המוזיקה מהעשור הקודם קצת התנדפה. אנשים מעדיפים לחזור רחוק אחורה לריליסים איזוטריים מארצות אקזוטיות או לשמוע את השיט החדש שיצא לפני חצי שניה ביוטיוב. אבל Volcania Dread, הפרויקט הטרי של גל גורן, לוקח השראה מהאינדי רוק של העשור הקודם ההרכבים כמו The Strokes או The Cribs ונותן להם נופך יותר אישי ואינטימי. ההרכב עובד על אלבום בכורה ושחרר בינתיים שני סינגלים, אז תכירו.
1. מי אתה?
היי קוראים לי גל.
2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?
אני מת"א, האחים הגדולים שלי ראו שאני מאוד מתעניין במוזיקה כבר כמה שנים וכשהייתי בן 9 הם הצליחו לשכנע את ההורים לשלוח אותי לשיעורי גיטרה.
3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?
זה כזה אינדי פופ-רוק, נגיש.
4. כיצד בחרת בשם ההרכב?
חיפשתי משהו שיחזיק שנים, אז הסתכלתי אחורה ומצאתי משהו שמדבר אלי ממזמן.
5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?
לרגש ולהתרגש.
6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?
אני עושה עוד דברים שקשורים לאמנות, בינתיים אני מביא לחם הביתה מהעבודה בשיקום לפגיעות ראש ובעתיד אפתח אפליקציות לאיזו חברה שתעסיק אותי.
7. ממה אתה מושפע?
מדברים מרגשים, זה צריך להיות חדיש ועשוי טוב.
8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
נשמע לי מפחיד לטוס למאדים אבל אם הייתי חייב לטוס למאדים הייתי לוקח משהו שמח או מדיטטיבי. זאת שאלה קשה... זה גם תלוי מתי אטוס, כי אולי אגלה עד לטיסה משהו טוב יותר. אם הייתי טס מחר הייתי לוקח בעצם את "Discovery" של Daft Punk אני חושב.
9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?
הייתי מוחק אלבום רק לבנאדם חרא.
10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?
אמן נחמד ומוכשר, בשביל לגדול. או אמן שמביא מלא קהל שיכול להתחבר למוזיקה שלי (גם בשביל לגדול).
11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
יש בארץ אובססיה לחיוכים - החל מסטיקרים ברסלבים של “תן חיוך הכל לטובה" ועד לשאלה השחוקה "למה את לא מחייכת?". בקליפ ל-"קדוש מאונן" רגל סברס לוקחים את האובססיה הזו מעבר לאבסורד, אולי בסוג של מחווה ויזואלית ל-"Black Hole Sun" של סאונדגארדן או לתעלוליו של הג'וקר מבאטמן. הקליפ עוקב אחר הרוטינה של אדום, בחור מחויך וספק קרוב משפחה של יניר האחמ"ש. הוא משפיל את התאומים במכון, נלחם קרטה ושוחה בריכות - והכל בחיוך דמוני רחב. אדום נתקל בצהוב המחויכת, ונוצרת כימיה לוהטת בין צבעי היסוד שגורמת לחידודי עפרונות והתזת חרדל וקטשופ לכל עבר. הם נראים מאושרים עד שמגיע כחול המחויך אף הוא. צהוב נדלקת עליו ואדום יוצא להלחם בו ולזכות בליבה. "קלישאות / לב דביק ,לבד מעיק / קלישאות / חונכת טוב, חונכתי טוב" זועקים רגל סברס מעל הפסאדה המגוחכת הזו, "אני קדוש מעונה / כל כך מתענג / וזה מספק / כמו סוכר". גיבורינו האדום אולי יגיע לסיפוקו המתוק, אך זה יגבה ממנו את המחיר האולטימטיבי.
כשהטריילר ל-"Gimme Danger" עלה לרשת לפני כשנה הוא לווה בשבחים וציפייה רבה, ובצדק. הרי מדובר בסרט של ג'ים ג'רמוש, אחד הקולנוענים האמריקאים היותר ייחודיים שמרבה להתעסק בתופעות אזוטריות שקורות באמריקה הקטנה יחד עם ידע נרחב במוזיקה, סגנון קולנועי מקורי למדי ובגדול הבנה כללית של איך סרט אמור להיראות ולהישמע. תוסיפו לזה את הסטוג'ס, אולי להקת הרוקנרול הטובה ביותר שאי פעם התקיימה על כוכב הלכת הזה. הסטוג'ס הם תופעה איזוטרית של אמריקה הקטנה שהצליחה לשנות את עולם הרוקנרול באמצעות שלושה אלבומים מדהימים אחד אחד, פרונטמן שהמציא מחדש את צורת ההופעה המקובלת ומוזיקה שהקדימה את זמנה. אז דוקומנטרי על הסטוג'ס בבימויו של ג'ים ג'רמוש? סביר להניח שזה יהיה הרוקומנטרי הטוב ביותר אי פעם.
טעיתי. גימי דיינג'ר הוא לא יותר מרוקומנטרי גנרי ומשעמם מלא בראשים מדברים, מידע ממוחזר ובלי הרבה התפתחות או עניין. ראיתי יותר עניין ברוקומנטרים נוסח "האלבומים הקלאסיים" של VH1 ודומיהם, ואני מזכיר: מדובר בג'ים ג'רמוש שעשה סרט על הסטוג'ס, ארבעה חבר'ה מנודים מעיירת הפועלים אן ארבור שבמדינת מישיגן שמחליטים להקים להקה. ג'יימס אוסטרברג (איגי פופ) שגר בקרוון עם ההורים שלו מחליט לזנוח את התופים עליהם הוא ניגן במגוון להקות ומתחיל לשיר. הוא חובר לאחים סקוט ורון לבית משפחת אשטון. אל השלישייה הצטרף בחור מנודה נוסף בשם דייב אלכסנדר. לדייב היה שיער ארוך, הוא אהב מוזיקה מוזרה ורוקנרול והוא ניגן גיטרה חשמלית, סקוט תופים ורון בס. אחרי זמן מה של ג'ימג'ומים אינטנסיביים ואוונגרדיים למדי ההרכב עובר שינוי קל: דייב עובר לבס ורון לגיטרה והם משנים את שמם מה-Psychedelic Stooges ל-Stooges. הלהקה מקליטה אלבום ראשון שזוכה להתעלמות, אבל מניב שירים שייזכרו לעד כמו "I Wanna Be Your Dog" האלמותי. הלהקה מופיעה, מזעזעת את הנוער האמריקאי וחוזרת שנה לאחר מכן לאולפן להקליט אלבום שני שאומנם לא הניב אף להיט, אבל נשמע רלוונטי עד היום. הלהקה מתפרקת וכוכב עולה מאנגליה העונה לשם דייויד בואי מתעניין באיגי פופ. איגי טס לאנגליה, לא מרוצה מהנגנים האנגלים שהצמידו לו ומבקש שיביאו את ג'יימס וויליאמסון,חבר של הלהקה. וויליאמסון מוטס ללונדון, לא מרוצה מהמוזיקאים האנגלים ואיגי מחליט להביא את האחים אשטון שישמשו כחטיבת קצב. הלהקה מקליטה את "Raw Power", שמקדים את זמנו ולא נשמע כמו שום דבר שהוקלט באותה תקופה ועדיין נשמע רלוונטי לזמננו. האלבום נכשל והלהקה מתפרקת ואיש איש הולך לדרכו.
אז מה הבעיה כאן בעצם? נתחיל מהעובדה שלעשות דוקומנטרי על הסטוג'ס זה בעייתי מלכתחילה מאחר ואין הרבה חומר ארכיוני על הלהקה, כך שרוב מה שמוצג בסרט אפשר למצוא בכיף ביוטיוב בלי להתאמץ. כל קטעי הלייב וראיונות ישנים עם חברי הלהקה, ובעיקר איגי, הם קטעים שראיתי ברשת הרבה פעמים לפני שראיתי את הסרט של ג'רמוש. רוב הסרט מתמקד באיגי שמספר את סיפורו האישי ואת סיפור הלהקה. מדובר באנשים מרקע של מעמד הביניים ומטה, ילדים שלא הסתדרו עם המסגרת שבה הם חיו וכל מה שהם רצו זה להקים להקה ולתת בראש. הסרט נשען על הפרמיס הזה פחות או יותר, כשאיגי לא ממש מחדש לצופה יותר מדי למעט אנקדוטות קטנות כמו העובדה שהוא זה שלימד את סקוט אשטון (מתופף הסטוג'ס) לתופף. פרטי טריוויה קטנים כאלו השאירו אותי ער במהלך הדוקומנטרי. לג'ים ג'רמוש לא היו הרבה אנשים לראיין. סקוט אשטון הוא בנאדם לקוני למדי שעד שהוא מדבר הוא מדבר מאוד לאט, וג'יימס וויליאמסון (גיטריסט הלהקה בתקופת "Raw Power") בא מרקע דומה לזה של איגי והוא בן אדם בעל כריזמה של מלפפון. מעבר להם, פחות או יותר כל מי שהיה מקושר לאיגי או הסטוג'ס באותם שנים מת: רון אשטון (הגיטריסט הראשון של הלהקה) מת, דייויד בואי מת, לו ריד מת, ניקו מתה, רוב חברי ה-MC5 מתו וגם כל חברי הסטוג'ס המקוריים. אפילו הסקסופוניסט של הסטוג'ס לא בין החיים וגם סקוט אשטון עצמו נפטר אחרי הצילומים, כך שמי שמדבר רוב הסרט הוא איגי, סקוט אשטון מדי פעם, ג'יימס וויליאמסון מדי פעם, מייק וואט (בסיסט ההופעות הנוכחי של הסטוג'ס) מדי פעם, ודני פילדס, מי שהיה המנהל של הסטוג'ס באותם ימים מטעם הלייבל אלקטרה.
ראיון עם רון אשטון מהטלוויזיה ההולנדית, קטעים מהראיון נמצאים בסרט
אבל היי, זה לא אומר שאין עם מה לעבוד! וויין קריימר, אחד מהגיטריסטים של ה-MC5 חי ולמעשה מצויין בסרט בתור מי שהמליץ לדני פילדס לבדוק את הסטוג'ס, אליס קופר, אחד מבניה היותר מוצלחים של דטרויט עדיין חי ותמיד יש לו מה לומר על הסטוג'ס מאחר והוא חלק במות עם הלהקה בזמן אמת, והרשימה יכולה להימשך. אבל מה עם המרואיינים הנוכחיים? נכון, סקוט אשטון לקוני ואיטי, אבל היה אפשר לתת לו עוד זמן מסך, במיוחד כשיש קטעי ראיון איתו יחד עם איגי פופ. נכון, ג'יימס וויליאמסון הוא בנאדם לא כריזמטי בעליל, אבל הוא מרואיין כשהגיטרה שלו עליו. אולי במקום לתת לו לדבר היה אפשר לתת לנגינה שלו לדבר? בסרט של שעה וחצי, ג'יימס וויליאמסון, שהוא אולי אחד מהגיטריסטים הכי טובים שאי פעם ניגנו רוקנרול, הגיטריסט שכתב את כל המוזיקה ב-"Raw Power" וסיפק השראה לדורות שיבואו וריפים לגיטריסטים שיילמדו, פרט על הגיטרה רק פעם אחת קצרה למדי. ונכון, מייק וואט אינו חבר סטוג'ס מקורי, אבל כן מדובר בחתיכת בסיסט ומוזיקאי גאון עם סיפור חיים מעניין למדי וכל מה שהיה אפשר לשמוע ממנו בסרט זה איך שהוא התקבל להרכב המקורי של הסטוג'ס - וגם זה בחיפזון.
אם לא הייתי יודע שזה סרט של ג'ים ג'רמוש אז לא הייתי יכול לנחש שג'רמוש עשה אותו מאחר והסרט נראה כמו עוד רוקומנטרי גנרי בלי שמץ מטביעת העין הייחודית שלו. מעבר לראשים המדברים וקטעי הארכיון הממוחזרים שמהם הסרט מורכב, כמעין פילר קומי ג'רמוש קופץ לקאטים כמעט אינטואיטיביים של אסוציאציות שקשורות למה שהמרואיינים אמרו. אם איגי ציין שהוא גדל בקרוון, אז אנחנו נראה פוטג' ישן של קרוון; אם איגי ציין שהאחים אשטון היו נער בעייתי, אז אנחנו נראה קטע מסרט ישן המציג נוער בעייתי; אם איגי אמר שסקוט אשטון היה נאה ונראה כמו אלביס, אנחנו נראה פוטג' ישן של אלביס, וכו'. יחד עם קטעי אנימציה רעועים למדי שאמורים לשחזר סיפורים מהעבר, אין הרבה עניין בסרט עצמו למעט הסיפור של הסטוג'ס, הצורה בה איגי פופ מספר אותה והסנטימנט לאחת הלהקות היותר טובות שהיו ברוק, וזה חבל כי יש כאן חתיכת פרמיס וסיפור כללי מאוד חמוץ מתוק.
הופעה של הסטוג'ס בפסטיבל מוזיקה בסינסנאטי ב1970, קטעים מתוך ההופעה נמצאים בסרט
סקוט אשטון המשיך לתופף והיה חבר ב-Sonic Rendezvous של פרד סוניק סמית' מ-MC5. הוא ניסה לפרסם את עצמו כמתופף רוק, נכשל ועבד בעבודות מזדמנות כל חייו, החל משיפוצניק ועד לנהג מונית. רון אשטון הקים להקות רוקנרול אזוטריות כמו New Order (לא הלהקה שהוקמה על חורבות ג'וי דיוויז'ן) ו-Destroy All Monsters, הוא התגורר בבית אימו ואף עסק במשחק ושיחק תפקידים קטנים בסרטים דלי תקציב סוג ז'. דייב אלכסנדר נפטר ב-1975, וג'יימס וויליאמסון, אותו נער בעייתי מאן ארבור שנראה כאילו הוא נולד לנגן גיטרה ולהיות כוכב רוק, הלך ללמוד הנדסת מחשבים, נעלם מהעין הציבורית והפך להיות בכיר בסוני. איגי פופ נפל לסמים, התאשפז במוסד סגור וכמובן המשיך לעשות מוזיקה, להופיע ולקבל בצדק את מעמדו כאל רוקנרול. כל הסיפור הזה ומה שהסטוג'ס קיבלו זה סרט רוקומנטרי משעמם וחסר מעוף. לסרט אומנם קוראים "Gimme Danger" אבל חווית הצפייה היתה "No Fun".
הסרט יוצג במסגרת פסטיבל דוקאביב: יום ראשון, 14.5 בשעה 20:30 – נמל תל אביב – כניסה חופשית יום שישי, 19.5 בשעה 21:15 בסינמטק 3 ישודר בהמשך ב-hot8
סגור לתגובות על ביקורת דוקו: "Gimme Danger" - רוקומנטרי גנרי ומשעמם / כללי / בן טברסקי
קטרין לסקו תוארה לי כשילוב בין ג'ואנה ניוסום לביורק. לא רק שהתיאור הזה סופר מדויק, אלא גיליתי שהיא הרבה מעבר לזה: אמנית שמשלבת בין נבל חלומי לביטים ברלניאים לקולות מהדהדים - והכל בעטיפה של פופ מתוחכם באיכות סקנדינבית. היא מצטרפת לגל המפיקות של אישה אחת כמו עדי אולמנסקי ונגה ארז, רק לכיוון קצת יותר נסיוני ואפל. אני ממש שמח להכיר לכם אותה פה באינטרו, ובטוח שזו רק ההתחלה בשבילה.
1. מי את?
Katrin Lasko/קטרין לסקו: זמרת, מלחינה, מפיקה ונגנית נבל.
2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?
גדלתי בתל אביב ומוסקבה. את המוזיקה שלי התחלתי לעשות בגיל 16, במוסקבה, בעקבות ההורים שכתבו מוזיקה והורידו קיובייס למחשב. בבית כבר היה מיקרופון פשוט למחשב, קלידים ומיתרי קול. בהתחלה שרתי הרבה לעצמי, בהמשך הוספתי את הנבל ואת הקיובייס החלפתי לאבלטון.
3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?
אלקטרוני, משתמשת לרוב בסימפולים של נבל ושירה. לא רואה אותה בז'אנר ספציפי, אפשר לומר "אינדיטרוני".
4. כיצד בחרת בשם ההרכב?
ההורים בחרו בשבילי.
5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?
הייתי רוצה ליצור מצב שבו הרצף של השירים יישמע כמו דיג'יי סט, ליצור מוזיקה רקידה למועדונים ופסטיבלים. דארק דאנס, סימפולים ועיבודים ששוברים את המבנה הרגיל של שירים.
6. מה את עושה חוץ מלנגן?
מגדלת חתול ועציצים ולומדת צרפתית.
7. ממה את מושפעת?
ההשפעה הגדולה שלי היא ביורק. שמעתי אותה כשהייתי בת 16 ודי החלטתי על הכיוון המוזיקלי שלי. כמובן יש עוד: The Knife, Fever Ray, Massive Attack, MIA, Grimes, FKA Twigs, Andy Stott, Chrome Sparks, Abra, Catnapp, Jamie xx, Bonobo, Trentemoller, Lorn, Boards of Canada, Blue Hawaii, Blonde Redhead, Cocorosie.
8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
Andy Stott - Luxury Problems. האלבום הזה הוא צלילה רצינית.
9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?
"Vulnicura" של ביורק. זה אלבום מגניב ומאתגר, אבל משהו בשירים מוגזם ולא מתקשר.
10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?
Catnapp. אוהבת את הווייב, בין מנגינות פופ לראפ, אר אן בי, ביטים קשוחים מברלין, צלילות דאנס מינימל טכנו, קולות והזיות. מהמם באוזניי.
11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
This silence is moody, but what can I say
הופעות קרובות: 21.6, הודנא בר, תל אביב
סגור לתגובות על אינטרו 54: קטרין לסקו - נבל אינדיטרוני / כללי / עידו שחם
