פוסטים בכללי

  • BADBADNOTGOOD בבארבי: טוב טוב לא רע

    הופעות בבארבי נמכרות מראש מדי פעם. בדרך כלל מדובר בהרכבי אינדי-שמינדי נפוחי הייפ, אבל הפעם מדובר בהופעת ג'אז. תנו לי לחזור על זה: ג'אאאז - המוזיקה הזו שמנוגנת בים האדום ונצרכת בעיקר על ידי בורגנים כבדים שמחפשים פתרון למשבר אמצע החיים בתחתית של כוס בירה בזאפה. אך ג'אז לא היה תמיד פסקול לגיל העמידה. ג'אז היה בזמנו הפסקול למרד של ההיפסטרים המקוריים, של דור הביט בשנות החמישים. אמש גם הבארבי התמלא בבני עשרים ומשהו שבאו לשמוע את הסווינג של ילדי הפלא הקנדיים BADBADNOTGOOD, בחימום המחוננים המקומיים טאטרן. תהיתי, האם הבחורות השזופות עם הנזם באף ותיקי הגב הקטנים יודעות מי זה קולטריין? האם המוזיקה הזו מעוררת אותן כמו שהיא עוררה את ג'ק קרואק וחבריו?

    בדרך כלל מרגישים פער רציני בין להקת החימום למופע המרכזי, אך כשטאטרן עלו על הבמה כבר היה מתח באוויר - אפילו BBNG סיפרו שאחרי שהם שמעו את טאטרן הם הרגישו שהם צריכים ללכת להתאמן. מבלי להגיד מילה, הטריו נתן את סט הספייס-ג'אז-פוסט-מת'-פרוג-רגאיי-רוק שלו וקיבל הרבה אהדה מקהל שרקד מצד לצד ופיזם לעצמו את המלודיות. התחברתי פחות לצד הפרוגי של הסט ויותר לצד הפוסט-רוקי שהגיע לשיא באמצע ההופעה, ככל הנראה באלתור, עם גיטרות ענקיות של תמוז דקל ורפטטיביות של חטיבת הקצב עד כדי פיצוץ. טאטרן יודעים איך להיות וירטואוזים מבלי לאונן - חוץ מסולו תופים שדן מאיו נתן תחת ספוטלייט, אקט מיותר לאור התיפוף ההדוק שלו בשארית המופע.

    טאטרן: צילום - יובל אראל

    טאטרן: שלחו את BBNG לחדר החזרות. צילום - יובל אראל

    בהתחשב בצליל המגוון של BBNG שמטמיע השפעות מהיפ הופ ומוזיקה אלקטרונית, לא היה ברור איך הם ישמעו בהופעה. אולי הקהל הטרנדי בא בגלל שיתופי הפעולה שלהם עם ראפרים כמו Ghostface Killah, אבל מה שהם קיבלו היה ממש ג'אזי. ההרכב עלה לבמה כרביעיה, כולל חבר הלהקה החדש Leland Whitty על הטנור סקסופון, והרביץ ג'אז בכל מיני צבעים: מהתפרצויות פרי-ג'אז רועשות ועד סמות'-ג'אז חלקלק. BBNG שילבו בין קטעים חדשים מאלבומם הקרוב "IV" לקטעים קודמים כמו "CS60" ו-"Kaleidescope" וגם קאברים שובבים, למשל "Don't Know Why" של נורה ג'ונס או "Hello" של אדל. לעומת גרסת האולפן, גרסת הלייב של BBNG היתה מלאה באנרגיה ואלתורים וחסרה בנוכחות היפ הופית. דווקא כשהם הורידו את הטמפו וליכדו את כל הטירוף שלהם למוזיקה יותר מובנית בגרוב איטי יותר, הם ממש זרחו.

    כמו בטאטרן, גם אצל BBNG התופים מלכדים את ההרכב. בשונה מטאטרן, למתופף Alexander Sowinski היה הרבה מה להגיד, רק שלא הרבה מעבר לקלישאות "ערב טוב תל אביב!" והפעלות קהל - שטיק ה-"1, 2, 3, תצעקו!" היה נחמד בפעם הראשונה ומעייף בפעם השלישית, ובמקרה שהרגשתם מיוחדים, הסתבר שהוא עושה את זה בכל ההופעות. מזל שכמו שהוא אוהב לדבר הוא אוהב להכות בתוף, ונהניתי להתבונן איך הוא והקלידן Matthew A. Tavares מאבדים את זה: נראה שלידיים של סובינסקי היתה תודעה משלהם כשהם זזו עצמאית מתוף אל תוף, כתפיו מורמים למעלה כאילו הם יתנתקו מגופו עוד רגע; טבראס לעומתו דפק אינספור פרצופי גמירה בזמן שהראש המחומצן שלו הסתובב סחור סחור במערבולות. דווקא הסקסופון של וויטי בלט מעליהם. הנגינה שלו קרקעה את המוזיקה והוסיפה הרבה מלודיה ורגש לעומת הקלידים האבסטרקטיים של טבראס - כן, הסקסופון קיבל את הקוּל שלו בחזרה. שעה אל תוך ההופעה, זה נשמע כאילו שסובינסקי אמר שיש להם עוד קטע אחד. זה היה יכול להיות תזמון מושלם לפינאלה, אך ההרכב התעקש להמשיך עוד חצי שעה, וזה העמיס לי על האוזניים. כשאני יוצא מהופעות בדרך כלל נשאר לי איזשהו קטע בראש, רק שבמקרה של BBNG היה לי בראש קקופוניה, כאילו שכל הכלים ניגנו את כל הצלילים ברגע צורם אחד.

    aa

    BBNG: ג'אז בכל מיני צבעים. צילום - יובל אראל

    סך הכל BBNG היו לגמרי ההפך משמם, טובים טובים לא רעים, אך אני לא בטוח שזו הופעה לאנשי אינדי בבארבי כמו שזו הופעה לבוגרי תלמה ילין בשבלול. יכול להיות שאני טועה, כי הקהל צרח ושרק ושיתף פעולה במחיאות כפיים תזזיתיות לפי קצב היסטרי, במיוחד ב-"Putty Boy Strut", הקאבר של ההרכב לקטע של Flying Lotus. ההופעה הסתיימה בבקשה של סובינסקי לעשות תמונה כשכולם מרימים סימני "וי" לאוויר, בשם השלום והאהבה. הקהל נדחס לתוך הפריים ושיתף פעולה בשמחה. אולי זו היתה הפעם הראשונה שהם שמעו ג'אז חי, ואולי נפתח להם עולם חדש והם ילכו הביתה לבדוק מי זה קולטריין.

    קרדיט צילום - יובל אראל

  • BADBADNOTGOOD בראיון: להעלים את הגבולות במוזיקה

    יש להקות שעצם קיומן היא התגשמות חלום בשבילי, שמשהו בחזון המוזיקלי שלהם מתאים גם לחזון המוזיקלי שלי כמאזין. BADBADNOTGOOD היא אחת מהלהקות האלה. כל התפיסה שלהם לגבי היפ הופ, ג'אז, ומה שביניהם, הוא תרגום נפלא של המחשבות שלי על שני הז'אנרים האלו כבר המון זמן. אבל אני לא וירטואוז כמו הטריו הקנדי המופלא הזה, ואני רחוק שנות אור מהיכולת שלהם לקחת תבניות קלאסיות של שירים, לפרק אותם לחתיכות ולהרכיב מהן משהו חדש. תפסתי אותם במייל לראיון קצר לקראת ההופעה שלהם בבארבי הערב 23.6 יחד עם טטרן, ודיברתי איתם על האלבום החדש שעתיד לצאת להם בקרוב, על הדרך שבה הם עובדים על המוזיקה שלהם ועל טורונטו.

    האם ההיפ הופ נכח במוזיקה שלכם מההתחלה?

    תמיד אהבנו היפ הופ, והוא בהחלט היה אחד הדברים שחיברו בינינו כשהכרנו לראשונה. אני חושב שהוא השפיע על חלק גדול מהמוזיקה שלנו עד היום. הדרך שבה היפ הופ עובד, הביטים, הסימפולים, הפלואו, כל זה נמצא באספקטים שונים במוזיקה שלנו.

    בשבילי, לקאברים שלכם הייתה הצהרה גדולה יותר מאשר "אנחנו מנגנים את השיר הזה כי אנחנו אוהבים אותו". האם זה באמת כך?

    תודה! האמת היא שאנחנו בחרנו את השירים בגלל שאהבנו אותם (צוחק), אבל חוץ מזה המטרה שלנו הייתה למצוא שיר שמתאים לכלים, ושיש לו מספיק דברים שאפשר לעבוד איתם ולהתרחב מהם. חלק מהעניין היה גם למצוא מבנה נחמד של אקורדים שאפשר לאלתר עליו סולואים.

    האלבום הקודם שלכם הראה כתיבה בוגרת יותר, ויותר שירים מקוריים מבאלבומים האחרים שלכם. הרגשתם את אותה התבגרות באלבום החדש?

    אנחנו מקווים שכן! האלבום הזה הוא השיא של השנתיים האחרונות שבמהלכן חווינו את החיים ולמדנו עוד על עצמנו כבני אדם וכמוזיקאים. מאז האלבום הקודם, הקשבנו לכל כך הרבה מוזיקה שונה, ניגנו בכל כך הרבה הופעות ועברנו שלבים שונים של כתיבה. השוני מתבטא גם בכך שעבדנו על הכל באולפן שלנו בטורונטו, וגם כתבנו שם והקלטנו את השירים של האלבום. Matty הקלידן שלנו הוא מפיק מדהים שעושה מיקסים ומקליט את כל מה שאנחנו עושים, והוא לקח את האלבום הזה לרמה אחרת, גם מבחינת סאונד.

    הקלטות האלבום הייחודיות שלכם נמשכות פחות מיממה. האם אתם מקליטים באותה דרך את שיתופי הפעולה שלכם עם ראפרים? למשל, שיתוף הפעולה שלכם עם Ghostface killah?

    בדרך כלל זה לוקח יותר זמן לעבוד על שיתוף פעולה, והסיבה היחידה שהקלטנו את המיקסטייפ הראשון שלנו בשלוש שעות הייתה בגלל שזה כל הזמן שיכולנו להרשות לעצמנו להיות באולפן ההקלטות! העבודה על האלבום עם גוסטפייס למעשה לקחה שלוש שנים וחצי בסך הכל, מכמה סיבות שונות. זה אף פעם לא אותו דבר, תלוי עם מי אתה עובד. יש לנו שיר עם Mick jenkins באלבום החדש, וזה נעשה כך שהוא בא לאולפן שלנו, וכתב והקליט איתנו את השיר. זה היה מדהים ודי נדיר היום, בעידן המיילים.

    איך אתם מתכוננים להופעות? האם הכל מתוכנן מראש, או שזה ספונטני ומאולתר כמו שזה נשמע?

    בדרך כלל יש לנו רשימה כללית של שירים שאנחנו הולכים לבצע, אבל יש שירים שיכולים להתארך מחמש דקות לרבע שעה! אנחנו מנסים לאלתר עד כמה שאנחנו יכולים על המבנה של השיר, ולפעמים אנחנו עושים אילתור חופשי שלא מתבסס על מבנה, וגם זה כיף מאוד.

    אתם באים מטורונטו, ובשנים האחרונות יצאו ממנה המון אמנים חדשים. אתם מרגישים חלק מהסצנה?

    כן! זה מלהיב להיות פה ולראות כל כך הרבה כשרון מסביבנו. יש לנו כל כך הרבה חברים שהם מוכשרים בצורה מדהימה, כמו River Tiber, Daniel Ceaser ו Charlotte Day Wilson(שגם מתארחת באלבום החדש). העיר הזאת עוברת מהפכה מוזיקלית מהפקות היפ הופ, ללהקות רוק, לזמרי R&B ועוד. הודות לDrake ולאמנים כמוהו, סוף כל סוף מתחילים לשים לב לדברים פחות מוכרים בעיר.

    בשנים האחרונות היפ הופ מתבסס יותר ויותר על כלים חיים. אתם חושבים שקאברי הג'אז שלכם לקלאסיקות היפ הופ ושיתוף הפעולה שלכם עם אמני היפ הופ כמו Odd Future וגוסטפייס קילה הם סוג של תרומה לשינוי שמתרחש בז'אנר?

    אני לא יודע אם אנחנו רוצים לקחת קרדיט על השינוי הנוכחי בעולם ההיפ הופ והכלים חיים, אבל בהחלט יש יותר מזה לאחרונה! ההיפ הופ שילב כלים חיים במשך שנים, אבל זה מגניב לראות שתשומת הלב לכך עלתה. הגבולות בין כל סגנונות המוזיקה נעלמים יותר ויותר וזה נהדר.

    ההופעה שלכם בישראל היא דאבל פיצ'ר עם הלהקה הישראלית טאטרן. האם יצרתם איתם קשר או שמעתם את המוזיקה שלהם?

    האמת שרק הבוקר בדקתי אותם והם מדהימים! מוזיקה נורא מגניבה עם סאונד מתקדם, והם נורא וירטואוזים בנגינה שלהם. אנחנו חייבים להתאמן (צוחק).

    מהי המוזיקה החדשה הכי טובה ששמעתם לאחרונה?

    האלבום החדש של Anderson Paak ממש טוב, James Blake, Skepta, Radiohead ו-Kaytranada שחררו אלבומים ממש טובים לאחרונה.

  • Tame Impala: מסע בסאונד וזמן

    לקראת ההופעה של טיים אימפלה ב-11 ליולי בלייב פארק בראשון לציון, סקרתי את התפתחות הסאונד של הלהקה מהאי.פי. הראשון הפסיכדלי ועד האלבום האחרון הפופי.

    לקווין פארקר - הסולן המפיק, ובואו נודה בזה, בערך הכל בטיים אימפלה - כנראה כבר נמאס מזמן מההשוואות לג'ון לנון. אי אפשר להגיד שהוא לא הביא את זה על עצמו - בחלק גדול מהשירים של הלהקה, הקול של פארקר אכן נשמע כמו חיקוי מדויק למדי של לנון. אבל "המחמאה" הזאת עושה עם פארקר מעט מאוד חסד. היא משטיחה אותו לאיכות הווקאלית בלבד, המרכיב אולי הכי פחות מרשים במגוון הכישרונות שיש לו להציע. אז כן, טיים אימפלה התחילה כפרויקט רטרו ששיחזר את הרוק הפסיכדלי של סוף שנות השישים והושפע רבות גם מהביטלס, אך מאז האי.פי. הראשון בשנת 2008, פארקר התרחק מהמגבלות הברורות של דבקות בהחייאת העבר, בהתחלה בהדרגה ובהמשך די בחדות.

    מההבנה הזאת, אפשר לצאת להשוואה מעניינת יותר של פארקר לגיבורי המוזיקה המודרנית, אמנים שז'אנר מעולם לא החזיק אותם כבני ערובה, אלא היה רק נקודת זינוק בשבילם. שמות כמו בוב דילן, דיוויד בואי ורדיוהד קופצים ראשונים לראש, מוזיקאים שבכל פעם שניסו לקטלג אותם בתוך מסגרת, הם יצאו ממנה בגסות, ועל הדרך עצבנו לא מעט מהמעריצים שלהם. ברור לי שבשלב הזה של הקריירה של פארקר, יש מידה מסוימת של הימור (אולי אפילו פרוע) בהשוואות הללו, כשלטיים אימפלה יש רק שלושה אלבומי סטודיו. עם זאת, המסע אליו אנחנו יוצאים בתוכם, במיוחד לאור האלבום האחרון "Currents", מזכיר את התהליך שהמוזיקאים האלו עברו: תחילה מחווה והתמקצעות בז'אנר קיים (לדילן פולק, לבואי גלם רוק, לרדיוהד רוק אלטרנטיבי), ומשם שילוב של אינספור השפעות וסגנונות שונים, לקונספט חדש שטרם שמענו. כדי לנסות להמחיש את הנקודה הזאת, אני אנסה לקחת אותנו בעקבות ההתפתחות של טיים אימפלה מהאי.פי הראשון ועד האלבום האחרון. מסע בסאונד וזמן, אם נהיה מעט יומרניים.

    בהקלטה הראשונה של הלהקה - אי.פי. הנושא את שמה (נקרא בפי רבים בטעות בשם "אנטרס מירה סאן" בגלל הכיתוב על הארטוורק הילדותי שלו) - נמצא את אחד מהשירים שכנראה הכי פחות מייצגים את הסאונד של טיים אימפלה מתקופת הרטרו-פסיכדליה. כאן, בניגוד לכל שיר אחר, קווין פארקר שר בקול כל כך נמוך ונעדר כל אפקטים עד שקשה להאמין שזה הקול שלו - למען האמת, אני אשכרה לא מאמין שזה הוא ששר, אך ניסיון התחקות אחרי קרדיט לזמר אחר העלה חרס. השיר נפתח בקצב מהיר אם כי מעט מרושל על היי הט, עליו מתלבש במהירות ריף רפפטיבי ומהיר בצליל קלפטוני מתקופת קרים, שכאילו יצא ישירות מ-"Sunshine of Your Love" ועבר ריטוש והרחבה. לפני שאנחנו מספיקים להתרגל לזריזות המקצב, הקצב מואט בפתאומיות. המעברים התכופים ממתקפות של גיטרות להרמוניות ווקליות, מקטעי מעבר לבית לפזמון, מטונים נמוכים לגבוהים, מוציאים אותנו משיווי משקל מדי כמה שניות, משאירים אותנו ערניים, כך שבפעם הראשונה ששומעים את השיר גם החדים בינינו יתקשו לגלות כמה העתקות בוטות מ-"Sunshine", למשל המעבר מהפזמון חזרה לבתים. זה פארקר בשלב ההעתקה, וגם אותו הוא עושה במיומנות טכנית מרהיבה.

    הלאה לאלבום הראשון באורך מלא: "Innerspeaker", אלבום שמביא לראשונה את רעיון ההתבודדות של פארקר מהסיווליזציה. השיר שמייצג את הקונספט הזה בצורה הטובה ביותר מבחינת הליריקה הוא "Solitude Is Bliss". שורות כמו "There's a party in my head and nobody is invited" עוזרות לדמיין את פארקר יושב לבדו באולפן הביתי, רץ מגיטרה לגיטרה, מייצר שכבה אחרי שכבה לקולז' עד שחזור מלא של הקולות שהוא שומע בחגיגה הפנימית, מזכיר לנו שבהתחלה הכל נועד בכלל בשבילו. אנחנו רק טרמפיסטים לחוויה. זה אחד השירים האהובים עלי באלבום, דווקא בגלל שפארקר לא מעמיס עלינו בשכבות של סאונד כמו שהוא יודע לעשות, ונותן למילים ולמלודיה לבלוט החוצה.

    ושוב למוטיב הבדידות באלבום השני "Lonerism". קטע הפתיחה "Be Above It" הוא הכרזה על אבולוציה: מקצב שנבנה על סימפולי קול מתנשף מנוגנים בלופ, כשברקע סינטיסייזרים קוצפים, נשטפים עלינו כמו גלים לחוף, ומתרחקים בחזרה בהדרגה. אבל בהעדר מבנה ברור, הקטע נשאר כלא יותר מטעימה. שיר שאפשר להרגיש בו את המעבר של פארקר מגיטרות לסינטיסייזרים בצורה מוחשית הוא-"Elephante". הדקה הראשונה לא מציגה לנו שום דבר חדש, בעיקר ריף גיטרה נמוך ומאסיבי ששומר על קצב איטי ברוב הזמן, ומועשר בכמויות היסטריות של פאז. ההתפתחות האמיתית מגיעה כשפארקר מכניס אותנו לג'אם ארוך במיוחד. רבדים הרמוניים של סינטיסייזרים נפתחים לנו במרחב שבין האוזניים, וכל פעם שאנחנו חושבים שזהו נגמר המקום ובכלל הנה הג'אם הולך להסתיים, פארקר חוזר מהפוגה עם צלילים כל כך רחבים שעוד שנייה הם נפגשים עם האינסוף.

    ההתפתחות האחרונה של פארקר ב-"Currents" היא המקור לצרות שלו עם קהל המעריצים הישן. שמעתי כבר לא מעט מהם אומרים: "זה רק התנסות חד פעמית", כאילו היו הורים שמרנים שמנסים לשכנע את עצמם שהבן שלהם עובר שלב בחיים. פארקר שוב מזמין אותנו לעולם הפנימי העשיר שלו, והפעם בקול חד וברור יותר בשירים כמו "Yes I'm Changing". זה מסר חד משמעי לעוקבים שהתרגלו לפסיכדליה ואולי יהיה להם קשה עם השפעות הדיסקו, ה-R&B, והיפ-הופ שמותכות לתוך כלי העבודה הקיימים שלו. הניסיון להדביק תווית של ז'אנר כזה או אחר לאלבום הוא בעיני בזבוז זמן. שירים כמו "The Less I Know the Better" מזכירים לנו שוב שפארקר הוא קודם כל מלחין ומעצב סאונד, שמשתמש במגוון הכלים הרחב שהוא מכיר כדי להפיח חיים בקולות שהוא שומע בראש, וזה לא ממש משנה מאיזה ז'אנר.

  • המאזין ברדיו 143: חזקים יותר ביחד (יאללה וויילס)

    שעה של אינדי אקלקטי כולל המנון הכדורגל של Manic Street Preachers, תסכול לילי מהחדש של רם אוריון, וקטע סינמטי מהסופרגרופ השוגייזי Minor Victories.

    1. Manic Street Preachers - Together Stronger (C'mon Wales)
    2. The Gotobeds - Real Maths/Too Much
    3. Ram Orion - 13 Balayla
    4. Evans The Death - Haunted Wheelchair
    5. Alice Cooper - School's Out
    6. The Giant Lizards From Nubiru Planet - Hayzar Ra
    7. Tool - Lateralus
    8. Tool - Eon Blue Apocalypse
    9. Minor Victories - Breaking My Light
    10. Hammock - Clarity
    11. Plaid - Do Matter (Official Video)
    12. Real Estate - Crime
    13. The Brian Jonestown Massacre - Memory Camp

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

  • רועי פרייליך והמתוקים רצח בהופעה: רוח נעורים פורצת גבולות

    "זה קורה פעם בכמה שנים / הרדיו מנגן צלילים לא מוכרים / אני עוצר בצד את המכונית / מגביר את הווליום מתמסר לביט / זה משהו טרי, משהו חדשני / האוזניים מזדקרות אני לא מאמין / החיוך מתרחב משניה לשניה / למוזיקה צולל שוב". המילים של הדג נחש בשיר "סופרגרוב" מתארות בדיוק כמעט מפחיד דווקא את הפעם הראשונה בה שמעתי את נערות ריינס אי שם בשנת 2009, רק שזה לא הביט שמשך אותי פנימה, אלא הגיטרות והקול של רועי פרייליך בשיר "יום ראשון". הניגוד בין הבית האקוסטי לשכבות הגיטרות האלימות וזעקות השבר של פרייליך בפזמון גרמו לי לעצור בצד את האוטו ולבהות בפאנל הרדיו באי אמונה. מוזיקה ישראלית כל כך כנה ועוצמתית ברדיו? עדיין יש דבר כזה?

    נפגשתי שוב עם פרייליך בחמישי האחרון לקראת השקת אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", אשר אמור לצאת לאוויר העולם בחודשים הקרובים. פרייליך והמתוקים רצח יצאו מחדר הלהקה בלבונטין לתוך הקהל שעמד סביבם. סידור הכלים במעגל במרכז החלל נתן תחושה שהלהקה הכניסה אותנו לחדר החזרות שלהם. פרייליך ניזון מהאווירה האותנטית הזאת. לכל אורך ההופעה הוא פנה לקהל במהלך השירים וביניהם, הסתובב בנינוחות בחדר וניכר שהוא הרגיש בבית. אך לחלק מחברי הלהקה נראה שהסידור הזה פחות התאים. דני עבר הדני (קלידים), טוכמן (בס) וניר שלמה (גיטרה) נראו מעט קפואים, במיוחד בהשוואה ליועד "שאשה" קורח שפשוט שרף את התופים. בשירים כמו "תכבי את הטלוויזיה" (בגרסא Fאנקית) קורח תפס כל כך הרבה מומנטום שנראה שהוא שכח שלשיר יש סוף. בחלק ניכר מהשירים הוא רכן מעל התופים עד שחששתי שעוד שנייה הוא פוגע עם המקל שאחז ביד שמאל, בידו השנייה.

    הופעת רצפה - תחושה של חדר חזרות

    פרייליך והמתוקים רצח בהופעת רצפה: אווירה אותנטית של חדר חזרות

    פרייליך כנראה יכול היה לרוץ עם הנוסחה המנצחת של נערות ריינס עוד כמה שנים וכמה אלבומים של רוקנרול פוסט-Pאנקי. במקום זה הוא החליט לקחת סיבוב פרסה סגנוני לכיוון דיסקו ו-Fאנק, ועבד צמוד עם אביחי טוכמן (שהפיק גם את "נשמור על החברים" של נערות ריינס) על אלבום סולו ראשון. התוצאה, "מעלה עשן", העלתה בי רגשות מעורבים. מצד אחד היו בו רגעים נפלאים בהם טוכמן ופרייליך הצליחו ליצור שילוב מעניין בין מגוון מרשים של סאונדים אלקטרוניים נוצצים, בס קופצני וגיטרות שנעות בין רוקנרול ל-Fאנק. גם הקול של פרייליך השתלב בטבעיות בתוך המגוון הזה, נע בקלילות בין רכות לחספוס, בין דרמה לחגיגיות. מצד שני שירים כמו "סערה חשמלית" נגררו לעתים לקלישאות דיסקו, במיוחד בהפקה של כלי הקשת. למרות שהתוצר של "מעלה עשן" היה פחות מסעיר מהרוקנרול האנרגטי של הנערות, האומץ של פרייליך וטוכמן לצאת מאזור הנוחות השאיר אותי סקרן לקראת האלבום השני, במיוחד כששני הסינגלים שפרייליך הוציא לקראת האלבום החדש השאירו סימני שאלה לגבי הכיוון של האלבום: "היא קצת אחרת" (סינגל שלא ימצא באלבום החדש) חזר לסאונד של הנערות; ו-"כל אחד יכול לראות", בלדת פופ רומנטית שלא דומה לשום דבר שפרייליך עשה קודם לכן.

    יועד "שאשה" קורח שורף את התופים

    יועד "שאשה" קורח שורף את התופים

    הסט ליסט בחמישי היה קוקטייל של שירים ישנים וחדשים, כשרוב השירים של נערות ריינס קיבלו אינטרפרטציה חדשה. מקומץ שירי האלבום החדש, "מתי? עכשיו" בלט במיוחד. הפזמון הזכיר לי את אותן זעקות מתפרצות מ-"יום ראשון", ופרייליך הראה שוב שהוא מכותבי הלהיטים הגדולים בסביבתנו. המתוקים נתנו גם ביצוע מדויק ל-"ניצחון 2.0", במקור שיתוף פעולה של פרייליך עם רם אוריון, והצליחו לשחזר את השילוב הרגיש בין הגיטרות של אוריון לקולו של פרייליך. אחד מרגעי השיא בהופעה היה המעבר מ-"עוזב כדי להציל את העולם" השאנסוני ל-"הדבר האמיתי". שלמה ופרייליך משכו ושיחקו עם הפידבק של הגיטרות, וטוכמן בנה מתח על המצע הזה עם ריף בס דוקרני עד התפרצות הבית הראשון - השורה "עכשיו כשיש זמנים קשים, כולם רוצים מיינסטרים" הרגישה רלוונטית מתמיד. הלהקה סיימה עם "רוצה להישאר רעב" שמבטא בעיני בצורה הטובה ביותר את המהות של פרייליך: רוח נעורים ורצון להמשיך להתנסות, לפרוץ את הגבולות של עצמך.