האלבומים האינטרגלקטיים 2013

שנת 2013 היתה אדירה במוזיקה. בשנים הקודמות התלוננתי על היבול הדל שהשאיר אותי רעב בסילבסטר. אבל השנה, השנה האוזן שלי אכלה לשובע מבופה של מוזיקה אינטרגלקטית.

האמנים, לפחות באינדי, התפקסו בשנים האחרונות בנסיונות אסתטיים להשמע רטרו-עדכניים. השנה שמו את הפוזה בצד וחזרו לבסיס - כתיבת שירים - סיפור סיפורים, שיתוף חוויות, העברת רגש. היו הרבה קטעים ואלבומים עם משקל, כאלה שלא מתנדפים במשב רוח של טרנד חולף. צירוף מקרים, או שהמאבקים החברתיים והאבטלה והחיפוש העצמי שכל כך הרבה אנשים עוברים בימינו הציתו את המוזיקה? אפילו הרוק התעורר וחזר לנשוך. זנחו סוף כל סוף את האייטיז והתחילו להתגעגע לניינטיז - להתראות ניאו אפרוביט ופוסט פוסט Pאנק, שלום פאוורקורד ודיסטורשן. Joy Division פינתה את מקומה בתור ההשראה הדיפולטיבית ל-Dinosaur Jr ולהקות יצרו רוק ששואף השראה מפעם ונשמע רלוונטי להיום. גם אם הרוק לא יכול לחדש יותר (איזה ז'אנר יכול?), הוא נתן השנה שוק חשמלי ללב ואגרוף חזק בבטן.

אני שמח לאללה להציג את רשימת האלבומים האינטרגלקטיים של המאזין לשנת 2013. אפשר לעבור על הפוסט או להתרווח בכיסא ולשמוע את התוכנית עם הסברים ושירים מהאלבומים הפנטסטיים. מאחל ששנת 2014 תהיה אינטרגלקטית עוד יותר!

The Computers - Love Triangles, Hate Squares

להקת Pאנק שהוסיפה גריז לתסרוקת וקנתה חליפת וינטג'. התוצאה - גאראג' רוקנרול עם ים של דמעות - מלא נשמה, סולן קורע לב, פול מלודיה, קצב, כעס, כיף. אלבום שלקח אותי לרכבת הרים רגשית עם ידיים מונפות באוויר.

FIDLAR - FIDLAR

נערים משועממים מלוס אנג'לס עם אלבום בכורה כנה על אבטלה, סקייטבורדינג, וצריכה של כל חומר לא חוקי שהם יכלו להשיג, הזרקת חיים לזרוע השמאל המנוקבת של ה-Pאנק עם שירים קליטים וסוחפים. התחברתי בזכותם שוב לאנרגיות של גיל 16 בקטע פאקינג טוב.

Iceage - You’re Nothing

נערים הרסניים מקופנהגן עם הזרקת חיים לזרוע ימין המנוקבת גם היא - Pאנק גותי זועם וישיר עם סולן רדוף שדים.

Savages - Silence Yourself

לונדוניות שורטות שעושות פוסט-Pאנק מתפרץ וטוטאלי, במיוחד הגיטרה החורכת והבאס הסליזי מתחת. סולח להן על חיקוי סוזי והבאנשיז רק בגלל שהן עושות אותו ממש טוב.

Cheatahs - Extended Plays

להקת השנה שלי עם EP שמאגד 2 EP-ים קודמים. אז מה. הוא יצא השנה והחזיר אותי לבסיס - רוק גיטרות מדויק עם ריפים ענקיים וטוויסט שוגייזי. מצפה בטירוף לקראת אלבום הבכורה בעוד חודשיים.

Biffy Clyro - Opposites

פאוור טריו סקוטי + 2/5 Oceansize = אלבום רוק כפול שכל שיר בו הוא הפגזה ארטילרית לאצטדיונים מלאים בקהל אקסטטי. האזנת חובה לחובבי פוגו.

Primal Scream - More Light

האלבום הכי מגוון השנה: סול, בלוז, רוקנרול, מוזיקת ריקודים, בלדות, ואפילו שוגייז. יש בו מתח גדול, איזה תחושה של מחאה חריפה שמדממת לכל אורכו. ריספקט למגה קאמבאק.

Franz Ferdinand - Right Thoughts, Right Words, Right Action

אלבום הפופ האינטרגלקטי של השנה. הלהקה עשתה אותו בסוד בזולה שלהם ויצא אלבום קליט עם אדג', כזה שמתאים גם לקצה וגם לגלגלצ, מלא בשירים כיפיים עם ליריקה מבריקה והוקים נדיבים. כל הכבוד חבר'ה.

Johnny Marr - The Messenger

גיטריסט הסמית'ס עם אלבום סולו ראשון אחרי מי יודע כמה שנים של עבודה בשביל אחרים. מסתבר שהוא יודע לשיר, קצת כמו מנהיג ניו אורדר Bernard Sumner, ועדיין מלמד בבית הספר לרוק/פופ מנצנץ. מארר מבסס סופית את המעמד שלו בתור הגיטריסט המלכותי של הממלכה, מגיע לו תואר אבירות על זה.

The National - Trouble Will Find Me

התחלתי לשמוע את האלבום רק לפני כמה שבועות והתחברתי סוף כל סוף ללהקה שפסלתי שנים כחקיינית אינטרפול. האלבום נגע בי, מאוד אינטימי ומעוות ומדוייק. מתכונן לנבור בקטלוג הלהקה בקרוב.

Daughter - If You Leave

בין The XX ל-Sigur Ros, סינגריט/סונגרייטריט עדינה פוגשת את לוויתיני הגיטרות של הפוסט רוק ועושה אלבום אמוציונאלי ועצום, מלא במעברים אינסטרומנטליים מפעימים.

The Mary Onettes - Hit The Waves

פופ סקנדינבי מושלם משוודיה שלצערי לא זכה לשום התייחסות, כלומר, חוץ מנגינה בריפיט אצלי. למי אכפת מהסאונד האייטיזי כשיודעים לבשל ממתקי פופ שכאלה.

Queens of the Stone Age - ...Like Clockwork

ג'וש הומי, מנהיג הלהקה, היה בניתוח ברך פשוט שלקח תפנית גרועה. הוא כמעט נפטר ורותק למיטה 4 חודשים בדיכאון עמוק. חברי הלקה שיכנעו אותו לחזור ולנגן איתם. איזה מזל. התוצאה היא אלבום טעון שמסתכל למוות בעיניים, עמוק בתוך הערפל. מאחל לו רק בריאות.

Föllakzoid - II

להקה מצ'ילה שנשמעת יותר גרמנית מלהקות גרמניות עם קראוטרוק טריפי רפטטיבי לריקודים אחוזי דיבוק בלב המדבר.

Camera Obscura - Desire Lines

לעזאזל עם הסקוטים האלה. כמה מוזיקה טובה הם יכולים להוציא בשנה אחת? ועוד כל כך מלודית ושברירית, עם הקול הצלול הזה של Tracyanne Campbell שהיא יכולה לשיר מתוך שינה?

Palma Violets - 180

התחיל ברשימת החמודים והתברר כחול טובעני שכל תנועה רק גרמה לי לשקוע בו יותר עמוק. גאראג' רוקנרול מלונדון שמחבר בין ה-highway האמריקאי לחופי בריטניה המעוננים, פסקול נעורים שעוזבים הכל ועולים על הווספות למסע של תשוקה וגילוי עצמי.

David Bowie - The Next Day

אני לא מעריץ גדול של בואי. ברור שאני מעריך את התרומה הפסיכית שלו למוזיקה ואת החיפוש האמנתי האינסופי שלו. זה למה ההפתעה שלי מהאלבום הזה היתה עוד יותר גדולה - אלבום מוזר שהוא לא בדיוק קליט, לא בדיוק נסיוני, לא בדיוק פעם, לא בדיוק עכשיו. קשה אפילו לתייג אותו בז'אנר אלא רק תחת "דיוויד בואי". "היום הבא" הוא אלבום אינדי עקום ומרתק, מוזיקה בהשראת הזמנים המטורפים האלה ממישהו שראה כמה דברים מטוריפים בחייו.