פדרו גראס בבסקולה: לאן הלך הקאלט?

עברו בקושי שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי את פדרו גראס על הבמה. הפעם הקודמת היתה באינדינגב האחרון, וזאת היתה ההופעה הכי טובה שראיתי שם. קשה להגיד אם זאת היתה שעת הצהריים העצלה, הבמה הקטנה של האינדיטרוניקס, התחרות עם יוסי פיין או אולי השילוב של כל אלה שזיקקו את הקהל לקבוצה מצומצמת של מעריצים אדוקים. הם שרו בצעקות נלהבות ודיוק מדהים על הטיימינג הבלתי צפוי של פדרו, מה שהרשים עוד יותר. יצאתי עם טעם עוד. ההאזנה לאלבום לעומת זאת, קצת ציננה אותי. כן, פדרו הוא אמן מילים, אולי אפילו בלשן. חוקר את הפינות הנידחות ביותר של השפה העברית, כאילו המילים היו סמטאות צרות במטרופולין עתיק; וכן, הוא מצליח ברוב הפעמים להושיב את הניסיוניות הזאת על פלואו מתפתל, מרתק; אבל, "חצי סוגריים" נכשל בדבר שאולי הפך את ג'ימבו ג'יי, חבר של גראס ללהקת ויקטור ג'קסון, לסנסציה הויראלית שהוא היום - טווית הספוקן וורד המתוחכם לפזמונים קליטים. וזאת אולי אחת הסיבות המשמעותיות לכך שההופעה אתמול בבסקולה לא התרוממה.

"אני לא מאמינה לו" אמרה אישתי ביחס לשורה של פדרו שטוענת "מעולם לא הייתי גבר מושך". רציתי להציע שכמו הרבה שירים אחרים של זמרים אחרים, השיר הזה בטח נכתב מזמן, כשפדרו רק גילה שהוא דווקא כן, גבר מושך, והשיר נשאר לא יותר מזיכרון רחוק, נוסטלגיה לתקופה אחרת (בדומה ל-"בואו לפני" של ג'ימבו). אבל לא היה לזה זמן. פדרו רץ על הבמה בין הנושאים והשירים, ואין זמן להתעכב. אתם רוצים לדבר, שמרו בזיכרון ותדברו בבית. הריצה הזאת גם לא הותירה לקהל ההמום זמן לעכל. מדי פעם, כשפדרו לא עבר משיר לשיר בדהירה, אלא השתהה לרגע, הם עוד נותרו שם בוהים בו. וגם אווירת הקאלט מהאינדינגב נעלמה. בקידמת הבמה עוד היו כמה מדקלמים חרוצים, אבל רוב הקהל, כמוני, ידעו לזרוק פה ושם מילה לאוויר. קשה להצטרף אם לא עשית דוקטורט על "חצי סוגריים". אפילו ההוקים הקליטים הם חסרי מילים, כמו ה-"יה יה יה" ב-"אלוהים בג'ימייל" וה-"נה נה נה" ב-"מאיפה אני בא". באמת רציתי לשיר עם פדרו את פסגת היצירה שלו, המילים עצמם, ופשוט לא הצלחתי. ונראה שלא הייתי היחיד. הקהל סביבי לא הראה הרבה התלהבות לאורך ההופעה, ודווקא כשקולות צעקה עלו מכיוון הצד הקיצוני של הבמה, הם לא היו מסונכרנים עם פדרו, מה שרק הציק לו.

גם ההופעה החשמלית של הלהקה הפריעה לי פתאום, אחרי ההאזנה לאלבום. חסרו מאוד הפסנתר ב-"שיר לאהובה חרישת וגם כלי ההקשה וקולות הרקע השבטיים מהאלבום, כמו ב-"מי יקח את זה". הואקום הקצבי וההרמוני גרם לסגנון הפדרואי בדקלום השירים להרגיש פתאום צפוי יותר, כמעט כמו טמפלייט שמורכב בעיקר מחזרה על מילים לצורכי הדגשה, ממספר מצומצם של מקצבים ידועים מראש, וקול בס שרמנטי. בסוף ההופעה בדרך הביתה, כבר הצלחתי לחקות את הטריק של פדרו, ודיקלמתי שלטי רחוב וחלקים אקראיים משיחה בסגנון שלו, רק כדי להוכיח את הנקודה הילדותית שלי. ועם כל זה, אני מאמין שעדיין אחזור שוב ושוב ל-"חצי סוגריים". יש בו עוד המון אוצרות בלומים ששווה להתעכב עליהם. וגם אני רוצה, כמו אותם מעריצים מהאינדינגב, לדקלם עם פדרו את כל המילים ב-"תשובה לשאלה - מה המוצא שלי - אחת ולתמיד", או את "הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים".