בחזרה לדיסקמן: 20 שנה ל-"Around the Fur" של Deftones

השנה היא 1997. אני בכיתה יב', אאוטסיידר בן 17 מהרצליה הצעירה. אין יותר מוזיקה טובה באמצע היום ב-MTV, אז אני מתכנת את הוידאו להקליט בשעת לילה מאוחרת את התוכנית "Superock" בהנחיית המגה-בייב הגרמנייה Julia Valet. קליפ אחד בתוכנית תופס לי פתאום את כל ההוויה בין מרילין מנסון לקורן. רואים בו להקה שמנגנת על פלטפורמות צפות באוקיינוס בזמן שכרישים שורצים במים. ריף כבד וקליט שאפילו אוהדי כדורגל יכולים לשיר דוחף את השיר קדימה והתופים מתגלגלים בלי הפסקה עם חתיכת סנייר מתוח. בס סליזי מתפתל לידם ומדי פעם מפציע שטיח אלקטרוני של צלילים משונים. מעל הכל הסולן שר בקול שמתחלף בין מתיקות מרוחה לקוצניות אגרסיבית עם פזמון שכאילו נכתב בשבילי " I think god is moving it's tongue / There's no crowd in the street / And no sun in my own summer". אני דואג לתפוס את קופסת הקרדיט בסוף הקליפ ורושם לעצמי בראש: Deftones עם "My Own Summer (Shove It)" מתוך האלבום "Around The Fur". חרשתי את האינטרנט והצלחתי למצוא כמה MP3-ים מהאלבום באתרי warez בין הורדות לא חוקיות של משחקים ופורנו, וכל כך אהבתי את מה ששמעתי שנסעתי לתל אביב לקנות את הדיסק בחנות סופר זאוס. מאז הוא הסתובב לי בדיסקמן במשך שנים.

הלהקה שנתפסתי עליה היא חמישייה שהוקמה ב-1988 בסקרמנטו, בירת קליפורניה. אלבום הבכורה של דפטונס "Adrenaline" יצא רק ב-1995 והציב אותם בתור להקת נו-מטאל עם מוזיקה שהושפעה מרייג' אגיינסט דה מאשין, פנתרה וגנגסטה ראפ מהחוף המערבי - כביכול התמהיל הסטנדרטי להרכבי מטאל-אלטרנטיבי של אותה התקופה. אבל ב-1997 דפטונס עשו קפיצת חלל עם "Around The Fur", אלבומם השני שאמור כביכול להיות אלבום המשבר ובעצם השאיר את כל הקולגות מאחור והעיף עליהן אבק כוכבים. מי שעזר להם לבנות את המנוע הוא מפיק העל טרי דייט שעבד עם פנתרה, אם כי דפטונס ביקשו ממנו לא להישמע כמו פנתרה. פרדוקסלי? אולי, אם כי זה הפרדוקס שחולל פה את הקסם.

האייטיז חזרו לאופנה בתחילת שנות האלפיים, אך בניינטיז הם היו לגמרי פסה. ובכל זאת חברי הלהקה הודו בגלוי שהם ממש אוהבים את הקיור, דפש מוד ואפילו דוראן דוראן - למעשה הם השתתפו באלבומי טריביוט לשניים האחרונים. שומעים את זה במיוחד בקולו של סולן דפטונס צ'ינו מורנו שיכול להיות מלודי כמו סולן דוראן דוראן סימון לה בון או מלנכולי כמו סולן הקיור רוברט סמית', כמו שהוא יכול להכנס להתקף חרדה של צרחות כמו פיל אנסלמו מפנתרה - וכל זאת בשיר אחד. גם הרבה לפני שהשוגייז חזר לאופנה, הגיטריסט סטיבן קרפנטר לא רק ידע לכתוב ריפים רוצחים בסגנון דיימבאג דרל מפנתרה, אלא גם לבהות בנעליים כמו קווין שילדס ממיי בלאדי וולנטיין. היום בעידן של פוסט-מטאל ובלאקגייז זה נשמע מובן מאליו, אבל ב-1997 כשציפו מהמטאל שלך להיות קשוח ואגרסיבי וכל סטייה אמנותית שמאלה גרמה לך להראות כמו לפלף, זה מראה על וואחד קוחונס.

המשנה האקלקטית הזו פרוסה מההתחלה ועוד הסוף ב-"Around The Fur". זה נפתח כאמור עם הלהיט "My Own Summer (Shove It)", שיר שנכתב באולפן כשהגיטריסט קרפנטר היה מסטול רצח. קטע הנושא "Around The Fur" הוא לא רפרנס מיני כמו שנהוג לחשוב, אלא תיאור של מורנו למוזיקה של הלהקה, העור שתמצאו אם תלכו מסביב לפרווה של חיה, לצד השני. הוא נפתח עם תיפוף פ'אנקי וקולות של נשימה ונכנס בפזמון לסערת ריפים וזעם בזמן שמורנו מתחבט "Speak, I don't get it / Should I ignore the fashion or go by the book / I don't want it / I just want your eyes fixated on me" וזולג אחר כך לתוך סי-פארט טריפ הופי עם צלילי רקע של רוחות רפאים תודות לדי ג'י פרנק דלגאדו, הדפטון החמישי. פסגת האלבום היא מאסטרפיס של הלהקה, הניינטיז והמטאל בכלל "Be Quiet And Drive (Far Away)" - מעל לחמש דקות של קירות רעש נוטפים מסוכר נוזלי, שיר שמתפתח לאט ועושה חשק לצאת למרחב ולעולם לא לחזור. ברגע שחשבתם שמיציתם, מגיע "Headup" עם ריף בגודל של גודזילה שאפילו מיוז אוהבים לעשות לו קאבר בהופעות. דפטונס מארחים פה את סולן ספולטורה מקס קאבלרה לדואט שטני וצרחות "Soulfly!" (מפה הוא קיבל את השם ללהקה שלו) וכל הכאוס המסודר הזה מסתיים בפנייה חדה לתוך ג'אם פוסט-רוק אווירתי. האלבום נגמר עם "MX" (בלי להחשיב את קטע הבונוס בסוף) איפה שדפטונס מארחים את אשתו דאז של מתופף ההרכב אייב קאנינגהאם בסוג של שאלה-תשובה כתגובה לליריקה של מורנו "Let me think (think about what?) / About girls (and what else) / And money and new clothes (and what do it get?)". האירוח והפינאלה הרשמי של האלבום מאוד סימבולי, כי בעולם של מטאל מצ'ואיסטי דפטונס העזו להראות את היין ליאנג, להוציא את הצד הרך הנקבי שלהם כמו שהם הוציאו את הגברי הקשוח, שילוב שמאוד התחברתי אליו.

הרבה דברים עברו עלי מאז 1997 והטעם המוזיקלי שלי עבר מלא תהפוכות. נו-מטאל היה לגמרי חלק מהמסע הזה, אבל בזמן שלשמוע אלבום של קורן או לימפ ביזקיט מרגיש נוסטלגי וכבר לא רלוונטי למקום שאני נמצא בו היום, להכניס את "Around The Fur" בחזרה לדיסקמן מרגיש רלוונטי ואמוציונלי כתמיד. הם הוציאו מאז עוד שישה אלבומים לא רעים בכלל, אם כי "Around The Fur" היה הרגע הדפניטיבי של הדפטונס, הזמן שבו הם עשו טרנספורמציה למי שהם היום ושינו לפחות לבן 17 אחד את החיים.