא "Hyperview": יצירה נקייה ומינימליסטית שמשלבת בין כעס לחלומות, בין ייאוש לתקווה, סוג של שער בין ממדי לאוטופיה מופלאה (כמו שכנראה רואים על העטיפה). האלבום מבקש כבר בתחילתו לפתוח דף חדש עם השיר "Murder Your Memory", אך פוריטני הפאנק נטרו טינה וזרקו להרכב פתקים נבזיים בהופעות כגון "אתם הלהקה הכי פאקינג גרועה ששילמתי בשביל לראות אי פעם". אני רוצה לזרוק להם מכתבי תודה על איך ש-"Hyperview" פתח לי את הדמיון ועזר לי לעבור את השנה הזו בשלום.
להיטים: "Murder Your Memory", "Chlorine", "Your Pain is Mine Now"
לחובבי: Slowdive, The Smiths, My Bloody Valentine
1. Viet Cong - Viet Cong
אני רוצה לשכנע אתכם שאלבום הבכורה של Viet Cong הוא האלבום הכי טוב שיצא השנה, מעבר לטעם הסובייקטיבי שלי. יש לי חתיכת קייס. נכון, זה אלבום פוסט-Pאנק, אבל תשכחו מעוד חקיינית אינטרפול וג'וי דיוויז'ן - וייט קונג הם הדבר האמיתי: חבורה של קנדים אפלים מעיר הנפט Calgary, יוצאי הרכב הארט-רוק Women ששרים על האבסורד הקיומי, על חוסר המשמעות, על המוות. יש באלבום הזה רק שבעה קטעים אבל כל אחד מהם ממיס את השכל בצורה אחרת: החל מ-"Newspaper Spoons", מנטרה על רקע תיפוף מכאני בו סולן ההרכב Matthew Flegel רוטן בקול חמוץ על המציאות של ימינו: "Writhing, violence, essentially without distortion"; דרך "March of Progress", מיני אופרה בשלושה חלקים שהולכת בחכמה על הקו הדק בין מחזוריות לכאוס עם עבודת תיפוף אובססיבית של Mike Wallace; עם "Continental Shelf", "הלהיט" שמתחלף בין צלילי סיקסטיז לגיטרות 12 מיתרים שמזמזמות כמו דבורים; והכל מסתיים בסאגת פרוג פרוע באורך 11 דקות עם השם הקצר והקולע "Death". זה אלבום מושחז שמתפתל ככל שמאזינים לו. הקטעים לוקחים תפניות לא צפויות והפקת הלואו-פיי רק תורמת למסתורין, כאילו שמדובר בלהקת ניו ווייב ממזרח גרמניה שהקליטה אלבום נדיר על צוללת גרעינית בים הכספי. גם אותם ראיתי השנה בהופעה (הקוף הזה הלך לגן עדן) וזו היתה חוויה אינטנסיבית וחשופה, סוג של טקס פגאני. אני מת לשמוע מה יקרה איתם הלאה. בינתיים הלהקה הולכת לשנות את שמה מכיוון שהוא פוגעני לקהילה הויטנאמית.
להיטים: הכל
לחובבי: Public Image Ltd, Interpol, David Bowie
גם האלבומים האהובים עליכם לא נכנסו למקום ראוי בדירוגים? שתפו אותנו בתגובות!
