חיה מילר בהשקת +1 בבארבי: מחזירים את הג'אם

לאורך השבוע האחרון, וגם בכניסה לבארבי, הייתה תחושה שלא מעט מאמצים הושקעו בהכנות להופעת ההשקה של האלבום "+1". בניגוד לגישה האדישה בה הם נהגו עד היום לגבי שיווק עצמי, הפעם חיה מילר עשו את כל מה שהם יכולים כדי להביא כמה שיותר אנשים למופע: מההכרזה על האירוח של נצ'י נצ' והקליפ שהכינו איתו; דרך דמויות הקרטון של חברי הלהקה שעמדו ליד עמדת מכירת הדיסקים; ועד פסל/מבנה העץ בצורת שם האלבום שזהר על הבמה - נראה שלטריו יש לא מעט ציפיות מהאלבום החדש, ובצדק.

מדובר בקפיצה משמעותית קדימה בשבילם. שלא תבינו אותי לא נכון, "חיי מדף" היה תוצר מעניין בתור אלבום בכורה, אבל היו בו לא מעט דברים שהפריעו לי. המשמעותי שבהם היה הקול של קוסטה קפלן שנשמע כל כך נמוך וחנוק עד שחלק גדול מהזמן הוא נבלע בקיר הרעש שיצרה השלישייה. זה לא היה המצב בסינגלים ששוחררו לקראת האלבום החדש. קפלן שר רוב הזמן בטון גבוה יותר והמילים מתפרצות מהגרון שלו בחדות. בשיר "שמועה", למשל, קפלן זועק את הפזמון בעוצמה כזאת שאי אפשר להתעלם מהכאב שבמילים. אבל למרות השיפור הניכר ביכולת הווקאלית של קפלן, נראה שבנוף הרדיו הישראלי יש מעט מאוד סבלנות לקולות שנדרש זמן כדי להתרגל אליהם. החולשה הזאת של חיה מילר היא כנראה הגורם העיקרי לכך שהם עוד לא פרצו את מחסום הפלייליסט הישראלי.

קפלן: שיפור ביכולת הווקאלית

גולשי האבן נייר ומספריים חיממו את הבמה ונתנו את הנשמה כדי למשוך תשומת לב ממעט האנשים שכבר נכנסו. הנוכחות הייתה דלה בשלב זה, וחששתי שאולי חיה מילר לא הצליחו להצדיק את המעבר ממועדונים קטנים לבארבי. פרגוד שחור הסתיר את החלל סביב הבר המרוחק, סימן שבדרך כלל אומר שמכירת הכרטיסים המוקדמת לא הייתה הצלחה גדולה. על אף חששותיי, כשהגיעה השעה 22:00 והטריו עלה לבמה, הקהל שעמד בחוץ מיהר להיכנס, ותוך כמה שניות הבארבי התמלא כמעט עד אפס מקום.

חיה מילר פתחו באנרגיה מתפרצת עם "לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)" והקהל כבר התחיל להזיז את עצמו בהתלהבות מתונה. אם יש מצרך נדיר באינדי הישראלי שהמילרים מספקים באלבום החדש, זה הג'אמים שהם זורמים אליהם מתוך השירים. ב-"לילה", כשאתה בטוח שהשיר כבר נגמר, מעבר התופים של סתו בן שחר מחזיר אותנו לתוך ג'אם ארוך שכזה. רגעים כאלו מגלים את הסאונד העשיר של ההרכב. המפתח בעיני טמון יותר מכל בבס של אודי בונן. יש לו סאונד שמן ומלוכלך שמרגיש כמעט כמו גיטרה שנייה. הבסיס הזה נותן לקפלן המון מרחב בנגינת הגיטרה שלו כדי לברוח מהאקורדים למשפטיים מלודיים צרודים ורוטטים, ולסתו בן שחר להתפרע על התופים ולצאת למעברים ארוכים במיוחד.

חיה מילר ונצ'י נ'צ: תקשיבו כולם זאת חבלה!

אורחים שונים עלו לתת כתף במהלך ההופעה: עומר לוז על פטיפון וקלידים, יובל שפריר על פרקשן, ויונתן לויטל תפס לאודי בונן את הבס ושלח גם אותו לקלידים בשיר "הבדיחה". השיא היה כשנצ'י נצ' (רביד פלוטניק באשכנזית) עלה לבמה. לנצי' יש כריזמה בימתית אדירה שמעט גימדה את השלישייה (גם ברמה הפיזית). משלושת השירים שהם ביצעו יחדיו, הטוב ביותר היה דווקא לשירו של נצ'י "ממשלה זה פשע מאורגן" מהאלבום "ברוכים הבאים לפתח תקווה", שיר בלוז מחאה קטן שהפך בידיהם של חיה מילר לרוקנרול איטי אך עוצמתי. הקהל היה צמא לעוד מנצ'י כשהוא ירד מהבמה, במיוחד לאור קליפ הקאבר של "Sabotage", ומספר קולות (מודה שאני ביניהם) צעקו "חבלה!"

אחרי קריאת תודות מייגעת (שניצלה מעודף רצינות רק בזכות העובדה שבן שחר המשיך להגיד תודה ללא הפסקה, בזמן שקפלן קרא את רשימת השמות), הלהקה ירדה מהבמה. ופה הגיע הקטע של ההדרן. זה נחשב מנהג מחייב, אבל האם הוא באמת עדיין מחייב? כבר נתקלתי בלא מעט להקות שרואות בכך עניין טרחני, זקן ותלותי שאפשר לוותר עליו. הייתי מצפה מחיה מילר לגישה דומה. מה גם שהיה ממש ברור שהם יעלו שוב בהתחשב בעובדה ש-"חבלה" ושיר הנושא של האלבום עוד לא נוגנו. אחרי סט כפיים ארוך, הלהקה עלתה שוב עם עומר לוז ונצ'י נצ' שסחב את סתו בן שחר על הגב עד כיסא מערכת התופים. בכלל נראה שהאהבה בין השניים פרחה, כשנצ'י לא הפסיק להחמיא לסתו על "הגזרה המושלמת" שלו. הקהל כבר היה מוכן למה שעומד לבוא, וכשבונן התחיל לפרוט את הריף של "חבלה", הרצפה הישנה של הבארבי התחילה לרעוד תחת הקהל המקפץ. נצ'י וקוסטה היה מסונכרנים לכל אורך הדרך. בן שחר, ספוג בזיעה, פרק את שארית האנרגיות שלו על התופים. לאחר ביצוע עם עומר לוז ל-"+1", קפלן נעל את ההופעה עם "זה הכל", שיר הסיום הרגוע של האלבום, כדי להוריד את מפלס האנרגיות לפני שהוא שולח אותנו לדרכנו.