Mary Ocher בפוסט אורח: מדריך אוצ'ר לעולם

מרי אוצ'ר תמיד היתה דמות אניגמטית בסצנת האינדי הישראלית. שמעתי עליה בזכות הלהקה עם השם הגאוני Mary And The Baby Cheeses שעשו מוזיקה אקלקטית ועקמומית ברוח שנות האלפיים. אך מרי עברה לברלין ב-2007, יצאה לקריירת סולו, והספיקה להוציא ארבעה אלבומים (החמישי בדרך) ולהופיע ברחבי תבל. ביום שבת ה-3.12 היא תחזור לתל אביב עם הופעה חינמית באוגנדה, ולכבוד המאורע הזמנו אותה לספר על העולם דרך המשקפיים שלה.

תל אביב היתה בית מגיל ארבע ועד עשרים. ראיתי את הניינטיז ומחצית מהנוטיז חולפים דרך חלונות הראווה של דיזנגוף סנטר, והיום יותר מאי פעם אני מרגישה כמו תיירת בעודי קופצת לביקור. תמיד ידעתי שלא אוכל להישאר. אך לא ידעתי כמה פשוט זה יהיה, במבט חטוף לאחור. עזבתי בהיעדר אמצעים מוחלט ועם ידיעה מעבר לכל ספק שזה הדבר הנכון לעשות. במהלך השנים האחרונות הופעתי בארבע יבשות, אבל לא חזרתי להופיע בישראל. ודומה שהצביון המוזיקלי השתנה לחלוטין: לוקיישנים חדשים, חנויות תקליטים טריות, אני סקרנית לראות מי הקהל, מה הם עושים במשך היום, איך הם משלמים שכר דירה? וכן, להימנע מויכוחים פוליטיים.

פרט ללטיפת האגו המסיבית שנגינה בפני קהל תספק, ההיבט הסוצילאי המצוי בשפע, הכרוך בנסיעות ממקום למקום, הוא שעשה את אורך החיים הזה לחלוטין מדבק. כשאני לא מופיעה/נוסעת ממקום למקום אני מטפסת על הקירות בציפייה לנסיעה הבאה. שום דבר לא ישתווה לביקור ראשון בארץ חדשה. ולמרות שטכנית זו לא בדיוק ארץ, לפני כמה ימים קראתי על אנטרקטיקה, או הקוטב הדרומי, כמות ראויה למדי של פינגווינים וראויה פחות של בני אדם, בכל אופן, ממשלת ארצות הברית מציעה תכנית מימון לאמנים שתקפיץ אתכם מאמריקה הצפונית לקוטב. דיל די משתלם.

הרי סיכום מופרך של קפיצות פזיזות ממקום למקום:

סין

במהלך סיבוב הופעות בדרום-מזרח אסיה קפצתי לגיחה של 48 שעות בשאנגחאי. שבועות מספר מראש התבקשתי לשלוח את רשימת השירים והליריקס למשרד התרבות (נדמה לי שכך היה מכונה). הפרומוטר (האמריקאי) הבטיח שאין סיבה לדאוג, הם לא מקפידים על ליריקס "בעייתים" באנגלית. ובכל זאת, כמה מהשורות מתוך "דה סאונד אוף וור" לא נתנו לי מנוחה, חרדה מפני שאילו איזכורים אנטי-לאומניים ואנטי-מיליטריסטיים עלולים להצטייר בנוסף כאנטי-סיניים. אך לא שמעתי מהם ולו ציוץ. ההופעה התקיימה כמתוכנן וללא בעיות, למרות שנאלצתי לקפוץ למונית משדה התעופה לסאונדצ'ק חפוז. המופע הפותח היה צמד מונגולי מסורתי, עם שירת גרון ונגינה במורין חור (הדומה לכינור, לו כינור היה מרובע). במועדון לילה מערבי הקונטקסט נראה היה קלוש לחלוטין, מה שהוסיף לערב אפיל מסוים של מסתורין.

הידעתם? שמונגולית נכתבת באלפבית קירילי?

שאנגחאי: ארנקים מקוריים בשוק

ארה"ב

ארצות הברית תזדקק יתכן לפרק שלם, לא רק משום שהיא ענקית, אלא משום שביליתי בה כמה וכמה חודשים של נסיעות ארוכות מדי יום. אני בטוחה שראיתי יותר אמריקה מאמריקאי ממוצא. ומעולם לא נתקלתי באנדרגאראונד יותר אידיאליסטי ומסור. בכל עיירה קטנה לפחות קבוצת צעירים נרגשים אחת מארגנת הופעות במוסכים, פיצריות, חנויות יד שניה, ספריות וכל חלל נגיש. הרגישות לאפליה על רקע גיל או ניידות בסצנות הדי.איי.ויי השונות אינה דומה לשום דבר אחר שאי פעם ראיתי. תחושת הקהילה, העזרה ההדדית, היא ההפך המוחלט מאירופה, בה אזרח ממוצע יעדיף לסמוך על הרשויות, בארה"ב ההטבות הסוציאליות כל כך מועטות, שמוטב להתייחס לשכן טוב מאוד.

בשלב מסוים תכננו לעבור לקליפורניה, אותה אני לא מחבבת במיוחד, אבל בעלי, אמן קאסטמייזינג היה מהופנט לחלוטין, וכל ביקור היה מסב תחושה נעימה של פמילייריות עם קהילת אספני האופנועים ומכוניות הוינטאג' (שלא לדבר על חברי כנופיות, שאפילו איתם היה מתיידד). בכל אופן, האמריקה הגדולה שהכרנו מהוליווד, היא אך זקיק קטן ממדינה ענקית שהעוני והעליבות שלה לא יודעת גבול. לא ראיתי עוני דומה בשום מדינה המכונה מדינת עולם ראשון. בתי פחונים, ערימות אשפה, המונים מחכים בצמתים בין עירוניים, מבקשים שטר כדי לקנות ביג מק, ולו תנסה להציע להם פרי או סנדביץ', הם ינחרו בבוז.

הידעתם? שנכון ל-2014, בשבע מדינות בארה”ב אתאיסט לא יכול לרוץ בבחירות המקומיות? בהן ארקנסו, מיסיסיפי, צפון ודרום קרוליינה, טנסי, טקסס ומרילנד (מרילנד!? יאפ!)!

ארה"ב: משחק "Jeopardy!" אלקטרוני

סינגפור

נכון להיום ביקרתי בסינגפור פעמיים, פעם אחת לגיחה לילית בין טיסות ופעם נוספת להופעה. בביקור הראשון מצאתי עיר ריקה לחלוטין, עם נמל עצום ושקט, חנויות סגורות וכמות זעומה של נפשות חיות למחצה ישובות בכיסאות פלסטיק לרגלי בנייני קומות מרובעים. בביקור השני, מלווה בפרומוטרית ממוצא סיני-אוסטרלי ובפרובקטור הסימפאטי קירין ג'יי קלינאן, אותו חיממתי בערב, העיר התגלתה כקפסולה עתידנית עם אוכלוסיה מעורבת של סינים, הודים, אינדו-מלאיים והרבה מאוד בנקאים לבנים דוברי אנגלית. קירין רכש תלבושת הודית מסורתית שלמה בליטל אינדיה, והמשכנו למקדש הינדי בו נערך טקס המלווה בתופים ושירת ילדות כבנות עשר. לא טעמתי דוריאן באף אחד מהביקורים, השמועה אומרת שהפרי המשונה מריח ככפות רגליים לא מאוד טריות.

הידעתם? שבסינגפור לעיסת מסטיק אסורה בהחלט משנת 2004? יריקת מסטיק מלווה בקנס של $700?

סינגפור: קניות עם אוצ'ר וקירין

רוסיה

גדלתי בוואקום בין תרבות אחת לאחרת, מוסקבה היתה מקום זר בשבילי לא פחות מלונדון, או ריגה לצורך העניין. העיר שהכרתי בביקורים חוזרים היתה שיעור מזורז בסוציולוגיה של אירופה המזרחית. מלאה בבוז כלפי עברה הקומוניסטי (ששש!) וקנאה מהולה באהדה כלפי המערב, המספק פראדה, גוצ'י ומקדונלדס לכל דורש. ולמרות כל הסדקים שראיתי, התקשורת הרוסית, הפרומוטרים והקהל מתייחסים אליי כאל אחת מהם, נציגת חוץ או כדומה. האם זו גאווה לאומית? תחושה משונה שלעולם לא אוכל להבין.

וכך בין פערים כלכליים עצומים, הייפר-קפיטליזם מטורף, פחד מפני הומוסקסואליות ופמיניזם, מצאתי תמיכה במקום מאוד מפתיע. עד 2010 לא הכרתי להקות רוסיות, פרט ללהקות קאלט מסוימות מהאייטיז וויסוצקי. בשנים האחרונות, בעזרת האינטרנט ופופולריות לייבלים קטנים שמפיצים בעיקר קלטות, הכרתי כמה הרכבים, שעם חלקם חלקנו במה בשנים האחרונות. עם אייז'ן וימן און דה טלפון אפילו הקלטנו שיר ביחד, באחד ממגדלי האימה הסוציאליסטים בפרברים..

הידעתם? ב-2013 פוטין תמך בחוק האוסר לספר לילדים על קיומם של גייז, יאפ.

מוסקבה: אוצ'ר עם ההרכב Asian Women on the Telephone

צרפת

אני מאוד אוהבת לשוטט ברחובות פריז הריקים באמצע הלילה. גם בבלוויל, גם אם מטונף ומסריח ויתכן מאוד שאיזשהו טיפוס ינסה את מזלו בהטרדה. חיפשתי את סיפורה של ליזי מרסייר דקלו בסמטאות, אבל אף אחד לא זוכר. מספר הפעמים שהוטסתי לנגן במסיבות גייז טרנדיות בשביל טיפוסים קוסמופוליטיים משעשעים, מכפה על גסות הרוח שלא קיימת בשום מקום אחר (פרט לפתיחת העונה בלוונברוי, משכן האמנות בציריך, אולי), אפילו כמעט על הפעם שכל הכסף שלי נגנב מהבק-סטייג', והפרומוטר אמר "מה חשבת - זאת פריז!" ואף אחד אפילו לא התנצל. וכל העובדים המרושעים של חנות הספרים הכי יקרה, כלומר, טובה, בעולם, שייקספיר אנד קומפני.

הידעתם? כל רכבת שצריכה להגיע לכל מקום שהוא בצרפת חייבת לעבור דרך פריז, או לפחות כך זה מרגיש.

וייטנאם

לו אמא ואבא ראו את האנוי ב-2015, עיניהם היו חשכות. דגלים אדומים עליזים, כרזות פרופגנדה. וכמות מגונה לחלוטין של מבקרים אירופאים ואוסטרליים. הלוקיישן עצמו, שאירח באותה השנה אינספור הרכבים ודיג'ייז "מהמערב", אוסם טייפס פרום אפריקה למשל, מנוהל על ידי צמד בריטים. דומה שרוב הפרומוטרים במזרח אסיה הם אנשי תעשייה אנגלים שמאסו במזג האוויר האנגלי. הייתי מעט מאוכזבת לגלות כל כך הרבה פרצופים לבנים בקהל, בחורה גרמניה אחת אפילו הזכירה לי אחר כך בנירנברג את "ההופעה ההיא בהאנוי".

הידעתם? קפה עם ביצה מוקצפת הוא מעין ואריאציה מקומית לעוגה נוזלית מתוקה להחריד. אפשר לסמן וי.

וויטנאם: דונג שוואן מרקט המקורי בהאנוי

איסלנד

חברים יקרים, רייקוייק, בירת איסלנד מאכלסת כשליש מאוכלוסית תל אביב, ועם זאת, חנות תקליטים שלמה ובת שתי קומות מייצגת אך ורק מוזיקה מקומית. ביקרתי באיסלנד בקיץ, מה שאומר שהלילה היה בהיר והדיג'יי סט שהסתיים בארבע בבוקר הרגיש כאילו נגמר אך באמצע היום. ההופעה החיה התחילה ונגמרה בשעה סבירה לחלוטין. וכמעט כל בנאדם שפגשתי מנגן מוזיקה, מכיר אחד את השני ומנגן בפסטיבל איירווייז. דיג'יי פלוגוול אוג גיימסקיפ, שהכרתי עוד קודם לכך, איננה בדיוק דיג'יי, היא טיפוס צבעוני וקופצני עם מוזיקה משונה מאוד ומבדרת. שלמרבה הצער הליריקס שלה הם לחלוטין באיסלנדית.

הידעתם? כמעט ואין צמחים באיסלנד, האדמה וולקאנית.

איסלנד: אוצ'ר בהופעה ברייקיאוויק

גרמניה

ברלין שלמדתי להכיר בשנים הראשונות איננה, כפי שאני בטוחה שברלין שהכירו אלה שהגיעו אך חמש שנים לפניי כבר הייתה בר מינן. המקום הראשון שגרתי בו היה האוספרוג'רט שפונה שנתיים לאחר מכן בברוטליות משטרתית. גן עדן של חיי קהילה, הקהילה הספציפית הזאת היתה רחוקה מהאוטופיה שדמיינו, אבל אני עדיין גרה בקהילה ענקית ונהדרת, אחרי שנים ארוכות, ואפילו לא דמיינתי שמקומות כאלה יכולים להתקיים. התקשורת הגרמנית אוהבת ישראלים ובמשך כמה שנים כל ראיון שני שיזמו הכיל את השאלה "אז מה, היית צריכה ללכת לצבא וכל זה?". התחלתי להתעקש לא לכתוב איפה נולדתי ואיפה גדלתי בפרס ריליסים. זה התחיל להרגיש כאילו המקומות האלה הם הסיבה בגללה עיתונאי רוצה להפגש. שתי מדינות די שנויות במחלוקת. באופן כללי, ישראל מוגנת בשכבות של קומפלקס אשמה ואני רוצה להאמין שהאלבום הראשון שלי "שירי מלחמה" לא מצא חן כל כך בעיניי התקשורת עם העיסוק שלו ב-, ובכן, לאומניות, מיליטרזים וכל מה שגדלתי איתו בגלל הישראליות המרומזת והאובססיה הגרמנית איתה.

כשנה או שנתיים אחרי האלבום ההוא, הוזמנתי לסיבוב הופעות עם סיבילה ברג, אותה כולם מכירים בגרמניה - בעלת טור מגה-פופולרי בשפיגל וכל ספר שהיא כותבת יושב בטופ 10 במשך חודשים. היא גם מיודדת עם טיל לינדמן מראמשטיין ומסיבה כלשהי החליטה ללהק אותי בתור הדמות המיוסרת שבמרכז ספרה האחרון: "תודה רבה על החיים האלה" (בתרגום גס שלי), חוויה מאוד משונה, להיות חלק מפמלייה שלמה ובעצם להיות עצמי, אבל בקונטקסט הספציפי בו בעת לגלם דמות שהיא מישהו אחר. ולנגן את החומרים שלי, בתוך הקונטקסט של הדמות והסיפור שלה. הקלטתי בוטלג חביב של הקטע עם רביעיית המיתרים שהוצמדה אליי להופעות.

הידעתם? במרצאן, שכונת פעולים במזרח ברלין, קיים שוק וייטנאמי המכונה דונג שואן מרקט, הוא מכונה כך על שם השוק הישן במרכז האנוי, שלא דומה לשוק הברלינאי בשום צורה שהיא.

ברלין: אוצ'ר עם סיביליה ברג