מה זה המסך הלבן? צמד בני דודים שעושים רוקנרול? הצליל החדש של תל אביב? תופעת קאלט מהשוליים? הייפ מוגזם? דאדאיזם? כנראה שכל אלה ולא כלום. המסך הלבן הוא הדבר שתוכלו להקרין עליו את כל המחשבות והרצונות שלכם, מה שהם לא יהיו, והמסך יספוג וישקף אותם, פריים אחרי פריים, בחזרה אליכם. מה שבטוח זה שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, מעשרות ההופעות החייתיות של גבריאל וגילברט ברויד ושות' ומהקהל שצורח "יחי המסך הלבן" ומהסרט הניהיליסטי "עוד אהבה נמסה" - ועוד רגע גם מאלבום הבכורה. מי יודע מה יהיה בהשקה ב-17.12 בבארבי. זה בדיוק למה כדאי להיות שם בזמן אמת כשזה אשכרה קורה, כי אחרי זה כל מה שישאר זה סיפורים מיד שניה וצילומים חובבניים ביוטיוב.
כדי להתכונן לאירוע, המסך הלבן מציגים לנו פה בבכורה את "הציפור הלבנה", שיתוף פעולה בינם לבין הצמד האלקטרוני Red Axes, וגם שני זוגות כרטיסים להשקה בבארבי. רוצים לזכות? תביטו למסך, תכנסו לעמוד המאזין בפייסבוק, ותגיבו על סטטוס ההגרלה. הזוכים יבחרו אקראית ויקבלו הודעה בפייסבוק ב-12.12 ב-12:00 בצהריים. יחי המסך הלבן.
ריילי ווקר נמצא בפריחה. הסינגר/סונגרייטר ממחוז אילנוי בארה"ב הוציא ארבעה אלבומים בשלושת השנים האחרונות, כאשר שניים מהם ("Cannots" ו-"Golden Sings That Have Been Sung") יצאו רק השנה. ווקר הופיע כ-200 פעמים בשנה שעברה, עם שלוש הופעות בארץ כולל בפסטיבל אינדינגיב. השנה הוא הופיע כבר 100 פעמים ויחזור אלינו שוב להופעה בבארבי ב-15.12. שלחתי לו מייל עם כמה שאלות לכבוד האירוע וביררתי איך הוא התחיל לנגן גיטרה, איך זה מרגיש כשרוברט פלנט מעריץ אותך, והאם הוא חובב נוסטלגיה.
אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?
כרגע אני על ספינה בדרך מדנמרק לגרמניה. יש לי מנה ענקית של צ'יפס מצד ימין. אני מנשנש לסירוגין בזמן שאני מעכל את השאלות שלך ותוהה לגבי תשובותיי העמוקות.
איך התחלת לנגן גיטרה בזמנו? מה גרם לך להחליט לנגן עם האצבעות לעומת מפרט?
פשוט גיליתי את הגיטרה כשהייתי נער. זה הרגיש לי טבעי. התחלתי לקחת את זה יותר ברצינות בשנות העשרים שלי. אני חושב שהתחלתי לנגן עם האצבעות כתוצאה של כל האימון האינטנסיבי שעשיתי במשך שנים. אני עדיין מנסה להשתפר מדי יום.
מתי הבנת שתוכל לקיים קרירה בתור מוזיקאי?
יש לי קריירה במובן הרחב של המילה. אני סוג של קיים על קצה השוליים של מה שקורה בעולם האינדי רוק. אני לא בדיוק מתחבר לאיזשהו טרנד מוזיקלי והפנים שלי מתכערות. יש הרבה עבודה שמעורבת בזה ואני נהנה מזה. אני לא באמת חושב הרבה על העבר. הכל נע תמיד סביב ההופעה שיש למחרת. אין לי מושג מתי הדברים החלו לזוז, ואני לא מודע אם הם זזים בכלל.
הזכרת בראיון עבור Uncut שרצית לעשות שלושה אלבומים בשלוש שנים. איך הגשמת את זה? האם היתה לך איזושהי שיטה?
פשוט היה לי פטיש במשקל תשע פאונד ומסמרתי מסמרים לתוך מסלול הרכבת מדי יום. הרגשתי מאוד ממוקד בשנים האחרונות כדי שזה יקרה. עכשיו, אני קצת עייף. השנה הבאה תהיה כנראה שקטה בכל מה שקשור לריליסים. בהחלט אופיע הרבה אם ההזדמנות תגיע.
נראה שרוברט פלנט הכריז שהוא מעריץ את המוזיקה שלך. אך זה גרם לך להרגיש כששמעת את זה?
כבוד גדול. הערצתי את רוברט מאז שהייתי ממש צעיר.
נשמע שלמוזיקה שלך יש צליל מאוד נוסטלגי שמושפע משנות השישים והשבעים. איך אתה מרגיש לגבי התרבות הנוכחית? האם הייתי רוצה להזיז את השעון אחורה לזמנים ההם?
אני הכי שמח להיות בהווה. לא הייתי משנה את זה. נוסטלגיה זה דבר כיפי אבל לחיות ולנשום בהווה זו שמחה.
עכשיו כששנת 2016 מגיעה לסופה, איך אתה מסתכל עליה במבט לאחור? מה היו הפסגות והעמקים האישיים שלך?
הרבה הישגים וכישלונות. אני ממש מקווה ש-2017 תביא עבודה יציבה ואור חיובי.
יש עוד משהו שתרצה להוסיף?
אני מאוד מתרגש לחזור לתל אביב. יש לי שם הרבה חברים טובים וההופעות שם היו ממש בלתי נשכחות. זה ממש תענוג לחזור לשם שוב.
סגור לתגובות על Ryley Walker בראיון: "נוסטלגיה זה דבר כיפי אבל לחיות ולנשום בהווה זו שמחה" / כללי / עידו שחם
אולי אחד הדברים הקריטיים והחשובים בקריירה של ראפר הוא הצעד הראשון, השיר הראשון שהראפר משחרר, ובו הוא צריך להראות לקהל מי הוא, מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. רוב הראפרים בוחרים להגזים, להתנהג כאילו הם כבר אלופי העולם, להשוות את עצמם לגדולים ביותר ולטעון שהם הולכים להשתלט על העולם ממש בקרוב, אנחנו רק צריכים לחכות. כשדוד דיגס פתח את אלבום הסולו הראשון שלו, "Small Things to a Giant" מ-2012, הוא בחר בדרך שונה.
"Fresh from the Hood" הוא שיר הפתיחה של אותו אלבום, ודוד דיגס נשמע בו ממוקד ובעיקר מודע. הוא מודע לכשרון ולקול הייחודי שיש לו לעומת ראפרים אחרים, אבל הוא יודע שהשוני הזה עלול להוביל לכך שהוא לא יזכה להצלחה ופרסום. הוא מודע למטרות ולשאיפות שלו, אבל בינתיים הוא מוקיר את העובדה שהוא יכול להגיד את מה שהוא רוצה, ויודע שאין לו כל כך הרבה זמן על העולם הזה כדי לשמור דברים בבטן. על הדרך הוא גם מספר על עצמו, על החיים ב-Bay Area בקליפורניה, על המשפחה וההשפעות שלו, וכל זה עם פלואו חכם וחרוזים מורכבים. תוך שיר אחד של פחות משלוש דקות, אפשר ממש להרגיש שאתה מכיר את דיגס.
למרות שזאת פתיחה מרתקת לקריירה מרתקת, ולמרות שגם שאר האלבום לא נופל ממנה, דיגס לגמרי צדק לגבי התחזיות שלו ונשאר אלמוני לחלוטין עד לא מזמן. בשנה האחרונה הוא השתתף ב-"המילטון", מחזמר ראפ שובר שיאים, זכה עליו בטוני, והוציא שני אלבומים עם הלהקה Clipping איתה יגיע להופעה בארץ ביום שני הקרוב, 12.12 במועדון הגגרין. הוא בדרך להפוך לאחד מהכוכבים הגדולים באמריקה, אז כדי שלא תתחרטו שפספסתם אותו, הנה הסיפור על עלייתו של דיגס.
הפריצה של קליפינג
בקליפינג דיגס משתף פעולה עם צמד המפיקים William Hutson ו-Jonathan Snipes, חברי ילדות שלו ששואבים השפעות מאינדסטריאל ומפיקי נויז והיפ הופ נסיוני (Tim Hecker ו-Death Grips, לדוגמא). בראיונות דיגס מספר שיש למוזיקה של קליפינג כמה חוקים: דיגס אף פעם לא כותב בגוף ראשון, וקליפינג אף פעם לא משתמשים בתופים אלא מסמפלים דברים כמו מסור חשמלי ויריות קליעים של אקדח. החוקים הללו יוצרים פילוסופיה מעניינת בז'אנר בו ראפרים מתעסקים באגו ובסיפור האישי שלהם, בזמן שדיגס אף פעם לא כותב על עצמו, אלא על דמויות אחרות שהוא ממציא. נוסף לכך החוסר המכוון בתופים - שמכת הסנר שלהם בדרך כלל גורמת לנפילת המתח בביטים בהיפ הופ - שיוצר תחושה אינטנסיבית ומתוחה לסיפורי הגטו שדיגס מספר בשיריו כמו Taking Off.
ב-2013 קליפינג הוציאו את אלבום הבכורה "Midcity" לבאנדקאמפ. הלייבל המוערך Sub Pop גילה את האלבום, והחתים את קליפינג. הלהקה הוציאה את האלבום השני שלה"CLPPNG" תחת הלייבל. באלבום הזה דיגס וחבריו גיבשו את הסאונד שלהם. הם החלו לעשות דברים מעניינים יותר עם השילוב המוזר בין נויז והיפ הופ, והחלו לשלב יותר הוקים וביטים מקפיצים, והשירים שבהם עשו זאת נהיו לשירים הטובים ביותר שלהם ("summertime" ו "work work" הם השיאים של האלבום). גם הכתיבה של דיגס התחדדה. הוא השתפר מאוד בתור מספר סיפורים, והסיפורים שלו נהיו מעניינים ואנושיים יותר: ב-"Tonight" הוא מתאר מסיבה שבה הנואשות של הדמות הראשית להשיג זיון הופכת לסיוט, וב-"Work Work" הוא מתאר חיים של רחוב טיפוסי בגטו, שמכיל עסקי סמים וזנות ואדם שעושה את העסקים הלא נכונים בזמן הלא נכון.
"המילטון" והנסיקה לשמיים
בניגוד להמון מוזיקאים שחוטאים במשחק פה ושם, דיגס הוא שחקן כמו שהוא ראפר - הוא למד ולימד משחק והשתתף במחזות קטנים. נראה שהקריירה של דיגס כשחקן התנהלה כמו קריירת הראפ שלו, עם דגש על לעשות משהו אחר ואלטרנטיבי, שבא על חשבון הצלחה ופרסום. ואז הגיע "המילטון". מחזמר ההיפ הופ שכתב חברו הטוב של דיגס, לין מנואל-מירנדה, עוסק בסיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד האבות-המייסדים ושר האוצר הראשון של ארה"ב. דיגס השתתף בהקראות הראשונות של המחזה, ואחרי שהתאהב בסיפור ובשירים של מירנדה החליט להמשיך ולשחק גם בהפקה של המחזמר באוף-ברודוויי ולאחר מכן בברודווי.
הנה משהו שאתם צריכים לדעת על "המילטון": זהו האירוע התרבותי הגדול והמצליח ביותר בארצות הברית כרגע - יותר מכל סרט או סדרה מדוברים, יותר מכל אלבום או סינגל מצליחים, אף אחד לא יכול להתחרות במחזמר שיש לכרטיסים שלו רשימת המתנה של שנה מראש. הוא גם מבריק כמו שהוא מצליח: את כל התפקידים, למעט התפקיד של המלך ג'ורג', משחקים שחקנים לא-לבנים, במטרה להראות את ארה"ב כמו שהיא נראית כיום. הסיפור עצמו מתעסק במאבק של מהגר אידאליסט לעשות שינוי אמיתי בממשל האמריקאי תוך כדי מאבק עם יריבים פוליטיים ופופוליסטים. כל זאת, ביחד עם שירי ההיפ הופ וה-R&B, הופך את המחזמר ליצירה הכי נגישה ורלוונטית באמריקה.
דיגס משחק במחזמר שתי דמויות שונות לחלוטין: במערכה הראשונה הוא משחק את המרקיז דה-לפייט, המהגר הצרפתי שעזר לאמריקאים במהפכה שלהם והמשיך אחר כך למהפכה הצרפתית; ובמערכה השנייה הוא משחק את תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, פוליטיקאי משופשף ופופוליסט, שכתב את הכרזת העצמאות מחד, אך רכש מאות עבדים והתנגד לרעיונות הליברליים של המילטון. חוץ מהעובדה שמרענן לראות בחור שחור משחק את בעל העבדים הנודע והצבוע, הפלואו והמהירות הבלתי-אפשרית של דיגס עוזרים לו לבנות את הדמויות בצורה מקורית ושונה: לפייט הוא מהגר שמתקשה בהתחלה עם האנגלית שלו, וככל שהוא מתקדם בדרגות הפיקוד, הפלואו שלו נהיה מהיר יותר. השיר בו הוא מדגים את יכולות הפיקוד שלו, "Guns and Ships", הוא השיר עם הכי הרבה מילים לשנייה בהיסטוריה של ברודוויי, עם שיא של 6.3 מילים בשנייה. לעומת זאת, כשדיגס משחק את תומאס ג'פרסון, הוא יותר אולד-סקול בראפ שלו, בהתאם להשקפת העולם השמרנית של הדמות. הזכייה של דיגס בפרס הטוני לא כזאת מפתיעה. למרות שהוא מעולם לא שיחק במחזמר ולקח שיעורי פיתוח-קול במקביל לחזרות, למצביעים פשוט לא הייתה ברירה לבחור באחת מתצוגות המשחק המורכבות והמעניינות שנראו בברודוויי.
ההווה של קליפינג
עם ההצלחה האדירה של "המילטון" בברודוויי, מעמדו של דיגס עלה, וכך גם תשומת הלב ללהקה שלו. סאב פופ ניצלו זאת. השנה יצאו שני ריליסים של הלהקה אי פי בשם "Wriggles" ואלבום בשם "Splendor & Misery". שניהם הראו כיוון נגיש יותר של הלהקה לקהל הרחב, ולדעתי גם מעניין יותר. "Wriggles" הוא בקלות ההוצאה הכי ממוקדת וכיפית שהוציאו חברי קליפינג, ומכיל את הביטים הכי מרקידים שהלהקה הפיקה אי פעם. כשלהקה עם הפקה כל כך מעניינת ולא קונבציונלית מנסה להנגיש את עצמה בלי לפגום בייחוד שלה, זה עלול להרגיש כמו ירידה ברמה או באמנות, אבל לקליפינג זה עובד.
"Splendor & Misery" הוא כבר סיפור שונה ומציג צעד נוסף בנסיוניות וההתפתחות של הלהקה. מדובר באלבום קונספט על עבד שחור שננטש על חללית, ומערכת ההפעלה שלה מתאהבת בו. יכולת הסיפור של דיגס מתפתחת לכדי עלילה שמוכלת באלבום שלם, וגם ההפקה של סנייפס והטסון משתלבת בה בצורה מעניינת, ומייצגת את אותה מערכת ההפעלה ואת המסרים שהיא מחביאה. אולי בהשפעת המחזמר, דיגס מכניס לסיפור שלו הרבה יותר רגש ורובדים מאשר באלבומים הקודמים של הלהקה. הדמות שהוא יצר אמינה גם בלי המטאפורה של החלל: עבד שחור שמגיע למקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו, ודווקא שם הוא מרגיש הכי בודד. מכל ההתעסקויות בהצלחה שחורה בעידן הפוסט-קנדריק שהתחיל השנה, ההתעסקות של קליפינג היא מהמקוריות והמעניינות שבהן.
קליפינג היא בסך הכל חלק מסצנת ההיפ האלטרנטיבית שמתרחבת בעשור האחרון. היופי שבסצנה הזו היא שאף אחד מאמניה לא דומים אחד לשני: קליפינג שונים לחלוטין מ-Death Grips, Danny Brown, Open Mike Eagle, או Busdriver. היתרון שלהם הוא דיגס - ראפר שהוא גם כותב חכם, גם וירטואוז וגם בעל אישיות ייחודית שמועברת היטב דרך השירים שלו. דיגס כבר הוציא כמה פרויקטים - בין היתר אלבום סולו ומיקסטייפ שהוציא עם השותף וחברו הטוב Rafael Casal, בנוסף להיותו חבר בלהקת True Neutral Crew - אבל הוא לא נשמע במיטבו באף אחד מהפרויקטים הללו כמו שהוא נשמע בקליפינג. ועדיין, יש לי ציפייה לאלבום הסולו הבא שדיגס עובד עליו בימים אלו, כי בכל זאת, ראפר שלא מדבר אף פעם בגוף ראשון זה מרענן, אבל כל הקרבות הראפ ב-"המילטון" עשו לי חשק לשמוע את דיגס מטפח לעצמו קצת את האגו - זה בטוח לא ישמע כמו משהו שאני מכיר.
סגור לתגובות על עלייתו של Daveed Diggs מהרכב ההיפ הופ Clipping / כללי / ירדן אבני
העיר בריסטול בדרום אנגליה ידועה בעיקר בתור עיר המוצא של הטריפ הופ והדראם'נ'בייס ואמן הגרפיטי Banksy, אבל כל זה עלול להשתנות. הרכב הנויז-רוק Spectres עבר לעיר מדבון והביא לשם מתקפה בלתי מתפשרת של גיטרות מרושעות בהשפעת החלקים המחורעים של הרכבים כמו My Bloody Valentine ו-Jesus & Mary Chain, כפי שאפשר לשמוע באלבום הבכורה שלהם "Dying".
ספקטרס לא מתחנפים לאף אחד: כמו המוזיקה, עטיפת האלבום והקליפים נוטים לצד האפל של הכוח; הם שיחררו שיר נושא משלהם לסרט הג'יימס בונד האחרון "Spectre" ביום שהסרט יצא, וה-BBC השמיעו אותו בטעות בתור שיר הנושא הרשמי של הסרט; והם הסתכסכו עם מועדון מקומי בבריסטול שהפיץ מייל בנסיון לאסור מהם להופיע, אך הם החלו לארגן הופעות משלהם במקומות לא שגרתיים כמו קריפטה מתחת לכנסייה. עכשיו הם באים להופעה ב-14.12 באוזןבר במסגרת ליין ה-Tel Aviv Shoegazers החלומי, אז ניצלתי את ההזדמנות לשלוח מייל לסולן/גיטריסט ההרכב Joe Hatt (ראשון משמאל בתמונה) ולברר איתו כמה דברים.
אז, איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית בדיוק לפני הראיון?
אני בדיוק עומד לצפות ב-Match of the Day (תכנית הכדורגל המרכזית ב-BBC -ע"ש) אחרי שעשיתי כמה נגיעות אחרונות באמנות של האלבום החדש שלנו. נחמד להיות בסלון חם לאחר שביליתי את שני הערבים האחרונים במערה.
המוזיקה של ספקטרס נשמעת לי כמו חגיגה של חושך. איך אתם אוהבים להתחבר לצד האפל שלכם?
נחמד לשמוע את זה. אני חושב שאנחנו מתחברים לצד האפל שלנו דרך המוזיקה. זו החדוה שלנו.
הקליפ של "Mirror" היה אחד מהקליפים המטרידים שראיתי ב-2015. מאיפה הגיע הרעיון?
זה קליפ שנוצר על ידי הצלמת/קולנוענית Stephanie Third. אני חושב שהיא הגיעה לרעיון לזה בזמן שהיא צפתה בנו מנגנים את השיר בהופעה. היא רצה אלינו אחרי ההופעה והיה לה את הרעיון המלא בו במקום וזה עבד בצורה מושלמת.
העטיפה של אלבום הבכורה שלכם "Dying" גם מאוד מובחנת. מה הסיפור מאחוריה?
קיווינו ליצור תמונה שתהיה קלסטרופובית ומרשימה באופן מידי ואני חושב שזה מה שעשינו. התמונה יכולה להתפרש בשתי צורות: מישהו שלוקח את הנשימה האחרונה שלו, או את הנשימה הראשונה שלו אחרי שהוא כמעט טבע. התמונה צולמה בבריכה מתנפחת בחצר האחורית שלי, ואני חושב שזה היה די מדאיג לשכנים.
בעמוד הפייסבוק שלכם יש תמונה עם חבל לתליה ליד הבמה והכיתוב "Ain't no party like a Spectres party". תוכל לספר לנו מה קורה שם?
חה! זה היה באירוע ליל הקדושים שלנו "Dark Habbits" שהרמנו במאהל צופים. "Dark Habbits" הוא פנזין שיצרנו בשלושת השנים האחרונות, עשינו שמונה מהם עד עכשיו וזו הפעם הראשונה שעשינו לזה "השקה". היתה שם מוזיקה חיה, צ'יזבטים, והקרנות של סרטי אימה. החבל היה רפרנס לסינגל "The Heights" ששחררנו בליל כל הקדושים. ניסינו ליצור חוש הומור אפל ברוב החומר שלנו, והחבל הוא פשוט ניסיון לעשות קצת כיף ובאותו הזמן לגרום לחוסר נוחות.
אחד מהפוסטים שלכם מספר שנשלח אימייל למפיקים לא לתת לספקטרס להופיע במועדונים שלהם. מדוע זה קרה? האם יש לכם בעיות למצוא איפה להופיע בימינו?
זה סיפור מאוד ארוך, אבל בפשטות זה קרה בגלל שהיה לנו את החוצפה להתווכח עם מועדון כשהרגשנו שהתייחסו אלינו באופן לא הוגן. אני לא חושב שלהקות חדשות בעיר עושות את זה, אז הם הגיבו בכך שהם סיפרו למפיקים אחרים שאנחנו עושים צרות. הכל בסדר בשארית בריטניה ואירופה, אבל בבריסטול אנחנו נוטים להרים כרגע הופעות משלנו וזה הרבה יותר כיף. יש תשובה הרבה יותר ארוכה מזה, אבל עורכי הדין שלנו לא נותנים לנו להגיד אותה.
בהתחשב בכך שהרמתם הופעה בקריפטה, אם הייתם יכולים להופיע בכל מקום בעולם, ללא מגבלות, איפה הייתם מופיעים ולמה?
תמיד חלמנו להופיע בחדר מתים ענק ומתפקד. אנחנו לא בטוחים עם מי אפשר לדבר כדי שיעזרו לנו להגשים את זה.
האלבום שלכם זכה לרימיקסים מאמנים כמו Factory Floor, Hookworms, וגם Stuart Braithwaite מ-Mogwai. איך זה היה לשמוע רימיקסים לשירים שלכם? איזה רימיקס הכי הפתיע אותך?
אני חייב להודות שלא התלהבתי ב-100% מהרימיקס של מוגוואי כשהוא חזר אלינו. בלב רציתי שזה ישמע כמו מוגוואי מתקופת "Like Herod" והתעניינתי לשמוע מה הוא יעשה עם הגיטרות האטונליות הנוראיות שלנו, אבל זה יצא להפך לגמרי. ברגע שהתגברתי על זה, הבנתי שהוא איכשהו הצליח לגרום לאחד מהשירים הכי אפלים שלנו להישמע כמו משהו כמעט יפה. גאוני.
אתם הולכים להופיע בליין ה-Tel Aviv Shoegazers. מה דעתך על כל עניין השוגייז? האם אתם רואים את עצמכם בתור להקת שוגייז?
לא במיוחד. זה אותו הדבר עם תווית ה-"פסיכדלי" שמדביקים עלינו, אבל אני לא באמת בטוח לאן אנחנו מתאימים. כשהתחלנו, הקטע של השוגייז היה קצת יותר הגיוני כי המוזיקה שלנו לא היתה שורטת כמו שהיא היום ואני מניח שחתמנו בלייבל שנחשב טכנית ללייבל של שוגייז אז זה מאיפה שזה מגיע. מה דעתך?
בתור אמנים שאוהבים לאתגר את עצמם, מה הדבר הבא שתרצו לעשות?
אנחנו מאוד רוצים שההופעה החיה שלנו תתאים לשאיפות שיש לנו לגביה. אנחנו תקועים בגלל העובדה שאין לנו כסף או תקציב וכד' שנוכל להשקיע בהפקה החיה. בגלל האופי של הסאונד שלנו ההופעה תמיד מאוד גולמית בלי קשר לעד כמה התכוננו, אבל היינו שמחים לעשות ניסויים עם אורות, ויז'ואלז, ודרכים אחרות לשאוב את הקהל לעולם שלנו.
יש עוד משהו שתרצה להוסיף?
רק שאנחנו לא יכולים לחכות להגיע אליכם ולנגן בשביל קהל חדש לגמרי!
סגור לתגובות על Spectres בראיון: "תמיד חלמנו להופיע בחדר מתים ענק ומתפקד" / כללי / עידו שחם
“הדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה" - כך מכריז אריאל אלייב בתחילת הסרט הדוקומנטרי "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב", כשלצידו יושב אביו, ראש המשפחה, הסבא הגדול, אללו "פאפא" אלייב. פאפא מהנהן ומשמיע נהמת הסכמה המקפלת בתוכה סמכות ואַדְנוּת. בשלב זה, אריאל נראה כמו לא יותר מבובה, אשר דבריה בוקעים מעומקי בטנו של הפיתום לידו. כמה דקות קודם לכן, הפאפא ציווה על אריאל בעברית קלוקלת מעורבבת בבוכרית לספר למפיקי הסרט את הסיפור על הפעם הראשונה בה אריאל הופיע עם הלהקה המשפחתית. האווירה המעט מתוסרטת של סצנת הפתיחה היא מכוונת, אך נראה שהאחראי על התסריט אינם בימאי הסרט טל ברדה ונועם פנחס, אלא פאפא אלייב.
גם לכתיבת הסיפור האישי של משפחת אלייב אחראי במידה רבה הפאפא. בשנת 1991 לאחר התפרקות ברית המועצות, פאפא פקד על משפחתו, חבורה של מוזיקאים מטג'יקיסטן לעלות לישראל. פאפא אלייב זכה לתהילה בטג'יקיסטן כבר בגיל צעיר, בזכות נגינתו הווירטואוזית על תוף הדוירה, המזכיר מעט תוף מרים בצורתו, בגודל של לאפה מתוחה על שדרת עץ עגולה. קטעי הארכיון מראים את פאפא כבחור צעיר, מכה בתוף תוך כדי שהוא מנפנף בו ומעיף אותו לאוויר כאילו היה אמן קרקס. האופי הקרקסי של נגינת הסבא עבר בתורשה גם לבניו ונכדיו, אשר הפכו ללהקה הפרטית שלו - שבעה ילדים ונכדים המנגנים יחדיו גרוב בוכרי עממי. כל ילד ונכד מנגן על כלי נגינה אחר, בין אם זה כינור, קנון, קלרינט או אקורדיון, אך כולם, בלי יוצא מן הכלל, למדו קודם כל מהסבא לתופף על דוירה. לאורך הסרט רואים את פאפא מהלך קסמים על עוללי המשפחה באמצעות אותו תוף. הקטנטנים, לא מפסיקים לבהות בו בעיניים פעורות, מבקשים עוד, וכשהסבא עייף מדי, הם ממשיכים לדרכם לפי קצב הדוירה שמתנגן עוד בראשם, רוקדים ומחקים את הנגינה בתנועות תיפוף על צלחת פלסטיק. כך, באמצעות התיפוף ואישיותו הכובשת של פאפא, הם נמשכים אחד אחרי השני פנימה לתוך הלהקה, וכפי שאומרת בתו הסוררת של הסבא אדה אלייב, מי שהחיים שלו לא במוזיקה אינו חלק מהמשפחה - אמירה שיש בה רמיזה על מערכת היחסים הקשה בין השניים.
אכן, חלק ניכר מהסרט מתעסק במערכות היחסים המורכבות בין ילדי ונכדי המשפחה לבין הסבא, וספציפית בין אדה לבין פאפא. רוב רובו של הסרט מצולם בעמקי הבית של משפחת אלייב, בו כולם מתגוררים בבית גדול אחד. הכניסה של במאי הסרט לקרביים המשפחתיים היתה עלולה להיות מתכון לאסון. פעמים רבות בסרטים דוקומנטריים, כניסה של מצלמות לתוך חללים פרטיים וקטנים עלולה ליצור את אותה התנהגות מתוסרטת ומחושבת של דמויות הסרט - אנשים פרטיים אשר לא רגילים בכניסת מצלמות לביתם הפרטי, נהיים פתאום מודעים לכל משפט שיוצא להם מהפה וכל מחווה ותנועת יד. זה אינו המקרה של משפחת אלייב. ארבעת השנים שבהן שהו מפיקי הסרט עם המשפחה יצרו ביניהם אווירה אינטימית ואמון רב. ילדי ונכדי המשפחה חושפים בפני המצלמה את כל הסודות השמורים של המשפחה: בין אם זה הריב הגדול בין הסב לבתו אדה, או רצונם של הנכדים לפרוץ את גבולות הסמכות של הסבא על ידי שינוי ההעמדות ורשימת השירים במופע המשפחתי, ואפילו, השם ישמור, בהופעות במסגרות מחוץ למשפחה. בנוסף לאמון הרב שנוצר, הצילומים הקרובים והמדויקים של ברדה ופנחס מצליחים להכניס אותנו עמוק לתוך הפינות הקטנות ביותר של בית משפחת אלייב: משולחן האוכל העמוס מטעמים, ועד החדרים הקטנים בהם הילדים והנכדים מתאמנים בנגינה בכל שנייה פנויה שלהם. השילוב בין הצילומים הקרובים לאותנטיות של בני המשפחה והכריזמה הנשפכת של פאפא גורמת לצחוק, לכעוס, ובכלליות להיות על קצה הכיסא לאורך כל הצפייה.
הפספוס היחיד אולי בתיעוד המשפחה הוא בפסיחתם של הבמאים על הסיפור של אביבה אלייב (15), הנכדה היחידה בלהקה בתוך קבוצת הגברים. המסתורין שנותר חבוי מאחורי דמותה של אביבה טמון, בין היתר, ביכולת הנגינה הווירטואוזית ומלאת הנשמה שלה המבליחה מדי פעם בקטעי סולו עדינים ומסולסלים, ובמבט התמים והחודר שלה אל עבר שאר בני המשפחה ולפעמים דרך עדשת המצלמה ישירות אל הצופה. אביבה חושפת באחד הראיונות שהחלום שלה הוא לשלב את הגרוב הבוכרי עם מוזיקה עכשווית שהיא אוהבת. לצערי, במאי הסרט לא התעקשו לשמוע דוגמה לשילוב שכזה ונותרתי סקרן מה יכול לצאת ממנו.
בסוף הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב, משפחת אלייב עלתה לבמה להופעה קצרה עם הדוירות. במאי הסרט, שעמדו בצדי הבמה, אפשרו למשפחה לקבל את מרב הפוקוס. כאשר הציגו ברדה ופנחס את בני המשפחה אחד אחרי השני, שניים מהם קיבלו תשואות מיוחדות: הבת אדה זכתה לגל כפיים וקריאות תמיכה מחבורות של נשים הפזורות ברחבי האולם, והסבא, הכוכב הראשי, למחיאות כפיים סוערות ואהבה מכל הקהל. התשואות לא הספיקו לסבא והוא פצח בדברי תודה, מתוסרטים היטב גם הם, בהם סיפר שוב את סיפור המשפחה בשפה ציורית ומשעשעת. ברגעים כאלו, נראה שוב שהדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה, וכשאומרים משפחה אצל אלייב מתכוונים לפאפא.
