פוסטים בכללי

  • 25 בפברואר 2016

    Shalosh בהופעה: לחובבי ג'אז בלבד

    האם הרכב הג'אז הסינמטי Shalosh מצליח לעשות קרוס-אובר לקהל האינדי? בתאל נגר הסכימה להשתתף בניסוי והלכה להקיש אצבעות במזקקה בירושלים.

    בעבר ג'אז נתפס בעיני כמוזיקה שמיועדת רק למוזיקאים, קצת יומרנית ואולי אפילו משעממת. אבל לאחרונה קרה משהו. זה התחיל אצלי לפני כמה שנים כשפגשתי את Layerz וראיתי את גלעד אברו הגאון על הבס ואביב כהן על התופים. ידעתי שמה שהם מנגנים זה (גם) ג'אז והמקצבים המיוחדים הוסיפו עוד שכבה של יופי למורכבות של האלבום "Memory Towers". לאט לאט הז'אנר עשה את דרכו אל לב המיינסטרים, דרך חיבור עם סגנונות שונים. הרכבים כמו Snarky Puppy ו-Tatran מייצרים היום מוזיקה גבוהה ונהדרת להמונים. למרות זאת, לא אגדיר עצמי כחובבת ג'אז, אף פעם לא הקדשתי לזה זמן ומקום.

    אז עשיתי ניסוי: הלכתי להופעה של טריו הג'אז Shalosh במזקקה בירושלים. הם היו מעולים, אבל אני לא נהניתי.

    שלוש הם טריו ג'אז במבנה קלאסי: קלידים (גדי שטרן), בס (דניאל בן חורין), תופים (מתן אסייג). הם יוצרים ומנגנים מוזיקה סינמטית, כלומר מגוללת סיפור, ואפשר ממש להרגיש ברגעים שאתה הופך לחלק פעיל בסצנה שהם מציירים.

    ביקרתי במזקקה הרבה פעמים וראיתי את המקום לובש צורות שונות ומושך סוגים שונים של אנשים. הפעם, בשונה מבד"כ, הקהל הכיל צעירים בני 20-30 בנוסף לזוגות מבוגרים מהם בשניים-שלושה עשורים כשהמכנה המשותף היחיד הנראה לעין הוא שכולם הגיעו במיוחד לראות את שלוש, התיישבו לפני תחילת ההופעה בכיסאות וצפו בהופעה בקשב מלא. מעריצים.

    יאמר לזכות הלהקה שמתחילת ההופעה הם השתדלו ליצור אווירה קלילה ולא מאופקת. הפסנתרן (שקראו לו בהתחלה גדי ואז שרגא) ניסה להתבדח עם הקהל והיו לא מעט קטעים משחקיים-שובביים בנגינה שלו שמתאימים יותר למוזיקה קלאסית. בכלל, הם נתנו הרבה מקום לביטוי של כל אחד מהנגנים. מתן, המתופף, נתן רמזים של רוק וכשניתן לו החופש, לא היסס לתת בראש עם קטע תופים עצבני ומהיר שלא היה מבייש אף להקה. בנוסף, הוא הפתיע באמצע ההופעה עם נגיעה קטנה של סינתיסייזר שהיתה מעניינת אבל קצרה מידי בשביל לתת עליה את הדעת. הבסיסט היה הכי ג'אז בעיני והראה שליטה מדהימה בכלי היפהפה הזה - הוא עושה האווירה, מחולל העצב.

    בין השלושה מתקיימת הרמוניה מדהימה וראו שהם עבדו עליה עד כדי שלמות. שלושתם מוזיקאים ורסטיליים שהראו זיקה לסגנונות הרוק, האלקטרוני, הקלאסי ואולי אפילו מוזיקה אפריקאית. אבל הנגיעות האלה היו קטנות מידי בשביל לקרוא לזה פיוז'ן - שלוש הם עדיין הרכב ג'אז לכל דבר ועניין. אז ניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא נהנית ממוזיקה כל כך טובה.

    התשובה די ברורה, אני לא אוהבת ג'אז כי אני לא אוהבת ג'אז. גדלתי על רוק והיפ הופ וג'אז רחוק ממני שנות אור. זה כיף בשילובים, זה אחלה רוטב, אבל זה לא המנה העיקרית שלי. עוד הארה, הופעות ג'אז מתקיימות לרוב בישיבה, נכון. אבל המוזיקה של שלוש סוחפת ולעתים אפילו מרקידה. אז לעזאזל עם המוסכמות, תשאירו מקום לאלה שאוהבים לזוז, יש לזה ערך מוסף גדול.

    יש לומר שזו רק דעתי האישית וניכר ששאר הקהל שהגיע נהנה. יתרה מזאת, ההרכב מאוד מוערך והם מנגנים על במות ברחבי הארץ והעולם. עבור חובבי הג'אז שאינם מוטרדים מהטרוניות שהעליתי, שלוש הם כנראה הרכב מושלם: מקצועיים ומדוייקים, סוחפים ומגוונים. ומופיעים בקרוב בלבונטין, אם בא לכם לעשות ניסוי משלכם.

    קרדיט צילום: יואב פיצ׳רסקי

    סגור לתגובות על Shalosh בהופעה: לחובבי ג'אז בלבד / כללי /

  • 24 בפברואר 2016

    פוסט אורח: גיבורי הגיטרה של רם אוריון

    רם אוריון חוזר עם הסינגל "השלמה" לקראת אלבומו השלישי "גרמנים באוגנדה" - אבל הוא בעצם מעולם לא הלך לשום מקום. רם אוריון הוא גיטריסט מבוקש שניגן עם עמיר לב ואסף אמדורסקי, חבר בלהקות הפה והטלפיים ואביב מארק והמוות, מפיק על של סצנת השוליים (רייסקינדר, רוצי בובה), וגם אמן סולו שמגדיר מה זה אינדי רוק בעברית - וכן, הוא היה פעם גם בנושאי המגבעת. אם יש משהו שבולט במוזיקה של אוריון, זה הגיטרות שמקבלות סוף כל סוף את הווליום והלכלוך והצבע הראוי שלהן, גם אם זה במסגרת שיר פופ. כדי להבין ממי אוריון למד לנסר את הגיטרה, הזמנתי אותו לספר על גיבורי הגיטרה שלו ולבחור קטעים שמדגימים את יכולות העל שלהם.

    אדריאן בלו

    כל אחד מהגיטריסטים שבחרתי כאן מייצגים לא רק אהבה והשראה ספציפית אלא גם תחום בנגינה ובסאונד שאני חושב שנטמע גם בעבודת הגיטרות שלי. אדריאן בלו מייצג מקום שבקלות היה יכול להיות מיוצג גם על ידי רוברט פריפ או פיל מנזנרה (רוקסי מיוזיק) והוא של שימוש מאסיבי באפקטים, פידבקים, ידית טרמולו והמון דמיון פרוע כדי לייצר עולמות שלמים של סאונד טקסטורות ורעשים יפים (החל מ-3:20 בוידאו).

    דניאל אש

    השנים המעצבות שלי כמו של כל אחד אני משער הן גילאי 13-22 ובמקרה שלי מדובר בדיוק באייטיז. למרות שזה לא מובן מאליו ברמת הסטריאוטיפים האייטיזיים, מדובר בעשור גיטרות מרתק ומעולה לא פחות מקודמיו וללא ספק מעניין יותר, גיטריסטית, מהניינטיז. באוהאוס הם אמנם לא דוגמה קיצונית במיוחד אבל את דניאל אש ראיתי עם באוהאוס בשיאם בהופעה בקולנוע דן והוא התחבר אלי בול לאהבה של הנקודה בה הגיטרה נדחסת לתוך מאסה חולנית של ווליום ודיסטורשן, מפיקה סאונד מפלצתי גם אם אתה לא נוגע בה וכל הנגינה היא בעצם התנהלות ומשחקי שליטה בעזרת תנועה, זוויות סגירות ופתיחות על כלי עם רצון משל עצמו. עד עכשיו אין דבר שאני אוהב יותר מלרכב על פידבקים.

    אלי אברמוב

    כמו דניאל אש גם אלי אברמוב היה בחור עם טלקסטר שהשאיר עלי רושם עצום אבל מכיוון אחר לגמרי, סאונד ונגינה מינימליסטיים חכמים וקשוחים, שילוב מבריק של מלודיות עם קצב עד רמת ההקשה ונוכחות בימתית של עוצמה מאופקת.

    ג'ואי סנטיאגו

    סולו של צליל אחד לא היה דבר חדש, במשך כל האייטיז היו כאלו אבל תמיד בהקשרים מונוטוניים. סנטיאגו הבריק עם ליינים סופר מינימליסטיים אך אפיים שנוגנו לתוך ההרמוניות המפוארות של הפיקסיז והכל בסאונד הכי סקסי וחצוף.

    האנק מארווין

    הרבה לפני שידעתי מה זה סרף הייתי קרוע על קטעים אינסטרומנטליים מבוססי גיטרות כמו "Walk Don't Run" של הונצ'רס שהיה אות פתיחה של תכנית יומית בקול השלום, מוזיקת מערבונים של אניו מוריקונה, ויותר מכל תקליט מיטב הלהיטים של השדואוז. אז אם ברצונכם לשמוע איך מספרים סיפור עם סטרטוקסטר, ריוורב, וקצת סלאפ-דיליי, פנו להאנק מארווין.

    קרדיט צילום: גוני ריסקין

    סגור לתגובות על פוסט אורח: גיבורי הגיטרה של רם אוריון / כללי /

  • 22 בפברואר 2016

    אינטרו 17: רגל סברס - נתניה רוק

    אם יש כזה ז'אנר שנקרא "אינדי רוק ישראלי" אז אפשר למצוא אותו בלייבל/קולקטיב פית/קית. הרכבים כמו ערופי שפתיים, מורה חיילת/מחליפה, ומורחת לאקום לקחו את הגיטרות העקומות מהשוליים האמריקאים, זרקו אותן לטיגון עמוק בדוכן פלאפל פרברי, והגישו אותן בפיתה עם מלא טחינה ועמבה. הריליס האחרון שלהם הוא אלבום הבכורה של רגל סברס, הרכב שמושפע מהפיקסיז ואשכרה מתים ושר בעברית על תסכול מיני, גבינה צהובה, והשמש הנתנייתית הקופחת.

    1. מי חברי הלהקה?

    מיתר ענבר, נתנאל רצאבי, אסא משולם וסער חסון.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    מיתר: אני אסא וסער למדנו ביחד בתיכון חוף השרון בשפיים, ושם התחלנו לנגן לראשונה בכל מיני הרכבים שונים ומשונים. את נתנאל פגשנו במקרה בחזרה שלו עם פראנקי והאלטר איגוז וגילינו שיש לנו טעם מוזיקלי משותף ונטייה למבוכה רצינית גם כן.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    אנחנו מגדירים את המוזיקה שלנו בכול מיני צורות, כרגע ההגדרה האהובה עלינו היא מוזיקה שמתנגנת בראש של ילד בן 7 שמשחק עם צבעי גואש.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    לא מגלים.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    נראה שאנחנו מחפשים לעשות משהו חדש.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    סער מנהל את תחום הטיסנאות בהרצליה; אסא עובד בנוי בקיבוץ יקום; מיתר לומד מוזיקה; נתנאל עובד בעבודות מזדמנות ומנגן במלא להקות.

    7. ממה אתם מושפעים?

    סלינט, פוגאזי, פיקסיז, משוגע, ולהקות אינדי ישראליות סטייל אשכרה מתים , אד טרנר וכו'.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    נכון לרגע זה: "Cambodian Rocks Compilation".

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    "Lulu" של לו ריד ומטאליקה, למרות שמיתר חושב שיום אחד הוא יהפוך לקלאסיקה.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    אשכרה מתים, כי אנחנו אוהבים את המוזיקה שלהם, והם לא קיימים אז זה נאדיר.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    ראיון נחמד ותודה רבה לעידו החמוד.

    סגור לתגובות על אינטרו 17: רגל סברס - נתניה רוק / כללי /

  • 21 בפברואר 2016

    אם לא סבלתם את זה: 10 קטעים של Manic Street Preachers כפי שלא הכרתם אותם

    מה היה הסינגל הראשון של להקת הרוק הוולשית Manic Street Preachers? בשביל הרבה אנשים בארץ התשובה תהיה "If You Tolerate This Then Your Children Will Be Next", הלהיט האהוב/שנוא מהאלבום "This Is My Truth Tell Me Yours". אבל זה בכלל לא היה הסינגל הראשון שלהם ובטח שלא האלבום הראשון. למעשה, המניקס היו פעם להקה אחרת לגמרי, להקה שערבבה בין סקס ופוליטיקה, בין גלאם ל-Pאנק, להקה שהיתה רחוקה שנות אור מסצנת הבריטפופ הנהנתנית ומהאצטדיונים.

    הכל נעוץ בחבר הרביעי של המניקס, ריצ'י ג'יימס אדוורדס. אדוורדס היה המוח והלב המדמם מאחורי הלהקה. היתה לו מודעות פוליטית וידע ספרותי והוא היה מושא ההערצה העיקרי בהרכב בגלל השילוב בין יופי נעורי ואינטליגנציה חריפה. אדוורדס כתב את רוב הליריקה של המניקס בשלושת האלבומים הראשונים וגם בחלק מהרביעי, ליריקה שעסקה בין היתר בשואה, באנורקסיה (שהוא סבל ממנה), ובעיקר, בכאב. אדוורדס היה על מסלול של הרס עצמי שהוביל אותו להיעלם בסופו של דבר בפברואר 1995 ליד גשר שידוע בתור גשר של מתאבדים. מעולם לא מצאו את הגופה, וכמו אלביס יש אנשים שטענו שהם ראו אותו במקומות נידחים בעולם, אך ב-2008 אדוורדס הוכרז באופן רשמי כמת.

    השנה נחגוג 20 שנה לאלבום "Everything Must Go" של Manic Street Preachers, אלבום שיצא אחרי ההעלמות של אדוורדס ונהיה להצלחה מסחרית מסחררת שלקחה את המניקס למקום הרבה יותר קליט ובוגר. לזכרו של אדוורדס ולמען המניקס ולמענכם, אספתי 10 שירים מהצד האפל של הלהקה כפי שלא הכרתם אותה.

    1. Faster

    "Faster" הוא הסינגל המוביל מאלבומם השלישי של המניקס ויצירת המופת של אדוורדס "The Holy Bible". נשמע כמו בחירה קיצונית בשביל סינגל, אבל זה אשכרה השיר הכי קליט באלבום. הוא מהיר כפי שהוא מבטיח ומלא ברוח פאנקיסטית וניימדרופינג מניקסי טיפוסי לאישיויות כמו הסופר Norman Mailer והמחזאי Arthur Miller. השיר התפרסם גם בזכות ההופעה הפרובוקטיבית של הלהקה בתכנית המצעדים Top of the Pops. החבר'ה לבשו שם מדי צבא כשסולן ההרכב, ג'יימס דין בראדפילד, חבש בלקלבה כמו טרוריסט. ההופעה הטלוויזיונית הזו זיכתה את התכנית במספר שיא של תלונות מהצופים מאז שהיא התחילה ב-1964.

    2. Peeled Apples

    שיר אגרסיבי שפותח את האלבום "Journal for Plauge Lovers" מ-2009, שנה אחרי שאדוורדס הוכרז כמת. האלבום מבוסס על ליריקה ומחברות שהוא השאיר מאחוריו, והמילים שלו טענו מחדש את הלהקה באנרגיה אפלה ושנונה. "Riderless horses / Noam Chomsky's Camelot".

    3. Judge Yr'self

    המניקס הקליטו המון בי-סיידים מוצלחים שיצאו כקטעי בונוס בסינגלים ובסופו של דבר גם באוסף הכפול מ-2003 "Lipstick Traces (A Secret History of Manic Street Preachers)". השיר "Judge Yr'self" הוקלט ב-1995 עבור הסרט "Judge Dredd" בכיכובו של סילבסטר סטאלון, אך הוא לא נכנס בסוף לפסקול ומרגיש בכלל יותר רלוונטי לאדוורדס. הקליפ נפתח בציטוט של ניטשה ומראה מונטג' מרתק מהשנים המוקדמות של הלהקה, של הופעות מיוזעות ומעריצים אסייתיים וחדרי מלון שוממים.

    4. From Despair to Where

    האלבום השני של המניקס, "Gold Against the Soul", היה ניסיון למצוא סאונד גדול יותר ולפרוץ לאמריקה. הם נכשלו והוציאו אלבום סביר, אך יש בו כמה יציאות כמו "From Despair to Where". למרות הקליפ הנוראי (כנראה אילוץ של חברת התקליטים) תמצאו בשיר ליין גיטרה מניקסי טיפוסי, וליריקה על הדיכאון והאכזבה של אדוורדס מהחיים: "There's nothing nice in my head / The adult world took it all away".

    5. You Love Us

    הלהקה לקחת את "We Love You" של האבנים המתגלגלות והפכה אותו לשיר המעריצים האירוני "You Love Us" שמדבר על היחס בין המעריצים ללהקה, בין התדמית שלהם למי שהם באמת ("We are not your sinners / Our voices are for real"). השיר יצא בשתי גרסאות שונות: גרסה חיה יותר שמסתיימת בסימפול של "Lust for Life" וגרסת האלבום שמבוססת על מכונת תופים (כמעט כל שירי האלבום הראשון "Generation Terrorists" הוקלטו עם מכונת תופים תודות למפיק מגלומני) ומסתיימת עם סולואים אה-לה-סלאש שסולן/גיטריסט הלהקה ג'יימס דין בראדפילד אהב לדפוק באותה התקופה.

    6. La Tristesse Durera (Scream to a Sigh)

    שם השיר נלקח מהמילים האחרונות של ואן גוך "La tristessa durera toujours", או בעברית "העצב ישאר לנצח". הליריקה עוסקת ביוצא מלחמה והיחס שהוא מקבל מהחברה הצבועה. אדוורדס סיפר בראיון למלודי מייקר כי "זו תמונה יפה כשיוצאי מלחמה באים למצבת זיכרון, … וכולם מעמידים פנים כאילו שאכפת להם … אבל אז הם נעלמים שוב ונשכחים".

    7. Motown Junk

    "Motown Junk” הוא הסינגל השני שהמניקס שחררו אי פעם, מיקרוקוסמוס של היצירה שלהם. הוא נפתח בסימפול של Public Enemy (שסומפלו שוב בשיר "Repeat") ומסתיים בסימפול של להקת פאנק סקוטית בשם The Skids. חברי ההרכב דווקא אהבו את הלייבל האגדי מוטאון ולא חשבו שהוא באמת זבל, אלא השתמשו בו בשביל לבקר את הריקנות של תרבות הפופ. המניקס אהבו להכניס סיסמאות ופרובוקציות לשירים שלהם בתקופה ההיא, וכך הם שרים בפזמון "I laughed when Lennon got shot" כדי לבדוק את הערנות של המאזין, ואם זה לא מספיק אז עטיפת הסינגל מראה שעון שנלקח מההריסות של הירושמה שנעצר בזמן הפגיעה של פצצת האטום.

    8. Motorcycle Emptiness

    אין לי מושג איך רוב האוכלוסייה פספסה את הלהיט הענק הזה מ-1992 שהפך לטראק חובה בכל מסיבת אלטרנטיב. בעצם, אולי זה קרה בגלל הליריקה המתפתלת והפזמון הקשה להבנה "Under neon loneliness / Motorcycle emptiness" - לפחות הריפים של הגיטרה כל כך קליטים שקל לשרוק אותם בהליכה ברחוב. שימו לב לקליפ שמראה את חברי הלהקה אבודים בטוקיו עשור שלם לפני ביל מארי וסקרלט ג'והנסון.

    9. Theme from M*A*S*H (Suicide Is Painless)

    אולי המניקס עשו רק קאבר לשיר הנושא מהסרט/תכנית הטלוויזיה "M*A*S*H", אבל הם הפכו אותו לגמרי לשלהם עם רוח הניכור והגיטרות הנשפכות. הוא יצא בתור סינגל ב-1992 למען Scope, ארגון צדקה בריטי לנכים, וקיבל משמעות מצמררת שנים אחר כך בהתחשב בליריקה שעוסקת בהתאבדות ובאפשרות שאדוורדס לקח את חייו.

    10 .4st 7lb

    מבט מצמרר לתוך התודעה של אדוורדס בתור חולה אנרוקסיה שמספר את כל האמת על המחלה מבלי ליפות אותה בליריקה הכי ישירה וקשה שהוא כתב. הלהקה עטפה את המילים בפוסט-פאנק שמתחיל במתקפה להקתית ועובר לבלדה טרגית שמסתיימת בשורות: "I've finally come to understand life / Through staring blankly at my navel". מומלץ להאזין בזמן קריאת הליריקה.

    סגור לתגובות על אם לא סבלתם את זה: 10 קטעים של Manic Street Preachers כפי שלא הכרתם אותם / כללי /

  • 21 בפברואר 2016

    המאזין ברדיו 128: חטוף

    שעה של אינדי אקלקטי, מהפופ האוונגרדי של המלחינה הבריטית Anna Meredith (בתמונה), דרך השוגייז הרוסי של Pinkshinyultrablast, ועד לקטע חדש וכיפי של Pet Shop Boys.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

    סגור לתגובות על המאזין ברדיו 128: חטוף / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←