"כנסיית רותקו" במרתון התיבה: זה רותקו, זה פשוט רותקו
לא הייתי באולם "התיבה" מעולם, אבל לאורך הדרך לא הפסקתי לתהות איך נראה המקום שאמור לאכלס את היצירה "כנסיית רותקו" של מורטון פלדמן, שעליה כתבתי לפני כמה ימים. איזה מין מרחב ידמה את המרחב שברא את היצירה הייחודית הזו? לרוע המזל שלי, הגעתי למקום בשעה המיועדת וגיליתי שהוא סגור, בלי שלט להסבר ובלי כלום. נכנסתי לאירוע בפייסבוק וראיתי שצדקתי בשעה ובתאריך, ושגם המיקום תאם את מה שכתוב באירוע - רק אחרי חקירה נוירוטית ברחבי האינטרנט גיליתי שהאירוע ממוקם לא בתיבה (למרות שהוא חלק ממרתון התיבה, כן כן) אלא בכנסייה שהייתה במרחק דקות ספורות מהמקום, למזלי.
הלכתי בקצב הנוירוזה שלי והגעתי לאולם החדש, כנסיית עמנואל, דקות אחרי שעת ההתחלה המיועדת. לא היה מזגן, ומלבד האולם המלא היו עשרות אנשים שחיכו במבואה בתקווה להכנס. מפאת בעיות ארגוניות, אנשים שלא קנו כרטיסים מראש לא יכלו להאזין, וגם אלו שקנו מראש נמצאו במעין מצב בו ספק שגם הם יוכלו להכנס, אפופים בלחץ של המארגנים, דחוקים בין פינות ומדרגות בחוסר סדר מבאס מעט. כשהצלחתי להדחק בין אנשים בקומה השנייה, עומד לצד גרם המדרגות, מצאתי מיקום מתקבל וצפיתי בהרצאת הפתיחה, רבע שעה על עבודתו של פלדמן והיצירה בפרט. בסוף ההרצאה עלה לבמה האנסמבל המבצע - כלי הקשה, ויולה וצ׳לסטה - ומקהלה בת כעשרה משתתפים שנעמדה לאורך אחד מקירות הכנסייה.
מהתווים הראשונים היה ניכר שזה האופן האופטימלי לחוות את יצירה זו, והחד-פעמיות וההשקעה שמאחורי החוויה הוכיחו את עצמן. הכל הרגיש מדויק ובמקום, מבוצע באהבה וכבוד לדבר כשלעצמו. העלאת יצירה כזו לביצוע בישראל היא נדירה, והביצוע המסוים הזה היה נקודת אור יפה בעולם המוזיקה הניסיונית בישראל, ספירה תרבותית שלעתים תכופות נדחקת לשוליים לשווא. בכל זאת, עד שהספקתי להתמסר, שמעתי את תווי הפתיחה של החלק האחרון, שנגמר תוך שתי דקות. עשרים וחמש דקות של מוזיקה הן מעט מדי, ולמרות האקסטזה שבאה עם חוויה כזו - ועוד בכנסייה - האורך היווה מגרעה, כמעט כאילו ראיתי טריילר בציפייה לסרט עצמו. כנראה שרצו לקדש משהו בחוויה הזו כשלעצמה (וזו גם אולי הסיבה למיקום), אבל נותרתי עם חסר. בכל זאת, היה נדמה שהקהל יצא נפעם, באמירות אליטיסטיות של "זה רותקו, זה פשוט רותקו" מפוזרות באוויר סביבי. אולי הרווח שלי היה מועט משציפיתי, אבל נדמה היה שזו הייתה הצלחה בסופו של דבר.