מאיה דוניץ בפסטיבל פסנתר 360°: בין קובריק להיצ'קוק

בת זוגי ואני נהנים להתווכח לגבי עניינים תרבותיים מדי פעם, וכשנכנסו אמש למועדון הלבונטין קיבלנו עוד תחמושת. שני גברים שכבו על מזרנים במרכז האולם מתחת לפסנתר כנף. בת הזוג טענה שאלה מקומות ישיבה בעוד שאני חשבתי שהם חלק מהאקט - שתי אפשרויות לגמרי לגיטימיות במופע של מאיה דוניץ. "ערב טוב, אשים את זה על פלייט מוד", הכריזה דוניץ, "אתם מאוד מוזמנים לשכב על הפסנתר, אפילו לפרקים". לכאורה בת זוגי ניצחה בויכוח, אבל אחרי שהמופע החל, שמתי לב שבעצם שנינו צודקים: מצאתי את עצמי מסתכל לא רק על דוניץ ונגינת הפסנתר שלה, אלא גם על האנשים ששכבו מתחת לפסנתר והתגובה שלהם למוזיקה.

דוניץ הופיעה במסגרת פסטיבל פסנתר 360° שמתקיים השבוע בלבונטין. המופע שלה חולק לשניים: מעין אמביינט אקוסטי, מאולתר ככל הנראה; וביצוע של יצירה קלאסית מתווים. המבנה מתאים לדוניץ בהתחשב בערבוב שהיא עושה בין התחומים: בין מוזיקה לאמנות, בין מסורתיות לאוונגרד, ובין קלאסי לפופ - היא ניגנה עם הבילויים כמו שהיא ניגנה עם המידנייט פיקוקס כמו שהיא ניגנה עם סצנת הדאונטאון התל אביבית.

בחלק הראשון דוניץ הפיקה כל מיני סוגים של צלילים שרק אפשר להפיק מפסנתר. היא הציבה בתוכו כמה מכשירי e-bow, גאדג'טים אלקטרומגנטיים שגרמו לחלק ממיתרי הפסנתר לרטוט ללא הפסקה ועל ידי כך להוות דרונים, כלומר צלילים כמעט קבועים שהדהדו להם ברקע. דוניץ ניגנה מעליהם באופן ספורדי מלודיות מיניטוריות על הקלידים, משכה את ידה על מיתרי הפסנתר עצמם, וסידרה בתוכו עצמים לא מזוהים ששינו את גוון המיתרים לכדי כלי הקשה. היא גם השתמשה בקולות ובשריקות, אבל מה שעוד יותר בלט ביצירה הזו זה רעשי הרקע באולם: חריקה של כיסא, אייפון שזמזם בכיס, דלת שנסגרה, פחית שנפתחה. זה היה כאילו שהיצירה של דוניץ, שהיתה אקוסטית לגמרי וללא הגברה, חידדה לי את חוש השמיעה וגרמה לכל תזוזת רגל קטנה להישמע כמו דפיקת פטיש קולנית - ועוד עם קהל אקדמאי שישב מסביב לפסנתר בחוסר נוחות. זו היתה מעין מחווה ג'ון קייג'ית שכזו שמכבדת כל צליל מקרי כחלק אינטגרלי מהיצירה, יצירה מדיטטיבית שנשמעה מלכתחילה כמו פסקול בין "2001: אודיסאה בחלל" של קובריק לבין "פסיכו" של היצ'קוק. דוניץ תמיד הצטיינה בעיני ביצירת מוזיקה מאוד אוונגרדית אם כי עדיין מתקשרת, כך שהייתי מרותק לכל אורך הקטע שנמשך עשרות דקות של עכשיו טהור.

בחלק השני של הערב הורגשה בקהל הקלה: לא היה צריך להתמודד יותר עם אקראיות ואוונגרד, אלא פשוט לחזות בדוניץ מבצעת יצירה יחסית סטנדרטית על הפסנתר (לצערי אני לא יודע באיזה יצירה מדובר ולא מצאתי תיעוד לכך, מה גם שדוניץ לא הכריזה עליה במופע). בזמן שהחלק הראשון היה הרבה יותר עדין וקשוב, בחלק הזה דוניץ הרביצה תווים בקצב מהיר ואנרגטי. בשבילי זה היה פחות מסקרן. ברור לי שדוניץ פסנתרנית קטלנית, אך אני יותר מתעניין בצד היצירתי שלה מאשר הצד המבצע. להקשיב ליצירה המדוברת הרגיש יותר כמו אתנחתא אחרי הקטע הראשון, כאילו שדוניץ הזמינה אותנו לשמוע איזה קטע על הפסנתר בסלון. היא גם עצרה ותיקנה את עצמה מדי פעם בגלל פאשלות, מה שהיה די חינני, אבל אולי הראה שהקטע הנוסף הזה היה בעצם לא מספיק בשל. ובכל זאת, לאחר שהוא הסתיים היא קיבלה מחיאות כפיים שנמשכו כמה דקות מוצדקות, רק שדוניץ עצמה לא היתה לגמרי מרוצה. "היה צריך עוד חודש", היא הודתה, "אני אנגן את זה עוד הפעם עוד חודש. גם הפסנתר... באמת!"