The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי
ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".
למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.
Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי
סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.
יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.
הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.
רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי
דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.
בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.
כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי
ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי
תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי
כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי
ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי
סגור לתגובות על אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש / כללי / ניצן אגסי
באינדינגב 2015 הרגשתי שאני הולך לאיבוד בין עשרות ההופעות, מתלבט אם ללכת ימינה לבמת הפיל או שמאלה לבמת הקוף, ונראה שהפעם הויתורים יהיו קשים עוד יותר. יש כבר יותר מדי התנגשויות צפויות: רגל סברס מול פדרו גראס, אסתר רדא מול חומר אפל, ספי ציזלינג וקותימאן מול לילי פרנקו עם זואי פולנסקי - וזה רק קצה הקרחון ורק ביני לבין עצמי, בלי להתחשב ברצונות הפמליה. מי אמר שאינדינגב זה עניין קל? בכל זאת, הצלחתי לרכז שש הופעות שהן מאסט של מאסט, אלה שאין סיכוי שאפספס, גם אם אסבול ממנת יתר של ויטמין D, או כל חומר אחר.
TATRAN - במת הקוף, חמישי 0:45
יכול להיות שרק עכשיו סיימתם להתמקם, או שהספקתם לתפוס הופעה או שתיים, רק התחלתם להתחמם לקראת הלילה הצונן של המדבר והנה הם עולים. זה באמת לא משנה כמה פעמים כבר ראיתם אותם, כל הופעה של טאטרן היא אירוע חד פעמי בזמן, מפגש של שלושה נפשות שמוכנות לבחון את הגבולות אחד של השני וגבולות האפשרי מבחינה מוזיקלית, כל פעם מחדש. האלבום השלישי "No Sides" אולי היה חלש יחסית לרף הגבוה שהם הציבו לעצמם, אבל יש שירים חדשים שלא נכנסו אליו ונוגנו רק בהופעות ומרמזים על אלבום אולפן נוסף בקרוב. טאטרן משאירים את הקהל בדריכות מתמדת, ובשאלה איזה עוד שפנים אוונגרדיים הם יכולים לשלוף כמו מרי פופינס מתיק הטריקים חסר התחתית שלהם.
אור אדרי - במת הפיל, יום שישי 16:30
הלו"ז הצפוף והמתנגש של אינדינגב מחייב משמעת שימור אנרגיה. אם תרוצו מהתכתשות בפוגו אצל The Great Machine לתעופות החלליות של Ouzo Bazooka או Tatran לחפירות של Tiny Fingers לגרוב של ספי ציזלינג וקותימן, יש סיכוי סביר שתמצאו את עצמכם שוכבים מחוסרי הכרה בין שירותים כימיים לרמקול פועם בצהרי יום שישי. לכן, גם הופעות הפוגה חשובות בתמהיל. למזלנו, שעת בין ערביים במדבר היא התפאורה המושלמת לתת מנוחה לרגליים ולהתמוסס לתוך הפופ המהורהר והחולמני של אור אדרי. אלבום הבכורה שלה "כידוד" כמעט עבר לי מעל הראש. למזלי עידו שחם הביא איתו כאחד מאלבומי השנה שלו, וככה מאולפן רדיו בהרצליה התחלתי ללכת בעקבות שביל הבס של אדרי, כשסביבו מרחף ערפל סמיך, לעתים לבן ואופטימי לעתים בגוונים אפורים של עצבות, תרכובת של סינתים וקול מלטף. עם כל הרצון לשחרר תכנונים ולתת לדברים לזרום, שישי ב-16:30 היא השעה לתפוס כוס בירה, למצוא מקום ישיבה קרוב לבמת הפיל, לתת למציאות להתפורר סופית מחוץ לשערים ולהימזג לתוך ענני חלום.
Lucille Crew - במת הקוף, יום שישי 21:45
אם לא תתייצבו בבמת הקוף ביום שישי בשעה 21:15, הקולות שישאגו "Big City" בטח יימשכו אתכם קרוב לבמה. הקהל ההולך וגדל שעוקב אחרי לוסיל קרו בחמש השנים האחרונות מזמר ומדקלם את את המילים בעל פה יחד עם גל דה פז וג'ואל קובינגטון, זז לפי הביטים, ומאבד את עצמו לסחרחורת של פאנק, היפ הופ, סול, ובאי פי האחרון "Respect The Dawn" גם להשפעות בלקניות. דה פז היא תופעה שחייבים לחוות בהופעה, עם כריזמה בימתית נדירה וכישרון להקפצת גופים לעבר הסככות הצבעוניות של האינדינגב כאילו היו ירקות בווק.
Dunes - במת החיפושית, יום שבת 12:30
עם אלבום הבכורה "Psychedelic Hummus" שכאילו נהגה על ידי מפיקי האינדינגב, הדיונות מגיעות לעמקי המדבר, קרוב מאוד למקום משכנו של הגורו קותימאן מצאלים. ההרכב התגבש ממש לאחרונה, כחצי שנה לאחר יציאת האלבום, ומתחיל לחרוש את התלמים היבשים של הארץ ביסודיות, משאיר אחריו שובל של אבקת פסיכדליה ורסיסי מתכת של גאראז' עוקצני. יהיה מעניין לשמוע את הקול האימתני של עדי שיפר נישא ברוח, מעבר לאוהלים ודוכני האוכל, עד לבמות הגדולות של הפיל והקוף.
כהן @ מושון מארחים את מיכאל סוויסה - במת הקוף, יום שבת 15:00
אני אובססיבי לביטים של מיכאל כהן מאז יציאת אלבומו האחרון עם מושון "ימים ארוכים" וגם לאלטר-אגו שלו מנטוס (ערוץ הכיבוד). נשים שנייה בצד את ההצלחה של Cohenbeats, את ההפקות ושיתופי הפעולה עם שמות כמו נצ'י נצ', פלד וקרן דוניץ, ונתמקד רק ב-"ימים ארוכים". "חי בדיליי" היא אחת הרצועות החזקות ביותר באלבום עם מילים שמאירות בתאורה לא מחמיאה את חיי הלילה התל אביביים עם ביט שבור שמשנה את פניו כל כמה שניות ומכניס אותנו לדיסאורינטציה נעימה ביותר, במצב היכון תמידי לשינוי כיוון והוק שנדבק ללשון ולא עוזב. בהופעת צהריי יום שבת, כששני לילות תזזיתיים כבר מאחורינו, כהן את מושון הם אולי הדרך היחידה להרים חזרה את האנרגיות לטורים גבוהים לפני ההופעה המסכמת.
Yemen Blues - במת הקוף, יום שבת 17:00
הפספוס הגדול ביותר שלי בשנים האחרונות הוא ימן בלוז של רביד כחלני. הם מסתובבים לרוב ברחבי העולם ומעט מאוד באזורינו, מפיצים את שפת האהבה הבינלאומית דרך מילים בתימנית ועברית. את אנרגיות התשוקה הפועמת של כחלני יצא לי לראות עד היום רק ביוטיוב, ובקרוב אראה אותו על במת הקוף של האינדינגב, למופע שיחתום את הפסטיבל. המילה בלוז בשם נוטה לבלבל. אין בלוז תימני, לא היה ואולי גם לא יהיה - מה שאנחנו מקבלים זה קלחת של השפעות שבטיות מרחבי העולם, שפע של כלי הקשה וכלי מיתר בלתי מוכרים מפינות נידחות של מרחבי אפריקה וחצי האי ערב. עם מופע מסכם כזה, כדאי מאוד להקפיד על משמעת האנרגיות כדי להישאר על הרגליים עד השנייה האחרונה של הפסטיבל - ושלא תעזו לחשוב לצאת לפני הפקקים.
סגור לתגובות על 6 הופעות חובה באינדינגב 2017 / כללי / ניצן אגסי
באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.
המסך הלבן - המסך הלבן
ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.
עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.
סילבי ז'אן - שתיים
ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.
ג'ימבו ג'יי - בואו לפני
ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.
ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.
פדרו גראס - חצי סוגריים
ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.
נצ'י נצ' - שפל וגאות
ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.
איה כורם - 2023
ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.
לונא אבו נסאר - מערבולת
ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.
יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף
עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.
אור אדרי - כידוד
עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.
פלורה - מקום
ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.
Midnight Peacocks - Katastroffa
עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.
מתרוממות - מתרוממות
עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.
האוסף הראשון של נוער אבוד
עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.
הפוסי של לוסי - מסיתים למרד
ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.
תומר ישעיהו - בוידעם
ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.
אמיר ברסלר - Afro Golden Line
ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.
Tinoyke - Tinoyke
ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".
Folly Tree - Consolidate
ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.
אפור גשום - אור חשאי
עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.
אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה
ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.
Adi Ulmansky - Dreamin' EP
עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.
אלבומים שלא נכנסו לתוכנית
הודנא אורקסטרה - אלם
ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.
רועי חרמון - גמביה
ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.
Dunes - Psychedelic Hummus
ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.
Volume Pool - Empty Stations
ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.
Yavin Aalto - Cara Sui
ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.
עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת
סגור לתגובות על המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי / כללי / המאזינים
אור אדרי תשיק הלילה (3.4) את אלבום הבכורה "כידוד", ולכבוד ההשקה היא מספרת על המאורעות מאחורי הקלטת האלבום: מערכת התופים של א.א., המפגש עם זואי פולנסקי והדירה שהפכה לאימפריה.
שחף ואני עמדנו בחדר המדרגות של הבניין בו הוא גר בצ'לנוב. בזמן שחיכינו שתסתיים האזעקה ונשמע הפיצוץ המרגיע של כיפת ברזל שהחזיר אותנו לשגרה, הוא הסביר לי שלדעתו אנחנו צריכים למצוא יחד דירה גדולה ולהפוך אותה לאימפריה.
הייתי כמה שבועות אחרי פרידה, ושם קרשתי. הוא מצדו נתן לי מקום זמני לגור עד שאמצא דירה ואני מצדי דיגמתי לו את הדירה בניקיון שרק מרוקאית מחונכת היטב מסוגלות לספק. חיפשתי דירות, אבל ממש בנחת, כי היה משהו מאוד מרגיע בדירה של שחף ולאף אחד מאיתנו לא בער להתפצל. היה נשמע לי טוב הרעיון, אפילו שדירת שותפים בגיל 29 נשמע רעיון לא הכי ווינרי, אבל היתה לי תחושה שיכול לקרות שם משהו מעצב שאף פעם לא נשכח.
כמה ימים אחר כך הסתיים מבצע עמוד ענן ומצאנו במודעה ביד2 דירה שנשמעת תפורה למידות שלנו בקטע לא סביר: גם זולה בטרוף, גם ענקית, וגם באמצע סלמה בלי שכנים. את הדברים מהדירה הישנה של שחף העברנו אני שחף ורם אוריון (שגם היה שכן שלנו, וגם שחף היה הבסיסט שלו שנים והרבה לפני שאני הפכתי לבסיסטית שלו) עם עגלה שהיתה בחדר מדרגות התעשייתי של ביתנו החדש, זה היה קל כי הפרידו בין הדירה החדשה לישנה בערך 40 מ'. את הסינתים והמכונות שהשארתי בדירה שעזבתי העברתי יחד עם א.א באוטו שלו, וככה אחרי פחות משבועיים אחרי אותו דיון בחדר המדרגות גרנו בדירה עם חדר שינה לכל אחד, פינת אירוח בכניסה לדירה, מטבח גדול של פעם, אלף מרפסות, ולב ליבו של הבית: אולפן לא קטן בכלל, מלא בציוד שלי, של שחף, של א.א, של טל א אברהם ובהמשך גם של זואי.
את כידוד התחלתי בלי לדעת שהתחלתי עוד בדירה הקודמת שחייתי בה לפני הפרידה. הקלטתי שם את "דוידוביץ'" בחדר השינה כמתנת חג לסבא דוידוביץ'. פתאום חייתי בחלל שנראה שזה כל מה שצריך לעשות בו. מערכת התופים הירוקה של א.א עמדה מכוונת להפליא בפינת החדר, מגברים פתוחים תמיד, סינתיסייזרים כיד המלך. רק מי שיש לו אולפן בבית ואין לו שכנים יכול להתעורר באמצע הלילה מחלום ולהפיק אותו מאפס לכדי שיר בזמן אמת שמדבר על ההווה והאווירה שמתחרשת ברגע זה. העבודה על מה שהפך בסוף ל-"כידוד" התנהלה בחופש מוחלט תוך כדי שאני ממשיכה לנגן בעוד מלא הרכבים ולשאוב משם עוד ועוד השראה. סשנים ארוכים ארוכים בלי הגבלה של זמן, כי הכל שלנו. אם יום אחד ישאלו אותי מה זה חופש בשבילי, אז סלמה 76, זה חופש אמנותי שאני מאחלת לכל יוצר.
חודשיים אחרי שנכנסנו לדירה הכרתי את זואי פולנסקי שבאה בסילבסטר שפותח את 2013 עם שני בקבוקי יין לסשן שנמשך עד הבוקר ובעצם היה יריית הפתיחה של להקת המים ריו. מאותו יום זואי הפכה לדמות מפתח קבועה באותה דירה, ושם גם כתבנו והפקנו את אלבום הבכורה של ריו "מכונת הזמן של הלב", מתחילתו ועד סופו. אפילו את הקליפ של "אומץ", הסינגל הראשון של ריו, צילמנו על הגג של אותה דירה. מיליון חברים מתחלפים של שחף ושלי באו לנגן / לשמוח / לגור לתקופות לא מוגבלות (הדירה הזו כבר ידעה ימים בהם היא הלינה בתוכה 7 אנשים ויותר) / לקחת ציוד / להשאיל לנו ציוד / לאפסן אצלנו כלי נגינה (כי היה המון מקום) / לבשל / לאכול / לעשן / לשתות / להתחבא וכו'. ולא רק אנשים. גם המון בעלי חיים כשהכוכבים שבהם היו טאר ואייוי הכלבים של זואי, סטאקה הכלבה הגאונית של רם ולפעמים גם מיציאלה, חתולת רחוב ענקית בצבע כתום שאף פעם לא הצלחנו להבין מאיפה היא נכנסת לדירה, אבל מעולם לא הפריעה או הזיקה. שלוש שנים תמימות העברתי שם כשאני טורחת לצאת משם בעיקר (ולפעמים רק) בשביל להופיע. לאט לאט איבדתי עניין בלצאת "לבלות". כולם היו באים לשם.
למטרת המיקסים של "כידוד" לקראת סוף התקופה בדירה, הזעקתי את ברונו גרייף מטרי פויזן, עוד אחד מהמנטורים הראשיים בחיי והאיש שלימד אותי קיו בייס ומה זה סינתיסייזר, ומה זה מדיטציה ומה זה קרם הגנה מהשמש, שיבוא מסן פטרסבורג אליה העתיק את חייו, לעשות לי מיקס ומאסטר לאלבום. הוא ישב אצלנו באולפן שבוע ימים וגם ישן בו, שכרנו טייפ אוטארי ענקי כדי להעביר דרכו את כל הערוצים של "כידוד", לתת חיזוקית לסאונד האנלוגי החם שמאפיין את האלבום. לא הייתי צריכה לתת לו שום הערה. הוא הכיר אותי כל כך טוב וידע בדיוק למה התכוונה המשוררת. כל האורחים של האלבום באו לשבת איתנו במיקסים והיתה אווירה חגיגית של סגירת מעגלים.
משחף ינון השותף נמסרה הכחשה גורפת: "לא היו דברים מעולם".
סגור לתגובות על פוסט אורח: אור אדרי על האלבום "כידוד" / כללי / עידו שחם
אלבום השנה של להקת המים ריו הוא "Engame" של Highway Superstar. מדובר באלבום סקסי נוטף סטייל ונוסטלגיה מבלבלת, כי הראש יודע שהאלבום יצא ב2015, אבל את הלב והגוף הוא מחזיר ל1986, עם הסאונדים הנכונים והליינים העתידניים שבו זמנית לוקחים את עצמם מאוד ברצינות ובמקביל קורצים לך בהומור של בן אדם מאוד מוכשר ומדויק ומאוד חריף ומצחיק. אפילו בסרט הפארודיה האמריקאי "Kung Fury", שזכה להצלחה מסחררת בעולם, בחרו להשתמש בקטע של אותו אמן באחת מסצינות הפתיחה של הסרט.
האלבום המדובר הוא חולייה בשרשרת מפוארת של ריליסים של אותו הייוואיי סופרסטאר, שכבר צבר מעריצים רבים מרחבי העולם. למעשה אותו הייוואי סופרסטאר נחשב לשם דבר בסצינת הסינת'וויב העולמית.
מי שגילה לנו את הקיום של אותו האמן היה ברונו גרייף, המוח השוצף מאחוריי להקת טרי פויזן המופלאה, ששמע את תחילת ההפקה של האלבום שלנו ואמר לנו שיש משהו שקורה עכשיו שיכול לספק לנו השראה רבה מאוד. מאוד התרגשנו לגלות שבעצם מאחורי כל הסאונד החו"לי הזה מסתתר אלכס קרלינסקי מרחובות, ועוד יותר התרגשנו מהאפשרות להשמיע לנפש המוזיקאלית התאומה שלנו דברים שלנו ולקבל עליהם את אהדתו.
הסוף המשמח של הסיפור הזה מבחינתנו, שהוא גם התחלה נהדרת, היא שהיום אותו הייוואי הוא חלק בלתי נפרד מלהקת המים והוא איתנו על הבמה עם טובי הסינתים האנאלוגים שלו.
הוא הוציא את האלבום החדש שלו בנובמבר האחרון בסמוך לריליס שלנו, אבל מתוקף הפרוטקציה הקטעים האלה הולכים איתנו לתקלוטים כבר כמה חודשים לפני שהאלבום יצא, עטויים במעטה מסתורין כבד. לא הייתה פעם אחת שהשמענו את אחד מהקטעים האלה בתקלוט בבר או במועדון ולא נהרו אל העמדה אנשים נלהבים וקצת מאוכזבים כשעל מסך הטלפון שלהם שזאם מיותם ונבוך שלא זיהה עבורם מה זה הדבר המדהים הזה שהם שמעו הרגע. החדשות הטובות הן שהיום זה כבר בחוץ וזמין לכולם.
סגור לתגובות על סיכום 2015: אלבום השנה של REO / כללי / עידו שחם
