החנון של השכבה: מחשבות על דיסקים

חטפתי קראש פתאומי על Sonic Youth, ומשום מה בער בי החשק לקנות עוד דיסקים שלהם. כן, דיסקים! הדיסק ממש דחוי כרגע. עם השיק של התקליט והקאמבק של הקסטה, הדיסק הוא החנון של השכבה. אבל אין סיכוי שאמכור אפילו דיסק אחד מתוך ה-500 שעומדים אצלי על המדפים. בתור מי שגדל על דיסקים, כל ג'ולקייס מכיל מעבר למתכת ופלסטיק וחוברת עם אמנות ומילים, כל ג'ולקייס מכיל זכרונות. למשל "Smash" של The Offspring ששמעתי בלופים בספסל האחורי של האוטובוס בדרך לבית הספר, מתעלם משאר הילדים. או "Mellon Collie and the Infinite Sadness" של The Smashing Pumpkins ששמעתי בעמדת האזנה בחנות מההתחלה ועד הסוף ביום שהוא יצא בעוד שאנשים עמדו בתור וזעפו עלי. או "The Bends" של Radiohead שקניתי עותק שני שלו כי הראשון נשחק מרוב שימוש ועותק שלישי כי יצאה מהדורה עם בי-סיידים מעולים. אני זוכר את הבוז לתקליטים שנזרקו בקופסאות לרחוב ואת הזלזול בקסטות שהלכו לפח. עוד יגיע תורם של הדיסקים לחזור להסתובב. עוד נראה ילדים שומעים דיסק אחד כל היום בסוני דיסקמן עם אוזניות הקשת הכסופות-דקות כי נמאס מהאינסוף של הסטרימינג, הצליל העמום של הקסטות, והמחיר המוגזם של התקליטים. בינתיים אני שומע את "Rather Ripped". בדיסק.