הרגעים הגדולים של אינדינגב 2016

אולי הדבר שהכי בלט השנה באינדינגב הוא שלא היה בו שום אירוע בולט: אף אחד לא שבר ללהקה את הגיטרות, אף אמן לא ניגן ארבע הופעות ברצף, ולא היתה הופעה בהפתעה של פורטיס או ג'וני גרינווד. הפסטיבל העשירי לא נחגג על ידי שום אירוע, ואולי זה סימן טוב. אינדינגב מתחיל להרגיש כמו איבר חיוני ובלתי ניתן להפרדה מהאינדי הישראלי, והמארגנים שלו לא צריכים להוכיח את זה יותר - הקהל מגיע כי הוא פשוט רוצה לחוות את התרבות האלטרנטיבית בישראל.

אני אומר "תרבות", כי שמעתי במהלך שלושת ימי הפסטיבל המון אנשים שאומרים שהם באו כדי "לחוות את הפסטיבל", ולאו דווקא את ההופעות. זה מובן לגמרי, אבל אני אישית לא יכולתי להיות אדיש לכמות הבלתי אפשרית של מוזיקה אדירה שהיתה השנה בפסטיבל: ראיתי הופעות של דוד פרץ, טל פוגל, Garden city movement, נעמי חשמונאי, Trilion, יקיר הלל, גדי רונן, תומר ישעיהו, רבע לאפריקה, סילבי ז'אן, שלום גד והיהלומים, Hayelala, ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא ביחד עם איציק פצצתי ופדרו גראס, KIM, Cut Out Club, Totemo, Buttering Trio, נצ'י נצ', Ape Records, פלא אוזן, Jewish Monkeys, שירה ז' כרמל והבראסרי, הפוסי של לוסי, סיסטם עאלי ביחד עם תאמר נפאר, וחיה מילר. כשאני כותב את כל השמות האלה ביחד זה נראה כמו גודש מוזיקלי, וזה בהחלט הרגיש ככה. אבל ההופעות הטובות ביותר היו אלה שהתמסרתי אליהן, כשנכנסתי לשורות הראשונות, עצמתי את העיניים, ולא נתתי לשום דבר אחר להסיח את דעתי. הנה כמה רגעים כאלה שלקחתי איתי הלאה מהפסטיבל.

העלייה לקרקע של שלום גד

לא הייתי מופתע שההופעה שהכי נהניתי בה היתה של האמן האהוב עליי בליינאפ: שלום גד. יחד עם להקת היהלומים המוכשרת, שלום גד ניגן בביטחון רב בעיקר שירים מהאלבום האחרון שלו, "הכל חדש", מה שגרם לכל מילה שיצאה לו מהפה להישמע רלוונטית ואותנטית. ובכל זאת, הרגע הכי טוב בהופעה של גד, ושל האינדינגב הזה בכלל, היה בשיר אחר. כמו שכתבתי לא מזמן, השירים של גד מתאימים למדבר, כי הם לרוב מתרחשים באזור הזה. ובאמת, בזמן שהמתופף סתו בן שחר טיפל בתופים שהתפרקו, גד החליט בינתיים לשיר שיר שהוא הגדיר בתור "שיר שמתרחש 5 דקות מכאן". לשיר קראו "עלייה לקרקע", והוא חלק מהאלבום האחרון בטרילוגיית אלבומי "המצב" של גד משנת 2012, "תלמי אליהו". ללא ליווי, גד שר על המושבניק שעובר מתוצר חקלאי אחד לאחר בתקווה למצוא את התוצר איתו ישאיר חותם, עד שבסוף הוא קובר את עצמו, והדור שבא אחריו ממשיך את ניסיונותיו. אחרי ההופעה הבנתי שהרבה אנשים לא אהבו את ה-"חפירה" של גד, אבל במהלך ההופעה הרגשתי שקהל שלם של אנשים עצר והקשיב לסיפור שלו, ובפסטיבל שבו כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, זה אומר הרבה.

צילום: ירון גן

הקהל בהופעה של ג'ימבו ג'יי

אנחש שהקהל של ג'ימבו ג'יי באינדינגב היה הקהל הכי גדול שהוא זכה להופיע מולו - ההופעות שלו ושל המופע של ויקטור ג'קסון היו תמיד בפאבים או מועדונים קטנים יחסית, בהתאם לפרויקטים שלהם והקאלט שסובב סביבם. ובכל זאת, זה היה כמעט מובן מאליו שג'ימבו ג'יי העיף קהל שלם לעננים בבמת הקוף, כי הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה בהופעות: קיפץ ושלט על הפלואו והגרוב שלו עם כל הגוף, כשלצידו להקה של שלושה חברים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות ביחד. ואם זה לא מספיק, הקהל היה בקיא מאוד בשירים שג'ימבו ביצע, וזה מאוד כיפי לראות קהל שלם שר שירים שרובם קיימים רק בתור סרטוני הופעות ביוטיוב. רמת ההתרגשות עלתה כששותפיו של ג'ימבו ג'יי למופע של ויקטור ג'קסון הצטרפו ולמעשה איחדו את הלהקה לכמה שירים, וסוף כל סוף קיבלו את ההתלהבות וההערכה שהיו ראויים להם. כשאמנים מחתרתיים מקבלים קהל כל כך גדול ואוהב, קוראים לזה צדק, ובשביל רגעים כאלה קיים האינדינגב.

דניאלה תורג'מן

יש אמנים באינדי הישראלי שמעורבים בו זמנית במלא פרויקטים מוצלחים, מבלי להוציא הרבה חומרים מקוריים משל עצמם. בגלל שהאינדינגב הוא סוג של מראה של האינדי הישראלי, היו בו אמנים כאלה, שניגנו בכמה הופעות שונות בלי באמת להופיע עם המוזיקה שלהם. הבולטת מביניהן היתה דניאלה תורג'מן, לשעבר הזמרת של טייני פינגרס, שהוציאה אלבום בכורה קטן בשנה שעברה, והתארחה בכמה הופעות בפסטיבל. מה שבלט בתורג'מן, זה שהיא שיפרה את ההופעות שהיא השתתפה בהן בכמה רמות - אני מאוד אוהב את ארמון, אבל ההופעה שלהם לא היתה אותו דבר בלי הריקודים המוזרים והמכשפים של תורג'מן. השיא שלה היה דווקא בהופעה שפחות נהניתי בה. לא התחברתי ל-Hayelala ולפולק האמריקאי שהם הביאו לנגב, אבל הנוכחות של תורג'מן בשיר אחד בלבד הפכה אותו לקסם מהפנט.

צילום: אדוה אראל

מרינה מקסימיליאן שרה ברוסית

מכירים את זה שבתור ילדים ראיתם סרט בקלטת, ובאמצע הקלטת הסרט מתחלף לפרק בסדרה שאח שלכם הקליט על אותה קלטת? טוב, יכול להיות שלא כולם מכירים את זה, אבל זאת בדיוק ההרגשה שהרגשתי באמצע ההופעה של תמיר מוסקט. היא התחילה בתור הופעת קונספט מעניינת במהלכה התארחו גלעד כהנא ומרינה מקסימיליאן, שבאמת ניסו להעביר את המשמעות מאחורי הלייבל החדש של מוסקט, APE, עם שירים חדשים וישנים שמתעסקים עם חזרה למקורות ולבסיס הטבע האנושי. ואז תומר יוסף נכנס, וההופעה הפכה להיות הופעה של בלקן ביט בוקס עם מלא אורחים. אני לא באמת יכול להתלונן כי בלקן ביט בוקס הם אחת מהלהקות המופיעות האהובות עליי, אבל הרגשתי קצת מרומה כשגיליתי שזאת לא ההופעה המיוחדת שציפיתי לה. ובכל זאת, כל ההופעה היתה שווה רק בזכות הרגע שבו מרינה מקסימיליאן עלתה לבמה ללא התרעה מוקדמת בענטוזים, והתחילה לשיר ברוסית. הרוסית שלה הפכה בין רגע לשפה הכי גרובית שקיימת. מקסימיליאן המשיכה לשיר בשפת האם שלה ב-"My Boy", השיר החדש והדי מושלם שלה ב-APE, וגם כשהיא שרה בעברית או באנגלית, מקסימיליאן היתה בקלות הדבר הכי טוב על הבמה באותו הזמן.

חמי משב"ק ס' מתארח אצל הפוסי של לוסי

אני נורא רוצה שיהיו יותר להקות כמו הפוסי של לוסי או קין והבל 90210, להקות פאנק שאומרות דברים מעניינים בדרך מקורית, ועדיין לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות. ההופעה של הפוסי של לוסי היתה מהנה ביותר בעיקר בגלל שהיא היתה הרבה יותר מרק הופעת פאנק - הלהקה מערבת במוזיקה שלה גם המון היפ הופ, רגאיי, מטאל, וגרוב. תוסיפו את העובדה שהם באים מיבנה, וקיבלתם להקה שמתכתבת המון עם המהפכה של שב"ק ס' בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. לכן אחד מהאירוחים הכי מוצדקים באינדינגב (והיו לא מעט) היה של חמי משב"ק ס'. שיתוף הפעולה בין הלהקה וחמי עשתה הרבה כבוד לראפר הכי פחות מוערך בשב"ק, וגם המון כבוד לפוסי של לוסי שבהחלט עמדו לצד שב"ק ס' מבחינת התערובת המוזיקלית והמחאה החברתית שלהם.

חמי מתארח. צילום: יובל אראל

חיה מילר שוברים את הכלים

באמצע ההופעה של חיה מילר, המתופף סתו בן-שחר זרק את ההערה המפתיעה "זה האינדינגב האחרון שלנו". זה גרם לי לחשוב על אלפי דברים בבת אחת. חשבתי איך חיה מילר הרגישו, על הבמה גדולה מול קהל אוהב, כשקוסטה קפלן התמסר למוזיקה שלו כמו רוקסטאר אמיתי. חשבתי על איך רוב הלהקות, אחרי שהופיעו מול אלפי אנשים באינדינגב, יחזרו להופיע מול הרבה פחות אנשים בהופעות אחרות, ושקפלן שר על רגעים אירוניים כאלה בעצמו. חשבתי על איך שהלהקה הזאת הצליחה להפוך את השירים שלה לעוד יותר גדולים בהופעה. חשבתי על זה שאיזה כיף לי שאוכל להגיד לילדים שלי שזכיתי לראות את חיה מילר בהופעה חיה, כשהם היו בשיאם. רצף המחשבות שלי נקטע כשקוסטה קפלן התחיל לזרוק מבנה ענק של "+1" לעבר הקהל, וזה נראה מצחיק, מיואש, ועצוב כמו השורות הכי טובות בשירים של הלהקה. אני מאוד מקווה שהם בכל זאת יגיעו לאינדינגב הבא.