סנוב מוזיקה: מלכות עידן הדוש

"בוא ואומר לך מה הציבור אוהב", מספר טוני ווילסון למפיק השידורים שלו בסרט "אנשי המסיבות", "הוצאות להורג פומביות". אולי הגיליוטינה כבר יצאה מכלל שימוש, אבל הציבור עדיין רוצה הוצאות להורג - של אופי. המועמד החדש על דוכן הנאשמים הוא ג'וש הומי, עד לאתמול אחד מהג'ינג'ים האהובים בעולם ומנהיג להקת קווינס אוב דה סטון אייג'. אבל במוצאי שבת הומי בעט במצלמה של צלמת בשם צ'לסי לורן במהלך הופעה בלוס אנג'לס. הומי גם חתך את עצמו, קרא לקהל "מפגרים" וירד על להקת מיוז שהופיעה באותו אירוע.

הכותרות הדהדו והסטטוסים התנפנפו: הומי זה הדוש החדש. בבת אחת אנשים ביטלו לגמרי את הבן אדם שהם העריצו בגלל מעשה אחד ויחיד שכאילו הוכיח לנו מי זה ג'וש הומי "האמיתי". זה מזכיר לי קצת פתגם שתלוי במשרד של אבא שלי: "מרבית שונאיו של האדם הם אלו שנעזרו על ידו מיליון פעם ובפעם האחת והיחידה נבצר ממנו לעזור להם בטובה אחת ויחידה". זה לא משנה מה הומי עשה בעבר, לא אכפת לנו עד כמה אהבנו את האלבום "Songs for the Deaf" או שהומי הפריד קטטה במהלך הופעה - מהיום והלאה הומי הוא דוש.

אני לא מצדיק את המעשים של הומי, הוא בעצמו התנצל על כך כבר כמה פעמים. מה שמרגיז אותי זה הקלות שבה אנחנו מבטלים בן אדם שלם בגלל מעשה אחד - וכך גם את האומנות שלו. יש למשל אנשים שלא מוכנים לשמוע יותר את ת'רסטון מור או סוניק יות' בגלל שמור תומך ב-BDS. לזמן מה היה חרם על הפיקסיז בגלל שהם ביטלו את ההופעה שלהם בארץ, חרם שהוסר כשהם בכל זאת הגיעו להופיע פה והצביע אולי על גודל האגו של הקהל הישראלי.

אבל התמונה האנושית הרבה יותר מורכבת מזה. אף אחד מאיתנו לא טהור. כולנו, בלי יוצאים מן הכלל - חוץ מאולי אמא תרזה ואני בספק גם לגבי זה - עשינו מעשים שפגעו במישהו, בין אם בכוונה או לא, בין אם התחרטנו על כך או לא. לדעתי אגב זו הסיבה למה אנחנו ממהרים לערוך משפטי שדה וירטואליים, כדי להסיט את תשומת הלב למישהו אחר ולהמשיך לחשוב על עצמינו בתור אנשים טובים מאשר כאלה שגם עושים מעשים דושיים לפעמים. אם הומי היה עקבי במעשיו, סבבה, היה פייר לקרוא לו דוש, אבל לשפוט אותו בתור דוש לנצח נצחים לפי המעשה האחד הזה, שהוא למעשה כבר התנצל עליו, זה חוסר מודעות במקרה הטוב, ובאופן אירוני, דושיות במקרה הרע.

מעבר לזה, בואו נדבר לרגע על רוקנרול. רוקנרול לא אמור להיות משהו נקי ופוליטיקלי קורקט ומוסרי, הוא אמור להיות מלוכלך וכאוטי ולגרום לכם לפקפק במוסר, להציב חלל בטוח שמטיל בספק את הנורמות החברתיות. הדוגמה הקיצונית לכך היא אולי ג'י ג'י אלין שהיה מתפשט ומחרבן על הבמה וזורק את החרא שלו על הקהל. הוא היה דמות מאוד פרובוקטיבית ולקח את הדברים לקצה, והיי, אנשים הלכו להופעות שלו בדיוק בגלל זה. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. בהופעה של ניק קייב בהיכל מנורה לפני כמה שבועות, קייב התעצבן על מישהו שתקע לו סמארטפון בפרצוף והעיף כאפה ליד של הבחור ההוא. איפה קריאות הגינוי נגד קייב? אין? מעניין. אני בטוח שאותו גבר התעצבן עליו לאללה, אבל אני ואחרים שמחנו על ההתנגדות של קייב לשימוש המוגזם בסמארטפונים בהופעות. רגע, אני דוש? מי פה הדוש לכל הרוחות!?

אז לפני שאתם ממהרים לערוף את הראש של האומן הבא, תעצרו רגע לנשום ותחשבו על זה. האם זה באמת שווה לבטל אומן או אדם שלם בגלל מעשה אחד שלא אהבנו? למה יש לנו צורך כל כך עז לעשות את זה? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות של הגיבורים שלנו? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות שלנו? כנראה שלא.