לרועי חרמון, האיש מאחורי ארמון, יש עוד הרכב: טיגריס. אם ארמון מבטאים את הצד היותר סינגר/סונגרייטרי והחולמני שלו בעברית, טיגריס מבטאים משהו הרבה יותר משוחרר ללא מילים ועם המון גרוב אפריקאי. הם הוציאו לא מזמן את אלבומם השני "Gold", שנשמע כמו תקליט אפרוביט אבוד משנות השבעים, אז החלטנו שזו הזדמנות טובה להכיר.
1. מי חברי הלהקה?
רועי חרמון, אמיר שדות, עודד אלוני, אילן סמילן, בן ואילון.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
כולנו גרים באזור המרכז, ומנגנים ביחד הרבה שנים בכל מיני סיטואציות והרכבים. טיגריס עבר גם כמה גלגולים עד שהגענו להרכב הנוכחי שלו.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
afrodelic power pop כרגע, אבל תיאור הוא רק תיאור - צריך לשמוע.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
זה היה השם של הקטע הראשון שנוגן על ידי הגלגול הראשון של ההרכב (עודד,רועי ויקיר ששון) שלא היה ברור לגמרי מה היה שמו. לאחר שההרכב התפרק והורכב מחדש הוא כבר היה טיגריס.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
להמשיך ליצור כל הזמן מוזיקה חדשה שנשמעת בו זמנית מוכרת ומפתיעה. אנחנו אוהבים את המתח בין ישן לחדש ותמיד מנסים למצוא את האיזון העדין. ושהקהל יגדל ושנופיע בכל העולם ונהיה ביג.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
בתור הרכב: ישיבות, פגישות, וכל דבר שיעזור לנו לקדם את ההרכב. גם אוכלים חומוס ושותים קפה.
7. ממה אתם מושפעים?
מוזיקה מהרבה מקומות באפריקה (למשל אתיופיה, סנגל, קונגו ועוד ועוד) ויש את ההשפעות האישיות של כל נגן (ג'אז, רוק פסיכדלי, מוזיקה אפרו-פרואנית, פופ ועוד ועוד) ומגלברט (Gelbart).
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
כנראה שאת "Don Letts - "Dread Meets The Punk Rockers Uptown, כי זה האלבום שאנחנו שומעים באוטו בכל נסיעה מחוץ לעיר.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
למה למחוק? יש מקום לכולם!
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
יש הרבה כמובן אבל בזירה המקומית אנחנו מאוד אוהבים את מה שקותימאן עושה.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
תמונת הנושא בפייסבוק של הופעת הפירוק של חיה מילר הציגה את חברי הלהקה מפנים את השאריות של הלוגו השבור שלהם מאחורי במת האינדינגב, מספר רגעים אחרי שסולן ההרכב קוסטה קפלן שבר והשליך אותו מהבמה. באותה הופעה, שעליה כתבתי כמה מילים במסגרת סיקור האינדינגב, הציניות והייאוש בשירי הלהקה היו בולטים מתמיד, ובנוסף להערה כמעט-אגבית של המתופף סתו בן-שחר שזהו האינדינגב האחרון שלהם, הסוף של חיה מילר הרגיש קרוב מאוד.
הוא באמת היה קרוב. חודש לאחר מכן פורסמה הודעה על הפירוק בעמוד הפייסבוק של הלהקה, וההופעה האחרונה בהחלט נערכה בערב חמישי האחרון בלבונטין 7. הגעתי ללבונטין עם תחושה מוזרה. להקה שהרגישה לי נצחית הגיעה לסופה בהופעה, וברור לכל המשתתפים שזוהי הפעם האחרונה שבה הם יהנו מההרכב הזה. זה הרגיש כמו זוג ותיק שנפרד: הקיום שלהם היה כל כך מובן מאליו, שזה קצת מעצבן שהוא נגמר עם השלמה הדדית ובלי דרמה, אשמים או סכסוכים.
חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)
אז אחרי העיכובים הרגילים (בחייאת, כבר 2017, למה אנחנו עדיין מעשנים לתוך פנים של אחרים, דוחפים מרפקים לצלעות ועולים בשעה איחור לבמה?) עלו קפלן, בן שחר, ואודי בונן בפעם האחרונה בתור חיה מילר מול מעריצים נרגשים בלבונטין. "אנחנו הולכים לנגן שירים שלא ניגנו המון זמן" הודיע קפלן חגיגית "וזה הולך להיות ארוך". ארוך זה בהחלט היה. הלהקה ניגנה מעל שעתיים וביצעה את רוב שיריה, במה שהרגיש יותר כמו הופעת מחווה. במהלך השנה האחרונה, הלהקה ניגנה בעיקר את שירי האלבום האחרון, "+1", ולכן רוב השירים שאליהם חזרה הלהקה בהופעתה האחרונה היו שירי האלבום הקודם, "חיי מדף" מ-2013. זה היה אלבום שחיבבתי, אבל הוא סבל מאיזו בוסריות שמנעה ממני לחזור אליו, ושבסופו של דבר גרמה לו להחוויר לצד "+1". בחמישי בערב, לעומת זאת, השירים הישנים של חיה מילר הפכו לכמוסת זמן, והחזירו את הלהקה לתחילת דרכה, לתקופה שבה הם היו הסוד הכמוס הכי גדול של סצנת האינדי התל אביבית, וכל מי שראה אותם כל כך התלהב שנהפך למיסיונר שלהם.
בתור אחד שנחשף אליהם רק בחצי השני של הקריירה שלהם, היה מרגש לראות את הלהקה חוזרת לימים בהם היא היתה שורפת במות. הבנתי את ההתרגשות משירים כמו "לא רוקדת שאף אחד לא מסתכל" או "קשיים בנשימה", שבהופעה קפלן הטעין בהם כל כך הרבה אנרגיות, שהיה קשה שלא לשיר איתו. נקודת השיא מבחינתי היתה "עשרים שנה", שיר על חגיגות יום הולדת עשרים שבעצם עוסק באבדן הילדות, וקיבל משמעות מחודשת רגע לפני שהלהקה תלתה את הכלים.
לא רק השירים הצליחו להחזיר את הלהקה והקהל בזמן, אלא תחושת הפראות של ההופעה. אם חיה מילר אוהבים להשתולל בהופעות טיפוסיות, בהופעה הזו הם לא הראו סימני-איפוק רבים. כמו תמיד, כל אחד מהלהקה נראה כאילו הוא מנגן לעצמו סולו עם הכלי שלו, ורק בצירוף מקרים מופלא נוצר שיר קוהרנטי שבו כל הכלים מסתנכרנים. סתו בן-שחר התפרע והכה על התופים שלו בכל הכוח, קוסטה כוון את הגיטרה לסולם שונה תוך כדי סולו, החליף כלים עם חבריו ועבר אל הפסנתר כשצריך, ואודי בונן סיפק איזון ויציבות בין הבלאגן שיצרו חבריו, כמו בסיסט טוב.
סולואים מסתנכרנים (צילום: Gaya's photos)
כל זה הרגיש כמו אירוע חד-פעמי שהלהקה ממש השקיעה בו - מהסטליסט המטורף ועד לוידאו החי שסיפקו Sniff.tv והוקרן על קירות הלבונטין, ההופעה הזאת מצטרפת להשקת האלבום של המסך הלבן ברשימה המתרחבת של הופעות חשובות להיסטוריית האינדי הישראלי. אולי זה הקסם שייחד את חיה מילר, ההרגשה שמשהו חשוב ושונה במוזיקה הישראלית קורה ממש מול העיניים שלנו.
ואז הגיע הרגע להיפרד, ואם זה הרגיש בלתי אפשרי בתחילת הערב, בסופו תחושת ההשלמה כבר שכנה בתוכי בבטחה. חיה מילר הוכיחו במהלך ההופעה שני דברים חשובים: הראשון הוא שהשירים שלהם שייכים לתקופה אחרת, תקופה שבה הם היו במקום אחר בחייהם שממנו נכתבו השירים והם לעולם לא יוכלו לחזור אליו; הדבר השני הוא שכל אחד מהם ממשיך לחקור את הדברים שהוא יכול לעשות עם המוזיקה שלו, וכבר לא יכול להתרכז בעבר. המוות של הלהקה מרגיש טבעי ונכון, ואפילו חשוב למעמד שלה באינדי הישראלי - זה הסוף המושלם בדרך של חיה מילר להפוך ללהקה אגדית באמת, ועל כמה להקות ישראליות אפשר להגיד את זה בשנים האחרונות?
סגור לתגובות על חיה מילר בלבונטין 7: פרידה מלהקה אגדית / כללי / ירדן אבני
לאן נעלמו המוזיקאים מהרכב האינדי רוק הירושלמי Kitzu? גיטריסט ההרכב נעם הלפר כבר יצא לקריירת סולו אלקטרונית תחת השם HELFER, ועכשיו מתברר שעוד שניים מחברי ההרכב עברו לסמפלרים והצטרפו להרכב אלקטרו-פופ חדש בשם ISADORA. תכירו.
1. מי חברי הלהקה?
איזדורה קאופמן, דותן מושנוב, ירון גורן.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
בין ירון ודותן נוצר קשר חזק במהלך השנים כאשר הם ניגנו יחד בלהקת Kitzu, וכמה שנים לאחר מכן ירון ואיזדורה החלו לעבוד על הפרויקט עם השירים שלה. בשלב מסוים ירון הביא את דותן מושנוב להפיק מוזיקלית את ההרכב, וכבר בחזרה הראשונה היה חיבור חזק והתאהבות אמיתית בין שלושתינו שהתפתחה ליצירה משותפת. כולנו חיים ועובדים כיום בתל אביב.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
המוזיקה מושפעת מהמון עולמות מוזיקליים שונים מהסיבה שכל אחד מביא איתו מוזיקה שונה. עם הזמן לימדנו אחד את השני ובנינו שפה משותפת שכיום מתורגמת לאלקטרו סינט פופ. הסינגל הראשון שלנו "Let it Burn" הוא שיר פרידה ועל הרגע הזה שבו מחליטים לצעוד לתוך האש למרות שהיא שורפת אך לצאת חזקים יותר בצידה השני.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
כשישבנו לאחר החזרה הראשונה, החלטנו בצורה טבעית ומיתוגית לקרוא להרכב ISADORA.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
ראשית כל לבטא את היצירתיות שלנו כלהקה. כולנו הרגשנו שברון לב, אכזבה, והתעלות במהלך חיינו וכל אלו באים לידי ביטוי בטקסטים שאיזדורה כותבת. אנחנו החלטנו ליצור קונטרסט בין המילים שלעתים מתארות סיטואציות קשות למוזיקה משמחת ומרקידה. אנו מאמינים שהחיים יותר מורכבים ואינם חד גוניים ועל כן ניתן לרקוד את העצב שלך. גם מבחינת הלייב פרופרמנס חשוב לנו להעביר את הקהל חוויה ויזואלית, ואנו משתפים פעולה עם אמני וידאו ותאורה בשביל להעצים זאת.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
אנחנו מוזיקאים פעילים בנגינה והפקה ובעיקר משתדלים לעסוק בהרכב. מעבר לפן המוזיקלי בשנה האחרונה עבדנו על שני קליפים יפיפיים, אחד מהם פרי יצירתם של מיכאל מושונוב ולאל אוטניק. הוא אמור לצאת ממש בקרוב. הקליפ השני הוא קליפ לייב בשילוב אמן הוידאו ארט יואב דוד ואמן התאורה לירן יצחקי וצוות הצילום ובימוי, יואב פיצ׳רסקי ויוני לוי .
7. ממה אתם מושפעים?
מביונסה ועד באך.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
Michael Jackson - Thriller.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
אנחנו אוהבי מוזיקה ואדם, פחות בקטע של להוריד. תרימו!
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
פרינס אבל פספנו את הרכבת.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
מוזיקה היא צינור לנפש ולגלות אנשים מכל רקע וגיל שאוהבים את מה שאנחנו עושים, זה מרגש אותנו כל פעם מחדש. המסלול שבו אנו צועדים מתאפשר בעזרת לא מעט אנשים מדהימים שמאמינים ביצירה הזאת, כל אדם שרוקד מול המראה לאחד השירים שלנו, או במסיבה, או שוכב במיטה ושר את המילים הוא שותף נוסף לדרך הזאת.
סגור לתגובות על אינטרו: ISADORA - תנו לזה לבעור / כללי / עידו שחם
באמת צריך הקדמה? אביב מארק, סולן הסאבווי סאקרס והנצח והסאונדמן האגדי של האינדינגב ובכלל אחד מסנדקי סצנת האינדי, מראיין את איתן רדושינסקי, הגאון מאחורי הפלסטיק פיקוקס והמידנייט פיקוקס וממציא השאנטי מטאל - כל זאת לכבוד אלבומם החדש והקטלני של הפיקוקס "Katastrofa" + הופעה ב-11.1 במזקקה בירושלים. המקלדת עוברת בזאת לאביב מארק.
מה התקליט הראשון והאחרון שקנית?
הראשון היה בויניל וזה היה "ג'ו פאס מנגן גרשווין", אלבום ג'אז של הגיטריסט ג'ו פאס האחרון היה של להקת הבלאק מטאל השוודית Watain, האלבום "Lawless Darkness". הדיסק הראשון שקניתי היה "פולחן האביב" של סטרווינסקי בביצוע של הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של לאונרד ברנשטיין. זה דיסק שחרוט לי במוח לנצח.
מנה לפחות שני הרכבים מרכזיים בחייך נתנו לך השראה להקים להקה.
איירון מיידן, ג'יזס אנד דה מארי צ'יין, ופנתרה. עד ששמעתי איירון מיידן רציתי להיות צייר או כדורגלן. נראה לי שזו הלהקה הראשונה שהערצתי. קיבלתי הרבה השראה מהבסיסט סטיב האריס שהיה הבסיסט הראשון ששמעתי שמנגן דרך פדאל דיסטורשין. הג'יזס אנד מארי צ'יין שינו לי לגמרי את התפיסה לגבי באלאנס של גיטרות במיקס. פנתרה נתנו לי השראה לגבי שאיפה לשלמות בסאונד, נגינה ופרפורמנס. השתתפתי במופעי מחווה ללהקה והייתי לוקח את זה מאד ברצינות, מאזין להרבה ביצועי לייב שונים ומנסה להכנס לראש של פיל אנסלמו. זו חוויה מאד עצמתית ומלמדת.
השירה שלך רק משתפרת והולכת. איך אתה עושה את זה?
עם השנים הטכניקה משתפרת והמחשבה מזדככת - שירה קשורה לטמפרמנט שאתה משקיע ולדמיון של הזמר והמקומות שהוא מסוגל לקחת את עצמו לשם. הזמן עושה רק טוב לפרמטרים האלו. התחלתי לשיר רק בגיל 26 אחרי שהייתי במיוחד גיטריסט וסקסופוניסט. למדתי אצל המורה גורו רחל הוכמן שבנתה לי סט מוניטורים וירטואלי מסביב לגולגולת ושחררה לי מדחסי אוויר בחלל הסרעפת. הטכניקה שקיבלתי ממנה נהדרת לגראול ולחלוקת עומס נכונה על מיתרי הקול. והכי חשוב בעיני, אפילו יותר מפיץ' או צבע קול, זו היכולת שלך לספר סיפור ולשמור את המאזין שלך בתוכו וזה קשור למצב מנטלי ופוקוס על הדמות שאתה מציג.
מכל ההופעות שקיימת, איזו זכורה לך ביותר?
שאלה קשה, יש הרבה. ההשקה של האלבום הראשון של המידנייט פיקוקס בהייניקן הבימה. היו המון אורחים, קהל, ותחושה שכל הסצנה התייצבה מאחורי הלהקה. גם ההשקה של האלבום החדש בבסקולה תזכר אצלי לתמיד כהופעה מאד מדויקת ומפוקסת רגשית. אני גם זוכר הופעות שנפצעתי בהם כמו זו שנפלתי בה מגג של שתי קומות בבסיס צבאי ליד בית שמש. זה היה בתקופת ההתנתקות ובבסיס צבאי ליד בית שמש שדימה כפר ערבי למטרות אימון. מרחוק רואים מסגדים ונשים כובסות, מקרוב קרטון ופלסטיק. הופענו במסיבה של קבוצת טכנו מחתרתית. הנושא של המסיבה היה כוחות הביטחון וטרוריסטים והקהל היה צריך להתחפש בהתאמה. זה היה לילה של כוכבים נופלים. אנחנו הופענו על גג ולקחתי איזה צעד מיותר אחורה אל מחוץ למעקה. הנפילה נראתה ארוכה למדי ומדאיגה כשלמזלי נחתתי על סרפד ענק. אינסטינקטיבית קמתי ורצתי לטפס בחזרה על הגג/במה ובדרך שמעתי אנשים ששאלו אותי אם ראיתי מישהו נופל מהגג. למזלי זה הסתיים רק בצלעות שבורות. חזי עד היום אומר שהוא זכה סוף סוף לראות כוכב נופל.
ספר לי בקצרה על שני ההרכבים האחרים שאיתם אתה מוציא אלבום בתקופה הזו.
חזרתי עכשיו מברלין ממיקסים לאלבום חדש של פרויקט שנקרא Gone With The Flood, זה אלבום של עדי מוסקו ושלי שמשתתפים בו נגנים מישראל, ארה"ב, ודנמרק והסגנון הוא קאנטרי עם נגיעות של Space Rock, אני שר שם ברגיסטר נמוך טקסטים של מסעות. זה פרויקט אנלוגי וחם וכל השירים סביב אותו הסיפור פחות או יותר. קצת דומה לסיפור של אודיסאוס, חזרה לנקודת המוצא אחרי מסע ארוך ומפרך וניסיון לחולל מחדש אנרגיה ישנה של אהבה. רגע אחד שבו העבר נעור לחיים. אני מאד גאה בתוצאה שהשגנו ונרגש לחלוק את זה בקרוב.
לפני חודש חגגתי השקה של אלבום חדש של PULLSA שזה הרכב סטונר בעברית שאני חולק עם אפיק פלג, ערן מלכי, וחמי חיימוביץ', חברים טובים ממתחם הז'אן ז'אק שבו אני פעיל. זה אלבום שנולד מתוך ג'אמים ושמציג פסיכדליה אמיתית של נגינה וסאונד. פדל המוג שלי לבס עובד שם שעות נוספות. הטקסטים קשורים למחאה חברתית, כישוף, ונרקוטיקה.
למה אמורים לצפות אלו שיבואו להופעות של המידנייט פיקוקס כיום?
למופע של מוזיקה מקורית שמשלבת מטאל ומוזיקה ערבית ושמבוצע בקפדנות טכנית ורגשית. אפוקליפסה ואימה מהמזרח התיכון שמוגשת ברוטב גרוב והומור שחור. יש לנו רקדנית בטן מדהימה, אלה גרינבאום, ואני גם עושה פרצופים מוזרים ומפחידים לפעמים. לפעמים אנחנו מסיימים את ההופעה במדיטציה המונית. יש לנו שיר שמתאים לפעילות הזאת וששייך לז'אנר המופרך שהמצאנו ושנקרא שאנטי מטאל. קוראים לשיר "Indian Sun" והוא שיר מסע מנטלי של אדם שנקלע לחוויה פסיכדלית בחברת צ'יף אינדיאני.
מהן השאיפות המוזיקליות שלך לעוד עשר שנים מהיום?
להמשיך עם מה שאני עושה כיום שזה לייצר הרבה מוזיקה חדשה ולחשוף אותה לקהלים חדשים. להגשים פרויקט תזמורתי שאני חולם עליו ולנגן על קלרינט בס.
סגור לתגובות על פוסט אורח: אביב מארק מראיין את איתן רדושינסקי מה-Midnight Peacocks / כללי / עידו שחם
