Clipping בגגרין: לא לבעלי לב חלש

ביחד עם ההופעות של פרדי גיבס ו-Noname בבארבי, ההופעה של קליפינג אמש סימלה יותר מהכל את המגמה המתמשכת של יותר ויותר אמני היפ הופ אלטרנטיביים שמגיעים להופיע בישראל. ההיפ הופ הישראלי בעלייה, ובשאר העולם (כלומר, בארה"ב) הז'אנר כובש את ראשי המצעדים, והקהל הישראלי מצידו מצביע ברגליים ומראה שזה משתלם להביא לכאן אמנים ששייכים לקצה הסקאלה של ההיפ הופ העולמי. אז בהנחה שיותר ראפרים והרכבי היפ הופ יבואו לכאן, הם יצטרכו להתמודד עם משימה קשה: להתחמק מהצל הענק שהותירה כאן ההופעה של קליפינג אמש במועדון הגגרין.

הופעות היפ הופ, כיפיות ככל שיהיו, הן בדרך כלל טריק שחוזר על עצמו. יש להן יתרונות (כמו ראפר ממש מוכשר, או קהל נאמן שמתקשר איתו טוב) וחסרונות (ביטים שנשמעים כמו פלייבק ולא מצליחים להעביר את האנרגיות של גרסת האולפן של השירים) מאוד ברורים, כך שגם כאשר אמן מצליח להתחמק מהחסרונות הללו, הוא לא מצליח לייחד את ההופעה שלו מהופעות של הרכבי היפ הופ אחרים. קליפינג צולחים את המשימה הזאת בקלות. המוזיקה שלהם היא יותר מראפ על ביטים, אלא סערת מילים מסחררת שיוצאת מפיו של דוד דיגס במהירות בלתי אפשרית, על גבי מוזיקה אלקטרונית, קשה ומורכבת שמחוללים ידיהם של ג'ונתן סנייפס וויליאם הטסון.

המילים "קשה" ו-"מורכבת" אינן הגזמה - היה צריך לבוא מוכן לצלילים המסויטים שקליפינג הפילו על הקהל שלהם. הם שילבו מוזיקת באס, נויז, דרון, ואמביינט לכדי תערובת מוזיקלית מהממת של רעש. מי שלא בא מוכן כנראה קיבל שוק בתחילת המופע, בטח ובטח כשסנייפס והטסון נראים יותר כמו בני האדם הנחמדים ביותר בעולם, ולא כמו מפיקים שיוצרים מוזיקה בעזרת סימפולים של מסור חשמלי, אך מהר מאוד הם מצליחים לשאוב אותך לעולם שלהם. קליפינג ניגנו שירים מכל אלבומיהם, ויותר מתמיד בלטו ההבדלים בעולמות שסנייפס והטסון יוצרים. בשירים שבוצעו מתוך האלבום "CLPPNG", היה אפשר ממש להרגיש שאתה נמצא בתוך האינטנסיביות והמתח של סיפורי הגטו של דוד דיגס, בעוד שהשירים מהאלבום החדש, "Splendor & Misery", לקחו את הקהל לטיסה בחללית שבה כל הסיפור של האלבום מתרחש.

וכמובן, יש גם את דוד דיגס. אם למישהו לא היה ברור לגבי יכולותיו של דיגס מאלבומי הלהקה, אחרי ההופעה הזאת אין ספק: מדובר באחד הראפרים הכי מוכשרים בז'אנר כיום. דיגס עובר בין שיר לשיר בזרימה אינסופית, יורק את המילים שלו במהירות אך בצורה כל כך מדויקת, שלא ברור איך אין לו קשר בלשון אחרי כל הראפ הזה. כל זה מרשים, אבל העובדה שהוא עושה זאת תוך כדי שהוא לא מפסיק לזוז ברחבי הבמה, לרדת אל הקהל, לחייך, לקרוץ ולקפוץ היא סופר-מרשימה, ומצדיקה בפעם האלף את פרס הטוני שקיבל מוקדם יותר השנה. וכן, זה לגיטימי לגמרי להתלונן שהוא לא עשה אפילו לא פיסה של טקסט מ-"המילטון", המחזמר המוערך שבו השתתף - הוא לא יודע שרובנו לא זכינו לראות אותו?

בסופו של דבר, אולי המדד הכי גדול לאיכות ההופעה של קליפינג הוא העובדה שהם לקחו שירים שעובדים כל כך טוב בגרסאות המוקלטות שלהם, והצליחו להטעין אותם באנרגיות מחודשות - הם כבר לא נשמעו כמו השירים הכי טובים של הלהקה, אלא כמו השירים הכי טובים בעולם. הפזמונים המעולים של דיגס בשירים כמו "Shooter" או "Air Em Out" הפכו לאדירי אדירים כשדיגס צרח אותם על הבמה עד שבלטו לו הורידים בצוואר. נוספו על כך באנגרים כמו "Inside Out" עם סמפולי הברקים שחרכו לי את האוזן, ו-"Wriggles" שפשוט גרם לקהל להשתולל ביחד עם הלהקה.

קליפינג לא רק חיפשו להדגיש את האיכות של השירים שלהם, אלא גם להרחיב אותם. ברוב השירים הטסון וסנייפס לא הסתפקו בביטים הרגילים של הקטעים, אלא סימפלו וחתכו אותם על מנת ליצור ביט חדש. לעתים זה הרגיש כמו מעבדה של צמד המפיקים לחיפוש אחר צלילים חדשים, והשיא היה בשרשרת סנתוזים מהפנטת שיצרו, שהפכה לכמה רגעים לשיר "Broccoli" העליז והחמוד, וחזרה ישר להזיית סינתים. זהו הסוד של הסאונד של קליפינג: השינוי המתמיד של המוזיקה של הטסון וסנייפס, לצד היציבות היחסית שמספק דיגס עם המילים שלו. זה עבד וזה היה מהנה בטירוף, אבל עכשיו אני חייב לתת לאוזניים שלי לנוח.