נשמע שדם ניינטיזי זורם בעורקים של להקת Redlines. הרוק שלהם אלטרנטיבי וגרובי כמו הרוק של Red Hot Chili Peppers ו-Jane's Addiction, רק שרדליינס הזריקו לתוכו גם השפעות חוץ אמריקאיות, למשל בקטע הכפיים "Gruziny Groove". הזמנתי אותם להכרות אם כי הם בחרו להשאר מסתוריים.
1. מי חברי הלהקה?
נועם יהוד על הגיטרה ושירה, דור יעקובסון על הבס והשירה הנוספת, וגיא רומן על התופים ולא על השירה.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
נועם ודור מראשון לציון ומכירים בערך מגיל אפס, גיא מגבעתיים. נפגשנו דרך עבודת טלמרקטינג מהגהינום שביום אחד מפיל לסתות גילינו שאנחנו מנגנים ולא סתם עובדים ביחד בגהינום.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
אבן וגלגול.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
זה קשה מדי כדי לנסח במילים אנושיות.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
לנגן כמה שיותר.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
שמים לחם על השולחן.
7. ממה אתם מושפעים?
מהכל. בכללי אנחנו להקה של מושפעים.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
נועם: האלבום הלבן של הביטלס. דור: "Stadium Arcadiom" של רד הוט. גיא: יותר מדי אפשרויות. כנראה תלוי בחללית.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
כלום. אנחנו יפי נפש.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
נועם ודור: רד הוט, אין שאלה. גיא: טיים אימפלה כי אז יהיה אפשר לבחור בלהקה אחרת לאלבום למאדים.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
תודה רבה עידו.
הופעות קרובות: 30.9 - השקת אלבום באוזן בר, תל אביב
סגור לתגובות על אינטרו 37: Redlines - גרוב גרוזיני / כללי / עידו שחם
השם המפואר Klaus Johann Grobe לא שייך לאיזה מלחין אוסטרי לא מוכר מתקופת הבארוק, אלא לצמד שוויצרים. זה היה אמור להיות פרויקט חד פעמי של החברים Sevi Landolt (משמאל - קלידים וקולות) ו-Daniel Bachmann (מימין - תופים וקולות) ב-2011. הם רצו להקליט אי פי ביחד ולעשות כמה הופעות, אבל כל העותקים של האי פי נמכרו, ואפשר להבין למה. לנדלוט ובאכמן משלבים בין סינתיסייזרים אנלוגיים ברוח הקראוטרוק לבין שירי ריקודים Fאנקיים עם באס מתגלגל והמון גרוב, והם אפילו שרים בגרמנית שובבה שמדגדגת את האוזן. אלבום הבכורה שלהם "Im Sinner Der Zeit" ("במובן של הזמן") יצא לפני שנתיים והופץ עלי ידי הלייבל האמריקאי Trouble In Mind, והשנה יצא אלבומם השני "Spagat Der Liebe" ("שפגט האהבה"), אלבום כיפי עם צליל וינטאג'י ואחת מהיציאות האהובות עלי השנה. רגע לפני שהם נהיים לכוכבי על, תפסתי את לנדלוט לראיון במייל בדיוק כשהם חזרו מטור בארה"ב וביררתי איתו מי זה קלאוס יוהאן גרובה, איך הם הצליחו להקליט אלבום קיצי בשווייץ האפרורית, ואיך זה שלא שמענו על עוד להקות משווייץ.
אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?
אני יושב בבית בבזל, מנסה להרגע ולהתקרר אחרי ליל קיץ חם וחסר שינה. אה, ואוכל פיסטוקים.
אני חייב לשאול, מי זה קלאוס יוהאן גרובה ואיך בחרתם את השם הזה ללהקה שלכם?
זה סך הכל שם ללהקה שלנו (או בזמנו הפרויקט). נראה לי שהיינו קצת משועממים עם כל שמות להקות ה-"the" או דברים אובר-אינטלקטואליים כמו "I went out to kill my sister but started to dance instead". זה הרגיש כמו השם הנכון כשהמצאנו אותו וזה עדיין מרגיש נכון. אבל אם חשבת שקלאוס יוהאן גרובה הוא בן אדם או אלטר אגו, אז לא, זה לא.
קראתי שהתוכנית המקורית שלכם היתה להקליט רק אי פי אחד בתור קלאוס יוהאן גרובה. מה דחף אתכם להמשיך הלאה?
היה לנו פשוט מאוד כיף וקיבלנו תגובות מעולות מהקהל. אני חושב ששנינו הופתענו קצת מאיך שזה הלך, אבל הרגשנו שיש לנו עוד דברים שיכלנו לנסות עם הלהקה הזו, אז המשכנו וזה גדל. לא היו לנו שום תוכניות מראש.
אני אוהב את האלבום האחרון שלכם "Spagat Der Liebe", הוא נשמע כמו אלבום מאוד שימשי ולמעשה הוא ממש מתאים למזג האוויר בתל אביב. איך הצלחתם להכנס למצב רוח המתאים כדי לכתוב ולהקליט אותו?
זה פשוט קרה לנו באופן טבעי. היה לנו קצת קשה בזמן כתיבת "Im Sinne der Zeit" עם כל מיני דברים אישיים שדיכאו אותנו. זה היה מאוד שונה עם "Spagat der Liebe". אף קטע לא היה מוכן מראש, אלא רק סקיצות מאוד ראשוניות. אז נפגשנו שבוע לפני שנכנסנו לאולפן והתחלנו להתארגן ולכתוב שירים. בסופו של דבר פשוט הלכנו לאולפן ודי יצרנו שם את כל האלבום. ואתה צודק, הבנו בזמנו שאנחנו מאוד שמחים עם החיים שלנו. עם זאת, חשבנו לעשות אלבום פופ עוד לפני שהתחלנו את ההקלטות, אבל לא ידענו עד לשבועיים אחרי שסיימנו את ההקלטות שזה יצא די שמח וקיצי.
ההפקה שלכם נשמעת מאוד פריכה ווינטג'ית, היא מזכירה לי את סוג ההפקה שאפשר לשמוע בתקליטים של סרג' גינסבורג ו-Air. איך יצרתם את הצליל הזה?
זה מאוד קשור לכלי הנגינה שאנחנו משתמשים בהם. הכל אנלוגי לגמרי מהאורגנים, דרך הסינתיסייזרים, הבאס והתופים, ועד לאפקטים כמו ריוורב ודיליי. זה פשוט הציוד שתמיד השתמשנו בו מאז שהתחלנו לעשות מוזיקה. אז אנחנו מרגישים מאוד בנוח עם כל כלי הנגינה הישנים והחצי עובדים האלה. אין כמעט עריכה באלבומים שלנו אז אפשר לשמוע חוסר שלמויות פה ושם אבל זה לא דבר רע. הקלטנו את שני האלבומים באולפן בשם Dala Studios ב-Winterthur. דוויד, המהנדס, תמיד יודע מה אנחנו רוצים והפך את האולפן לאנלוגי לגמרי. אנחנו תמיד מדברים איתו על הכל, איזה סאונד אנחנו רוצים וכו' והוא פשוט מוסיף את החלק שלו.
קלאוס יוהאן גרובה: "נמשיך עם מה שמרגיש לנו נוח"
מה אתה יכול לספר לנו על העטיפה הגרובית של "Spagat der Liebe"?
היא עוצבה על ידי יחד עם אשתי Manu. יש לנו אולפן לעיצוב גראפי בבזל בשם "Go! Grafik". די עשינו את מה שחשבנו שמשקף את המוזיקה ואז שינינו את זה כך שזה יהיה קצת מוגזם מבחינה ויזואלית (כלומר כמו המוזיקה שלנו). כן, ואז תמיד צריך את הדברים הקטנים האלה שאנשים מבינים או לא או אוהבים או שונאים ושפתוח לפרשנות. אז יש שם רגליים. דני אהב ואישר את זה.
הזכרתם בראיון שאתם חובבי מוזיקה גדולים וראיתי בעמוד הפייסבוק שלכם תמונה שלכם בחנות תקליטים. למה אתם מקשיבים בימינו? איזה תקליטים הוספתם לאוסף שלכם?
שנינו אוהבים מוזיקה ישנה משנות השישים ועד לשנות התשעים המוקדמות. מצד שני אנחנו שומעים גם הרבה דברים חדשים. אנחנו קונים המון תקליטים כל הזמן אז קשה להגיד מה היתה הקנייה האחרונה. בדיוק קניתי קצת תקליטים צרפתיים מ-MP2000 ו-Chappel Library בשבוע שעבר ובימים החמים האלה גיליתי מחדש כמה תקליטי Walter Wanderley מוקדמים. זמנים טובים! יש לנו גם אובססיה עם Todd Rundgren כרגע.
הייתם בדיוק בסיבוב הופעות בארה"ב. איך קיבלו שם את המוזיקה שלכם, ואיך התרשמת מאמריקה?
ארה"ב היתה מאוד נחמדה אלינו. ההופעות הלכו הרבה יותר טוב ממה שחשבנו, הרבה אהבה וריקודים בכל מקום. הופתענו לפגוש המון אנשים פתוחים, ידידותיים, עם ראש טוב. זה הרגיש קצת כמו בית. הקהל מדבר איתך בין לבין שירים ואחרי ההופעה, וזה משהו שאנחנו לא רגילים אליו באירופה. היה לנו ממש כיף.
אין הרבה להקות משווייץ שמקבלות הכרה בינלאומית - אני יכול לחשוב רק על Yello ו-Young Gods. מדוע לדעתך זה המצב? האם יש להקות אחרות משווייץ שכדאי לנו לשמוע?
קשה לי לומר למה. אף פעם לא היינו חלק מסצנה אז אנחנו לא יודעים כל כך מה קורה. הניחוש שלי הוא שהרבה להקות מנסות יותר מדי או מנגנות גדול מדי ישר מההתחלה במקום לתת לדברים להתרחש בטבעיות. המוזיקה תמיד צריכה לבוא קודם וכל התדמית והצורך להיות מגניבים וכו' יכולים לחכות. אני חושב שהרבה להקות בשווייץ מנסות להישמע ולהתנהג כמו מקורות ההשפעה הבינלאומיות שלהן מאשר למצוא סגנון כנה משלהן. עוד סיבה יכולה להיות כסף, כי יקר לחיות בשווייץ אז קשה לעשות הרבה הופעות במדינות אחרות כי התשלום מאוד נמוך יחסית למדינה שלנו. אם אתה בלהקה קטנה או כמעט גדולה לא תוכל באמת להרוויח כסף. אבל בכל מקרה, יש לנו מלא להקות טובות כרגע, Blind Butcher לדוגמה או Fai Baba. הן להקות עם צליל ייחודי והרבה כישרון שעובדות מאוד קשה.
איך אתה מרגיש לגבי כל תשומת הלב שאתם מקבלים בימינו? האם ציפיתם שזה יקרה?
לא בהחלט לא ציפינו לכך. זה מרגיש טוב כמובן, אבל בכנות אנחנו לא חושבים על זה הרבה כרגע. הופתענו שמישהו רצה לשמוע את האי פי הראשון שלנו. ואז הופתענו שלייבל אמריקאי רצה להוציא את אלבום הבכורה שלנו ושהאלבום קיבל הכרה כל כך טובה בכל מקום. ועכשיו הופתענו ש-"Spagat der Liebe" שוב התקבל יפה. אז אני מניח שפשוט נמשיך עם מה שמרגיש לנו נוח.
סגור לתגובות על Klaus Johann Grobe בראיון: קיץ שוויצרי / כללי / עידו שחם
"איפה ספי?" צעק קול גברי בקדמת הקהל. אלון עדר, שבדיוק התיישב על הקלידים אף אל אף עם השורה הראשונה, ענה בפשטות "ספי בגרמניה". הוא הוסיף עוד כמה מילים על כך שיש שירים חדשים ונתן קיו עם הראש לכינור להתחיל את "כל טיפה של רגש". ניתן ללמוד שני דברים על אלון עדר מהדקה הקצרה הזו: הראשון הוא שספי (רמירז) ציזלינג, נגן החצוצרה בלהקה אליו התייחס הבחור, הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בה, ובאמת היה חסר לאורך המופע; והשני, את הישירות נטולת הגינונים של אלון עדר. זה נכון שכשאתה נמצא בגובה העיניים עם הקהל קשה לשמור על דיסטנס, אבל הנינוחות והפשטות שבה הוא ענה לשאלה יצאה לעדר בשיא המגניבות ושברה את הקיר הרביעי תוך שנייה.
בהופעה של אלון עדר יש המון שירים חדשים. עדר הוא אולי המוזיקאי הפורה ביותר בישראל בחמש השנים האחרונות - משנת 2011 עד היום הוא הספיק להוציא ארבעה אלבומים ואי פי מטונף אחד. האלבום החמישי התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בהופעה בשבת האחרונה בבסקולה. שירים חדשים כמו "אל תעזבי אותי" ממשיכים את הקו של עדר בין אמנים כמו ששת, אריק איינשטיין, וג'ון לנון. עדר עובד בשיטת האלפקה: לועס קלות את הדברים שעולים לו מהבטן ויורק אותם במהירות החוצה. דוגמה טובה לכך הוא האלבום האחרון שעדר הוציא בלי הלהקה: "קסיו זעם". זה אלבום מעט יוצא דופן לעבודה של עדר שהוקלט כולו על מקלדות וגיטרות קסיו. מדובר ביצור לואו-פיי מלוכלך ועצבני כיאה לשמו, שמכיל פרטים אישיים מפורטים ("אני אוהב שרואים לך את הקפ"ק בתחתונים ושיהיו רפויים ושיהיו ישרים"), והפקה שנעה בין גולמיות משעשעת לניסיוניות מרשימה. למרות שהרגשתי שהסיכוי שעדר יבצע את אחד משירי קסיו בהופעה הוא קלוש, חלק קטן בי עדיין קיווה ש-"א.ע. בעיר בין האורות" או "קאי לאן" יקבלו את גרסאות הלהקה שמגיע להם. לצערי, הם לא הגיעו בין השירים החדשים והלהיטים מהאלבומים הקודמים.
עדר וסובול: החלק המיותר בהופעה
יהלי סובול עלה להתארח לשלושה שירים. רוב האנשים על הבמה והסביבה נראו מרוגשים מהעניין. בעיני, האירוח של סובול היה החלק המיותר בהופעה - לא נוצרה איזו כימיה מיוחדת או אנרגיה מרעננת ומחודשת שהלהקה לא הצליחה לייצר לבדה עד אותו שלב. כשסובול עלה חשבתי על התלונות של עדר על המיינסטרים הישראלי ב-"קסיו זעם" כשהוא מדקלם "זה רק שלומי שבת דואט עם שלומי שבן". אותם השלומים מגיעים מאותו אזור שממנו מגיע סובול ושאליו שואף לפעמים גם עדר להגיע עם שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק". אולי עדר חושב שלאנשי גלגל"צ לעולם לא יצא לשמוע את הקסיו שלו, ואולי זה חלק מהעניין של שיטת האלפקה: פשוט יורקים לכל הכיוונים, בלי מסננים.
במהלך הערב, עדר חלק את המיקרופון גם עם שני חברים מהלהקה. נדב הולנדר, שעשה בשאר ההופעה עבודה מדויקת על הבס, התיישב על הקלידים ושר את "יומבו", בלדה רומנטית שכתב. ב-"בואי נחמה" עדר ורן דרום (גיטרה) שרו את אותן המילים בעברית וערבית כל אחד בתורו, ויצרו יחד אווירת יום הזיכרון/יום הנכבה. המעבר מהאווירה הכבדה ל-"פרה זה פרה זה פרה", שמספר על מבקר מסעדות שכבר טעם הכל והחליט לאכול את עצמו למוות, הייתה קומית משהו. ב"פרה" החצוצרה של ספי הייתה חסרה מאוד למשל בפראזה שלא הגיעה אחרי המילים "ביסק סרטנים", והזכירה שוב את חשיבותו של ציזלינג בסאונד של הלהקה. אך מכיוון שקולו של עדר וההגשה מלאת הרגש הם עדיין השדרה המרכזית סביבה נבנה הסאונד, שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק" ו-"יש" שהגיעו לקראת סוף ההופעה השכיחו מעט את חסרונו של ציזלינג, ובעיקר הדגישו עד כמה בחמשת השנים האחרונות בהן עדר יוצר, הוא הצליח לאסוף קובץ לא קטן של שירים שאמנים אחרים היו מתגאים בהם גם לאחר קריירה של עשר שנים.
עדר: כל טיפה של רגש
סגור לתגובות על אלון עדר ולהקה בבסקולה: וספי רמירז בגרמניה / כללי / ניצן אגסי
שעה של אינדי אקלקטי מחבורת הזבל הלונדונית Fat White Family (בתמונה), דרך רצף פוסט-Pאנק לכבוד הסתיו, ועד לילדים הגראנג'ים מלוס אנג'לס Love Ghost (תיקון טעות: גילאי הלהקה הם בין 13-15).
