המאזין ברדיו 169: 20 האלבומים הגדולים של 2016

שנת 2016 היתה פחות חזקה במוזיקה. יצאו הרבה דברים נחמדים, די הרבה טובים, אבל הרבה פחות מצוינים ממה שיצאו בשנים האחרונות. ובכל זאת, עם הגעת עונת הסיכומים ראיתי שמה שכן אהבתי ב-2016 כמעט ולא דורג. למשל, מתוך 50 האלבומים שקול הקמפוס בחרו בתור ראויים לדירוג מ-2016, רק שלושה נמצאים בכלל ברשימה שלי, ואני מצפה שזה יהיה דומה גם במצעד השנתי של הקצה ורוב מצעדי האלבומים שנמצאים שם ברשת. היום, יותר מתמיד, כל אחד יכול ללקט את המוזיקה האהובה עליו ולהתעלם מהזרם המרכזי. הטעם שלי נוטה למוזיקה עם יותר עומק, אופל, ורגש מאשר ניסיון למגניבות או אסתטיקה, ומוזיקה כזו לא כל כך עברה השנה לקהלים יותר גדולים. וואטאבר. אז אם אתם מרגישים כמוני, אני מקווה שתמצאו פה אהבה חדשה - בלחיצת פליי או קריאה סלקטיבית.

* הרשימה מסכמת אלבומים לועזיים בלבד, למוזיקה ישראלית מובחרת ראו את סיכומי התשע"ו
** הסיכום ידידותי לסחים וכולל השוואה של אמנים איזוטריים לאמנים יותר מוכרים

20. Scarlet Rascal - Scarlet Rascal

בשנים האחרונות יצאו כמה הרכבים שהושפעו חזק מהמוזרות האינטלקטואלית של סולן The Fall מר Mark E. Smith, הרכבים כמו Girl Band, Protomartyr, ואולי אפילו Sleaford Mods. עכשיו מגיעים Scarlet Rascal, הרכב חדש מבריסטול עם גינונים מארק אי סמית'יים ופוסט-Pאנק מלוכלך. ג'ף בארו מפורטיסהד כנראה גם התחבר והחתים את ההרכב בלייבל שלו INVADA.

לחובבי: The Fall, Talking Heads, Sex Pistols

19. LNZNDRF - LNZNDRF

שיתוף הפעולה המבריק בין Franz Ferdinand ל-Sparks הוליד בשנה שעברה את השיר האירוני "Collaborations Don't Work". לרוב הם צודקים, אבל גם השנה קיבלנו שיתוף פעולה מוצלח - הפעם בין Ben Lanz מלהקת Beirut ו-Bryan Devendorf מ-The National. יחדיו הם יוצרים קטעים ארוכים וחורפים בין קראוט-רוק גרמני (אולי הז'אנר שהכי התקמבק בשנים האחרונות) לאינדי-רוק אמריקאי.

לחובבי: Neu!, The National, Pink Floyd

18. MONEY - Suicide Songs

יצאה מלא מוזיקה אגדית ממנצ'סטר לאורף השנים (The Smiths, Stone Roses, Joy Divison), אך בזמן האחרון בירת הגשם והאפרוריות נעדרת ממפת האינדי העולמית. הרכב מנצ'סטרי אחד שכן התבלט השנה הוא MONEY שהוציאו את אלבומם השני "Suicide Songs", אלבום שמלא בשירים אקוסטיים והשתפכות של לב גדול וכואב. חסר בו קצת גיוון לדעתי, אבל הם מקבלים מלא נקודות על מאמץ ורגש.

לחובבי: The Smiths, The Pogues, Manic Street Preachers

17. Ulrika Spacek - The Album Paranoia

חבורת לונדונים שמשלבים בין סוניק יות' ורוק אלטרנטיבי מהניינטיז לבין, כן, קראוטרוק משנות השבעים. המוזיקה די אקלקטית ומפתיעה ומזכירה לפעמים את Deus - להקה שלגמרי צריך להחזיר לתודעה.

לחובבי: Radiohead, Sonic Youth, Deus (התקופה המוקדמת)

16. Parquet Courts - Human Performance

האינדי-רוקרים האהובים מברוקלין חוזרים באלבום שישי(!) עם כמה להיטי גיטרות קצב, אך לצערי יותר מדי פילרים. יובל הרינג מועדת חריגים טען שהם מזכירים לו את חיה מילר, ואני מוסיף שהם מזכירים לפעמים גם את Dire Straits (שמאוד השפיעו על להקות גיטרות ישראליות).

לחובבי: Television, Dire Straits, חיה מילר

15. Steve Mason - Meet The Humans

לרוב המוזיקה שאני שומע יש נטייה להיות די קודרת. אך סטיב מייסון, לשעבר סולן ה-Beta Band, הצליח לשלוח אלי קרן חמימה של שמש בין העננים. "Meet The Humans" הוא אלבום הסולו הכי טוב שלו ומלא בקולות נעימים, הפקה צבעונית, ושירים כיפיים וקליטים. תכלס, מזכיר את הזמנים הטובים של להקת האם.

לחובבי: Sting, Coldplay, שלמה ארצי

14. Ultimate Painting - Dusk

למרות ששמעתי את האלבום הזה בפעם הראשונה רק לפני כמה שבועות, "Dusk" של Ultimate Painting קפץ מהר לתוך המצעד. גם פה מדובר בשיתוף פעולה, הפעם בין הלונדונים Jack Cooper מ-Mazes ו-James Hoare מ-Veronica Falls. הם שרים ומנגנים בהרמוניה מוחלטת כאילו שהם התמזגו לתוך מוזיקאי אחד, ומחברים בין הפסיכדליה של The Byrds וקצת Velvet Underground לצליל מינימליסטי ועכשווי.

לחובבי: The Byrds, Real Estate, Neil Young

13.Savages - Adore Life

לא מעט הרכבים חזרו השנה עם אלבום שני, וביניהם Savages, רביעיית הפוסט-פאנק התותחית מלונדון. "Adore Life" פחות אחיד מאלבום הבכורה האינטנסיבי "Silence Yourself", אך עדיין מביא תחושה של דחיפות, ובעיקר, רצון שיהיו עוד הרכבים נשיים שירימו תופים וגיטרות ויבעטו לגברים בביצים.

לחובבי: Siouxie & The Banshees, PJ Harvey, המכשפות

12. Daughter - Not To Disappear

גם Elena Tonra חזרה עם אלבום שני תחת השם Daughter. היא ניסתה להרחיב קצת את היריעה המוזיקלית עם השפעות של דאב ואפילו סוג של ראפ ("No Care"), אך בסופו של דבר מה שנשמע אצלה הכי טוב זה השילוב בין גיטרות מרחפות לליריקה רדופה והמון דרמה.

לחובבי: Cocteau Twins, Kate Bush, Enya

11. Hammock - Everything and Nothing

האמוק הם דוגמה להרכב שפועל בשוליים העולמיים באופן קונסיסטנטי בין מחוזות השוגייז/פוסט-רוק/אמביינט. אלבומם השמיני של הצמד מנאשוויל הוא פשוט אסופה של קטעים יפים, לפעמים עם קולות, רוב הזמן בלי, שפשוט מאוד נעים נעים להקשיב לו גם אם הם לא מחדשים כלום.

לחובבי: Sigur Ros, Mogwai, Pink Floyd

10. Mitski - Puberty 2

NPR, רשות הרדיו הרדיו הציבורי באמריקה, הפתיעה את האינטרנט עם מצעד שירי השנה שלהם ל-2016 - לא בגלל שהם הציבו במקום הראשון שיר של ביונסה, אלא כי הם הציבו במקום השני את "Your Best American Girl" של מיצקי. רוב הציבור בטח הרים גבה מי זו לעזאזל מיצקי, אך אני כבר התוודעתי לאלבומה "Puberty 2". מיצקי מנחיתה אותנו ישר בסיקוול (אין לה כרגע אלבום בשם "Puberty" או "Puberty 1") עם אלבום של מישהי שגדלה במקומות שונים בעולם ומבטאת את המגוון הזה דרך המוזיקה. היא תגיע אגב להופיע בארץ ב-18.2, ולפי השיר "My Body's Made of Crushed Little Stars" נשמע שהיא די נלהבת להגיע לירושלים.

לחובבי: PJ Harvey, Angel Olsen, Taylor Swift

9. Car Seat Headrest - Teens Of Denial

כוכב הבאנדקמפ וויל טולדו, המוח מאחורי ההרכב Car Seat Headrest, עזב את מושב המכונית כדי להקליט אלבום להקה ראשון עבור הלייבל Matador. התוצאה: שירי גיטרה-באס-תופים הדוקים עם קונספט על נער בשם וינסנט שלא מצליח למצוא את מקומו בעולם ואפילו מתבאס מלקחת פטריות. תמצאו פה שפע של רפרנסים תרבותיים, דרמת נעורים עכשווית, מלא שנינות, ואת שורת השנה "Drugs are better with friends are better with drugs are better with friends…"

לחובבי: Weezer, Pixies, יוני בלוך

8. The KVB - ...Of Desire

צמד בן-בת לונדונים… עוד לונדונים!? מה העניינים? בכל מקרה, הם ממשיכים איפה ש-The Horrors הפסיקו עם שילוב בין סינטים רובוטיים לגלים של גיטרות ולא מעט הוקים וקולות מרוחקים.

לחובבי: Jesus & Mary Chain, Joy Division, ג'ינג'יות

7.Yuck - Stranger Things

בניגוד לשמם, יאק (גם הם לונדונים) התחילו את הקריירה עם הייפ מטורף ואלבום בכורה על שמם שהיה סופר-אהוב על ידי המבקרים. סולן הלהקה דאז Daniel Bloomberg עזב, אך הם המשיכו והוציאו את אלבומם השני "Glow & Behold" שגם התקבל באהדה. משום מה, אלבומם השלישי שיצא השנה "Stranger Things" לא נקלט טוב, ולא ברור למה. אולי ההייפ נגמר, אבל מה שנשאר זה שירים יפים וכנים עם המון גיטרות ובלי טרנדים ובולשיט.

לחובבי: Pixies, Dinosaur Jr., Foo Fighters

6. DIIV - Is the Is Are

דייב לקחו ארבע שנים כדי לעבוד על אלבומם השני. בין לבין, סולן ההרכב, Cole Smith, הספיק להתמכר לסמים, להיעצר על ידי המשטרה, להיפרד מבת זוגתו המוזיקאית Sky Ferreira, וכמעט להיעלם, אך הוא וחבריו חזרו עם אלבום כפול בעל השם הביזארי "Is the Is Are". האלבום מלא בהתאם בתחושה של מסתוריות, בחגיגה של גיטרות בהירות ושירים על הצד האפל של החיים. ראיינתי את קול סמית' לקראת הופעה בארץ שלא קרתה (ההרכב ביטל טור שלם בגלל "סיבות בריאותיות"), והוא התגלה כאדם מאוד חכם ויצירתי וסיפר שהאלבום בעצם פותר את הבעיות שעולות בו, מה שגרם לי לשמוע את כל היצירה הזו מחדש ולהעריך אותה קצת יותר.

לחובבי: Sonic Youth, The Cure, U2

5. Wild Nothing - Life of Pause

אחרי שני אלבומים מאוד שוגייזים, Jack Tatum לקח פנייה חדה ימינה והקליט תחת השם Wild Nothing אלבום שמלא בסינת'פופ ומוזיקת נשמה. כל שיר נשמע אחרת, אבל איכות הכתיבה גבוהה לכל אורכו, ומרוב המלודיות המתוקות אפשר להרגיש שחלק מהאלבום הוקלט בשוודיה. ההרכב אגב הופיע בארץ מול קומץ של אנשים בבארבי ונתן פה מבחינתי את הופעת השנה.

לחובבי: Peter Bjorn & John, Tame Impala, Prince

4. Klaus Johann Grobe - Spagat der Liebe

שווייץ ידועה בעיקר בזכות שוקולד, שעונים, וחשבונות בנק, אבל מה לגבי גרוב? השנה הצמד KJS שם את המדינה הניטרלית על מפת האינדי העולמי עם אלבומם השני "Spagat der Liebe" (שפגט האהבה), שילוב בין אלקטרוניקה פרמיטיבית ל-Fאנק ומלא שיק - וכל זאת בגרמנית מתקתקה שמדגדגת את קצה הלשון. האלבום מלא בכיף ורוח שטות וליריקה נונסנסיט, מוזיקה מעולה לקיץ שמחממת גם בחורף.

לחובבי: Kraftwerk, Air, Daft Punk

3. Iggy Pop - Post Pop Depression

בואי מת, פרינס מת, לאונרד כהן מת - אבל ענק אחד עדיין חי ושמו איגי פופ. לא רק שאיגי חי, אלא הוא הקליט את אחד מאלבומיו החייתיים אי פעם. איגי משתף פה פעולה עם הג'ינג'י המגניב בעולם Josh Homme שהביא כמה חברים מ-Queens of the Stone Age וגם את מתופף ה-Arctic Monkeys מר Matt Helders. איגי מהרהר פה על תהילה, מוות, ואפילו על ימיו המפורסמים בברלין עם בואי, והכל דרך רוק הדוק ונינוח והקול העמוק עמוק הזה שפורץ בקלות אל תוך הלב.

לחובבי: אם אתם לא מכירים את איגי פופ תפסיקו מיד את כל מה שאתם עושים ותשמעו את שלושת האלבומים הראשונים של The Stooges

2. Nothing - Tired of Tomorrow

בשנה שעברה הרכב ההארדקור-פאנק Title Fight הוציא את אלבום השוגייז הכי חזק של 2015. השנה Nothing הפילדלפים עושים את זה באלבומם השני "Tired of Tomorrow" - גם הם מגיעים מההארדקור והאלבום יצא בכלל בלייבל המטאל Relapse. מה שמדהים פה זה השילוב בין השירים הרגישים והחולמניים לליריקה האפלה, השפעה של כמה שנים קשוחות שעברו על סולן הלהקה Domenic Palermo כולל שנתיים בכלא על דקירה ונזק מוחי ממכות שהוא חטף ברחוב. מצטער באסה היה צריך לעבור את כל הסבל הזה, אם כי הכל מתנקז אל תוך היצירה הרגישה הזו.

לחובבי: Title Fight, Ride, Smashing Pumpkins

ובמקום הראשון: Beyonce עם Lemonade

סתם!

1. Preoccupations - Preoccupations

כן, הם עשו את זה שוב. הלהקה ששינתה את שמה מ-Viet Cong ל-Preoccupations (מחאה של הקהילה הוייטנאמית) לא שינתה את מזלה - הם שוב הוציאו את אלבום השנה שלי. פריאוקיופיישנס מצליחים לעשות בדיוק את מה שלהקה צריכה לעשות באלבום שני: ללכת על החבל הדק בין לשמור על איזשהו גרעין של אופי לבין להתרחב הלאה למחוזות חדשים. אז כן, הם עדיין להקה קנדית שמשלבת בין פוסט-Pאנק ניהיליסטי ללואו-פיי ונויז. אבל אם האלבום הראשון נשמע כאילו שהוא הוקלט מתוך צוללת גרעינית במעמקי האוקינוס (בקטע ממש טוב), הפעם הם עולים לפני המים עם סאונד יותר בהיר שכולל קצת פחות גיטרות אוריאנטליות ויותר סינטיסייזרים חיזריים. מצד אחד יש באלבום רגעים יותר פופיים כמו הפזמון הסוחף של "Degraded", אך מצד שני האלבום נפתח עם דקת דומייה של רחשים בקטע "Anxiety" וכולל את "Memory", סאגה בשלושה חלקים ומעל 10 דקות שמתחילה עם פוסט-פאנק איטי, ממשיכה עם דיסקו חללי, ומסתיימת עם אמביינט אבסטרקטי. נושאים כמו מוות וניכור חברתי עדיין עומדים בראש סדר העדיפויות של סולן ההרכב המריר Matt Flegel, מה שאפשר די להבין לפי שמות השירים באלבום ("Anxiety", "Degraded", "Fever"). אך לפעמים מתגנבת פנימה קצת רוח של תקווה, למשל בטענה כי "You don't have to say sorry / For the things you failed to do" (מתוך "Memory") או ב-"Fever" שסוגר את האלבום וטוען כי "You're not scared / You're not scared / Carry your fever away from here". פריאוקיופיישנס באמת לא מפחדים. הם לא משחזרים את העבר ולא ממחזרים קלישאות, אלא יוצרים שפה מוזיקלית משלהם. לפריאוקיופיישנס יש את האומץ לצלול עמוק לתהום האינסופית של הנפש ולצאת בחזרה החוצה כדי לספר לנו על זה.

לחובבי: Joy Division, Bauhaus, פורטיס