שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס באלמא: בין עניבות ושרוואלים
בשער הכניסה לאלמא, "מרכז אמנויות מלון יוקרה" בזיכרון יעקב, עמדו שלושה שומרים. הראשון כיוון אותי שני מטרים קדימה לשומר שנמצא קרוב יותר לשער, השני שאל אותי את שאלות הבידוק הרגילות והשלישית פתחה את השער. כל אחד מהם היה חנוט בחליפה מעונבת, ועטה ארשת רצינית של חשיבות. מוטיב האבטלה הסמויה חזר על עצמו גם בלובי המלון, שם עמדו בשורה צוות פקידי קבלה חסרי מעש, מתבוננים בעוברים ושבים בתקווה שאחד מהם יפנה אליהם ויבקש עזרה. הפורמליות המעונבת והמעוצבת של המקום נעה באי נוחות, בהשוואה לאורחים המשוחררים של המקום: תערובת של יוצאי הודו בשרוואלים נוחים ומעריצי רדיוהד בג'ינסים ומבטים מסוקרנים.
שי בן צור, ג'וני גרינווד והגרעין הקשה של הרג'סטאן אקספרס באו לחתום בארץ באופן לא רשמי את מסע ההופעות האירופאי, בו הם בן היתר גם חיממו את רוב ההופעות של רדיוהד. באופן לא רשמי, רק כי מעצם החגיגיות של ההופעה הזאת אולי היה אפשר לשכוח שבן צור והלהקה מחממים את ההופעה בפארק ביום רביעי הקרוב - וכן, הבנתם נכון, גרינווד יחמם את עצמו. האירוע אתמול בערב, בא ליצור סגירת מעגל אומנותית לאלבום שהקליטו יחד גרינווד ובן צור, על ידי הוספת תערוכת צילומים של שרונה קטן (אשתו של גרינווד) למה שהיה חלקו השני של הערב: סרט של פול תומס אנדרסון המתעד גם הוא את תהליך יצירת האלבום "ג'ונון".
התערוכה, הקטנה יחסית, השאירה זמן פנוי להסתובב במרפסת של המלון: לראות את ג'וני חולף על פני ממש מקרוב ומנסה להתחמק מסלפים של מעריצים, לתצפת על בריכות הדגים של מעיין צבי והים שטבעו באור השקיעה, הכל עם כוס יין ביד. כ-20 תצלומים המשלבים טכניקות צביעה, תפסו מספר רגעים יפיפיים בחלקים המבוימים יותר ופחות של צילומי האלבום. הכי אהבתי את הצילומים הספונטניים של ההכנה לצילום העטיפה של "ג'ונון", שם 19 הנגנים ההודים יושבים מתמקמים במקומותיהם כמו ילדים לצילום לכיתתי, מסדרים אחד לשני את הטורבנים, משבללים את השפמים ומברישים שאריות אבק מהווסתים החגיגיים.
הסרט נכנס לעומקם של עוד רגעים כאלו מהקלטות האלבום בארמון הרג'סטאני, רק נטול פילטרים. אנדרסון הכניס את המצלמה שלו במגושמות נלהבת לפינות הסודיות ביותר של ההפקה: מגירוש היונים מהיכל ההקלטה הראשי, דרך השעות המתות (מחשמל) בהן הנגנים נוחרים בקרבת המיקרופונים, ועד אמצעי טיפול מפוקפקים בכלי נגינה. הוא מצליח לספר עם העדשה שלו עשרות סיפורים של חלק נכבד מהאנשים המעורבים בהפקת האלבום, והם כולם צבעוניים ומלאי חיים. הסאונד באולם אלמא הצליח למשוך אותנו חזק פנימה לתוך ההיכלים עם התקרות הגבוהות של ארמון רג'סטאן.
הכתוביות נחתכו בקאט, ובמקומן האירו פנסי התאורה אל אחורי האולם הענק, שם עמדו נגני הבראס והמתופפים של הלהקה. הם ניגנו ברפפטטיביות את המנגינה הראשית, המלאה בשמחת חיים משיר הנושא של האלבום, ירדו במורד המדרגות האולם תוך כדי שהם רוקדים בתהלוכה אחד אחרי השני. מאחורי גבינו, גרינווד, בן צור ושני זמרי הקאוול (סגנון שירה המאפיין את אזור רג'סטאן בהודו) עלו לבמה בשקט. משם והלאה הקהל התחלק לשלושה: המשרוואלים קמו מכיסאותיהם והתקרבו לרקוד בטירוף בקדמת הבמה והמעברים עם המוזיקאים; מעריצי רדיוהד ישבו בנימוס אינטלקטואלי מרוחק ונראו מעט מאוכזבים; ומספר קטן של חובבי אומנות מפונפנים נראו כאילו הם נקלעו בטעות לערב הזה.
האכזבה של מעריצי רדיוהד מובנת כי גרינווד תפס חלק מינורי יחסית בהופעה והסתכם בליווי עם גיטרה נקייה או בס שנבלעו בעוצמות הרעש של כלי הנשיפה וההקשה. למעט בביצוע המצוין ל-"קלנדר", שם הצלילים המתוכנתים מהמק-בוק של גרינווד שלטו בחלל, רוב הזמן הוא נשאר לעמוד בפינה האחורית של הבמה בביישנות האופיינית לו עם הגיטרה על הצוואר, או רוכן לכיוון המחשב עם הגב אלינו - יותר כטכנאי מאשר מוזיקאי. ההופעה שלו החווירה במיוחד לעומת בן צור והלהקה שרקדו, הניפו ידיים באוויר, צעקו למיקרופונים, סובבו וזרקו מקלות תופים באוויר והרימו בכל שיר יותר ויותר אנשים מהכיסאות ולקדמת הבמה. הפרקשניסט צ'וגה שניגן על שלל כלים מוזרים בלט במיוחד בהופעה, וביניהם: מעין מלקחיים גדולים למנגל עם תריסר מצילתיים קטנות, קסטנייטות הודיות ענקיות איתן הוא שיחק משחקי שאלה-תשוה של כפיים עם הקהל ומה שנראה כמו חוט דנטלי שעשה רעש של קפיץ. עד סוף ההופעה יותר ממחצית מהקהל היה על הרגליים, רוקדים עם נגני הבראס והפרקשן, וחיכו באמונה נאיבית להדרן שלא הגיע, גם כשהאורות כבר דלקו בכל האולם. מעריצי בן צור נאלצו לחזור אל המכוניות ולזמזם בראש מתנועע מצד לצד את מנגינת החצוצרות של ג'ונון.