נאמן לפרנצ'ייז: Grandaddy - Last Place

קשה להאמין שהידיעה על החזרה לפעילות של Grandaddy עוררה את אותו פרץ עיקומי אפים ונחירות בוז ציניות מצד סנובי אינדי כמו שמקבלים קאמבקים של להקות ותיקות - גם כי הלהקה הוציאה את אלבומה האחרון לפני עשור. זה לא זמן ארוך מספיק כדי להפוך אותם ללהקת עבר של ממש, אבל בעיקר כי מדובר בלהקה שהצליחה בשיאה להחזיק את המקל בשני קצותיו. הם שחררו ממש בתחילת המילניום את "The Sophtware Slump", אלבום קונספט שאפתני שהגיע כמעט לכל אוזן חובבת אינדי (ולזמן קצר, גם למאזיני גלגלצ וצופי MTV), אבל גם לשמור על הילה צנועה שמנעה גל נגד של הייטרים מהסוג שזוכות לו להקות כמו רדיוהד או הפליימינג ליפס. וגם אם שני האלבומים שבאו אחרי יצירת המופת הזו לא עמדו בסטנדרטים שזו הציבה, תתקשו למצוא מבקרים ומאזינים שמיהרו להכתיר אותם כ-"has beens". גם העובדה שחבריה נושקים לגיל חמישים לא ממש אמורה להפריע ללהקה לחזור לבמה, כי המוזיקה שלה תמיד הייתה חפה מרוח נעורים פראית, והעדיפה לעסוק באפרורי והחלוד. למעשה, המעבר לגיל המעבר עשוי אפילו להלום אותם.

בשבועיים שעברו מאז יציאת אלבומם החדש "Last Place", קראתי עליו לא מעט ביקורות. אחד הדברים היותר מעניינים שגיליתי הוא שהביקורות הטובות והרעות שהוא זוכה להן נקראות כמעט באותה צורה. כולן מתייחסות לאותו אלבום מופת שמטיל צל על כל ריליס של גרנדדי מאז, ורובן מסכימות ש-"Last Place" מצליח לשחזר בצורה די יעילה את הצליל והאווירה שלו. ואכן, נראה שגרנדדי הלכו על האינסטינקט הראשוני של כל להקה שעושה קאמבק: לשלוף את קלטות הגיבוי מהארון ולנסות לשחזר את התצורה האופטימלית של הלהקה.

אז כן, האלבום הזה בהחלט לוחץ חזק על בלוטות הנוסטלגיה: מהסינטיסייזרים הפרימיטיביים וקולו של ג'ייסון ליטל ועד לעיסוק האובססיבי בטכנולוגיה, כולל העלאה מיותרת באוב של ג'ד, הרובוט הדיכאוני שהיה הכוכב של שניים מהשירים הטובים ביותר של "The Sophtware Slump", שכמובן קיבלה שדרוג לעידן הסמארטפונים. וכן, האלבום בהחלט עושה זאת בהצלחה לא קטנה, וכולל את כמה מהשירים הטובים ביותר של הלהקה בשלושת אלבומיה האחרונים, כמו "Evermore" שלפני עשור בוודאי היה חורך מצעדי אינדי, או "The Boat is in the Barn" ו-"A Lost Machine" העגמומיים והמקסימים. יותר מכל האלבום הזה מזכיר את "Sumday", אלבומם השלישי שגם הוא היה הד לא קלוש כלל ליצירת המופת שיצאה שנתיים לפניו.

מה שמפריד באמת בין שוחרי לקוטלי "Last Place" הוא השאלה האם יש טעם באלבום שאמנם עומד היטב בפני עצמו, אבל כזה שכל האזנה שלו גם מעוררת געגוע ליצירה אחרת, שיצאה 17 שנה לפניו? מתוך הנחה שמרבית מאזיניו מכירים היטב את ההיסטוריה של הלהקה (קשה לי לראות את גרנדדי רוכשים לעצמם מעריצים חדשים מדור ה-Z), אלבום כזה לא ישפט לעולם בפני עצמו. "Last Place" הוא סרט ההמשך ליצירת פולחן, והשאלה היא האם אתם מצפים ממנו להתעלות לרמה של המקור, או יכולים להסתפק בכך שהוא לא מביך את הפרנצ'ייז.