ב-2013 הוציא נצ'י נצ' את "בור ועם הארץ", אלבום שמצא אותו בתקופה המאתגרת יותר בחייו אחרי אלבום אחד שכבר נכשל, וכן, אהובה שעזבה אותו במפתיע. נצ'י נצ' כתב כמה שירים מהאלבום על אותה פרידה, וביניהם "קפה וסיגריה" ו-"איזבל" שיצאו כסינגלים ואפילו הצליחו להשתחל למיינסטרים הגלגלצי, בתקופה שהימצאות של שיר היפ הופ בעברית בפלייליסט לא היתה מובנת מאליה. היתה לי בעיה במשך המון זמן עם "איזבל". זה שיר מהנה שעשוי מעולה, אבל שימוש בביטויים כמו "שקר החן והבל היופי" וכן גם ההשוואה של מושא השיר לאשתו התחמנית של המלך אחאב מהמקרא, איזבל, הם דברים שמפריעים לי עד היום כשאני שומע את השיר. יש בו בעיקר זעם, אמנם זעם כואב וכנה של אדם עם לב שבור, אבל כזה שגם פשוט לא מאפשר לצד השני של הסיפור להישמע.
"שירים כמו 'איזבל' … הם שירים שאני לא חי איתם ביום יום. אני לא מסתובב ברחובות עצוב ושבור לב, כאוב ובוכה על מר גורלי. אם כבר ההפך הוא הנכון. אני משוחרר. העצב כבר לא חי בתוכי" - את המילים האלה כתב נצ'י שנתיים לאחר יציאת השיר, בפוסט בדף הפייסבוק האישי שלו. בז'אנר עם כל כך הרבה אגו צריך וואחד ביצים כדי שראפר יבקר בצורה כזאת שיר שלו שהיה חלק גדול מהפריצה שלו. עכשיו יצא השיר הראשון מהאלבום החדש שבדרך, "כל הזמן הזה", ובו נצ'י נצ' חוזר להתמודד עם אותה פרידה טראגית. כשהוא לא זועק את הפזמון, הוא שר את הבתים בקול חדש. בפעם הראשונה בקריירה שלו, הוא נשמע רגוע יותר, בוגר יותר, שלו יותר, ומספר את הצד השני של אותה פרידה על גבי קלידים שזורקים את המאזין בחזרה ל"בלוז הלב השבור" - אולי השיר שהתעסק בצורה הכי כואבת בהתמודדות של נצ'י עם הפרידה. הסיפור מסופר דרך עיניה של הבחורה שאותה הוא אהב, שמנסה להזכיר לו את הרגעים היפים שהיו להם ביחד ומספרת על הרגעים הקשים שלה שהביאו לסוף מערכת היחסים. "כשניסיתי להשתנות בשבילך ולהיות אשת חלומותיך / כשרצית קלאסה הייתי ביונסה / כשרצית שכונה הייתי פרחה" שר נצ'י נצ', ויותר משזו שורה כנה ואמיצה על הרגעים הפחות נעימים של מערכות יחסים, זאת שורה שסוף כל סוף מזכה את דמות האישה הבוגדנית של שירי ההיפ הופ הישראלי מכל אשמה.
עד כה, נצ' הסתכל על העבר שלו מנקודת מבט די טראגית כשהוא חזר להתמודדות שלו עם מות אמו ולילד הביישן שהיה בפתח תקווה באלבום "ברוכים הבאים לפתח תקווה". כן, הפרידה ההיא היא גם אחד מהאירועים הכי מכוננים בחייו, ואולי בגלל זה "כל הזמן הזה" ריגש אותי כל כך. משהו בהגשה השלווה של נצ', נקודת המבט המיוחדת של הדוברת בשיר וההפקה של דודו טסה וניר מימון שיושבת בול עם הלב הגדול של הראפר - כל אלו יוצרים את הרגע בו נצ'י נצ' סוף כל סוף משלים עם העבר שלו. פעולות כאלה, שמעידות על תהליך התבגרות שלא הרבה ראפרים ישראלים עברו עדיין, הופכות את נצ'י נצ' לאמן הגדול שהוא צריך להיות. ממש ממש עוד מעט יצא אלבומו הבא "שפל וגאות", ו-"כל הזמן הזה" מעיד על כיוון חדש ומסקרן של הראפר הישראלי החשוב של הרגע.
סגור לתגובות על "כל הזמן הזה" של נצ'י נצ': ליבו הגדול של הראפר / כללי / ירדן אבני
ממש מתחילת דרכם, היה לי קשה, אם לא בלתי אפשרי, להגדיר את טאטרן. שמעתי את חברי חובבי המוזיקה הטהרנים ביותר מנסים כל אחד בתורו לקטלג אותם בגדרי ז'אנר: גאז'יסטים תובעים עליהם בעלות עד היום, וכך גם (בשלב מסוים) מעריצי פוסט-רוק, מכורי מוזיקה אינסטרומנטלית ופרוג-רוקרים. כולם רוצים לנכס את הגאונות והסינרגיה של מאיו-בנימינוב-דקל לקבוצה שלהם. אם משהו התחוור לגבי הטריו הזה, הוא שגם הדומיין של הלהקה "tatranmusic" בא להגיד לנו שמדובר בסוג חדש של מוזיקה: מוזיקת טאטרן. לא היה דבר כזה לפני כן, וצריך למצוא הגדרה חדשה וכלים חדשים כדי להבין אותו. ואולי בכלל אפשר לוותר על הרעיון של הגדרה במקרה הזה. אולי טאטרן נועדו להיות משהו חי, מתפתח, פלואידי, בעל יכולת צורנית של אמבה - מתהווה בכל רגע מחדש בהתאם לזרימה הטבעית של הדברים.
בתוך כל חוסר הוודאות הזה אפשר היה בכל זאת לאפיין את טאטרן בשתי איכויות בולטות שהפרידו אותם משאר להקות האינדי המקומיות (ותכלס הבינלאומיות): מלודיות חזקות, כמעט נרטיביות, שפורצות קדימה ומכניסות אותנו עמוק לעולמות שיוצרת השלישייה - דבר נדיר מאוד במוזיקה אינסטרומנטלית בימינו; והשני, יכולת אימפרוביזציה משותפת שגורמת לנו לחשוב שהשלושה מתקשרים ביניהם בטלפתיה. האיכות השנייה היא חגיגה, בעיקר לעיניים ופחות לאוזניים, בהופעות של הלהקה. מעורר השראה לראות את השלישייה יוצרת מוזיקה חדשה, לייב, בלי חוקים או מסגרות, לראות את בנימינוב ודקל רוקדים על פסיפס הפדלים ואת מאיו מתפרק על התופים, אבל מבחינה מוזיקלית אף פעם לא היה שם קטע או אפילו הוק קטן שלקחתי איתי הביתה. האלתורים תמיד נותרו בעולם המקביל של הופעה טאטרןית. וחשוב מכך, כשהאבק שוקע בשלב מסוים סביב ההתרשמות מהיכולות הטכניות, מצאתי את עצמי מחכה שטאטרן יחזרו חזרה לקטע מלודי-סיפורי ברור עם התחלה אמצע וסוף.
הבנה מסוימת של הטריו בכל זאת נרכשה עם הזמן, ואז הגיע "Eyes" - הסינגל ששחררה הלהקה לקידום האלבום החדש "No Sides" ועולם הטאטרן התהפך עלי שוב. קטעי הפוסט-רוק שהתקיימו בעבר רק כמובלעות בקטעים או כג'אמים מאולתרים, נצרבו על עותקים קשיחים וקבצים דיגיטליים למכירה. יותר מזה, "Eyes" עשה משהו שאף אחד מהקטעים הקודמים לא עשה בעבר. כן, הוא פוסט-רוקי מאוד, כלומר נעדר מלודיה ברורה ונשלט בעיקר על ידי צלילים ספורדיים וטקסטורות סאונד משוטטות באוויר, ויחד עם זאת הוא מצליח לייצר נרטיב ברור של הסלמה לקראת סכנה אימתנית. גם הקליפ שהתלווה אליו (שבעיני שואב השראה ברורה מהקליפ ל-"Blackstar" של בואי) מצליח לתרגם את אותו סיפור אינסטרומנטלי לחזיון שנפרט לדמויות הזייתיות בלוקיישן פנטסטי.
אפקט ההסלמה הוא מוטיב חוזר ב-"No Sides", אך טאטרן נוחלים כישלון ביצירת נרטיב ביתר הקטעים. האלבום נפתח עם "The Climb" ברשרושי פעמונים וצלילי בוקר צוננים על מצילות. הבס של בנימנוב מתחיל ליצור סביבנו שכבות של עטיפות צלופן אפל. מתוך בליל הצלילים מתחיל להתהוות תפקיד בס סביבו ייסוב כל הקטע. "The Climb" מרגיש יותר כמו דידוי במעגלים מאשר טיפוס במעלה הר. קטע הבס הרפטטיבי, והגיטרה של דקל שמגיעה לעזרתו בשלב מסוים, ממשיכים לחזור על עצמם כמעט לכל אורך הקטע, אך לא מצליחים ליצור מתח או עניין כלשהו וכשההסלמה כבר מגיעה בסופו, היא לא מביאה איתה התפתחות מוזיקלית משמעותית אלא רק חזרה על אותם מוטיבים בשכבות נבנות ואינטנסיביות מתגברת. אילולא הטירוף שמביא איתו מאיו לתופים, יש סיכוי שלא הייתי שורד את הטראק עד הסוף.
יתר הקטעים מתאפיינים גם הם באלמנט גרובי ואוסף גוונים אטמוספריים שנבנים סביבו רובד על רובד. "Heavy Moss" (טחב כבד) נפתח בריף פ'אנקי על הבס השמנוני של בנימינוב, עד שהגיטרה של דקל לוקחת אותנו שוב לאותן טריטוריות בלתי מפוענחות. רק אווירה, אין הרמוניה או מלודיה באופק. שוב, התפקיד היחיד שצובר תאוצה במהלך הקטע הוא של מאיו, שממשיך להפציץ אותנו בסראונד. דווקא ריף הפ'אנק שיכול היה ללכת רחוק נעלם לאט ואת מקומו תופס ריף חד גוני רפטטיבי שמכתיב את אותה תחושת אפלוליות מעורפלת לכל הקטע. כנ"ל בקטע הנושא, בו דן מאיו מתפרץ פנימה עם ביט היפ הופ קופצני. הגיטרות של דקל, עננים מרחפים של תווים אקראיים, מסמנות שהפוטנציאל הגרובי לא יתממש כאן, ובמקומו ימשך הדשדוש. הסיפור לא באמת מתגלה, לא מתפתח. שני הערוצים, זה של העננים האפורים וזה של הגרוב הקופצני רצים במקביל, כמו לא באמת מתקשרים ביניהם. הבס של בנימינוב מנסה לגשר ביניהם, בהצלחה שולית בלבד. "White Lies", הרצועה הסוגרת את האלבום, סובבת כולה סביב מהלך מלודי לא מוצלח במיוחד בדומה ל-"The Climb". ואז, כמעט קורה נס בדקה ה-3:24 - לרגע נראה שהשיר הולך להתפתח לכיוון מעניין. דקל פורץ את המלודיה הרפטטיבית לעלייה פתאומית בסולם והרעש סביבו מתגבר, מסמל התפתחות. 6 שניות, זה כל מה שזה היה. קרן אור בתוך חלום בלהות שנעלמה כלאחר שבאה. כאילו לא הייתה, ושוב חזרנו לאותו חזרתיות מלאה.
בסוף ההאזנה ל-"No Sides" נותרתי בעיקר עם תהיות. טאטרן לוקחים את הניסויים שלהם בתחומי הפוסט-רוק והאלתור שלב אחד קדימה, לאלבום מוקלט. אבל למה להוציא דווקא את הקטעים האלה? מה הופך אותם לכל כך מיוחדים בעיניהם (למעט "Eyes" המצוין) שטאטרן ראו צורך לתת להם שם, למסגר אותם ולהשיק אותם כיצירות נפרדות, בניגוד לניסיונות לייב אחרים שוודאי הוקלטו? הרי טאטרן כתבו במקביל להוצאת האלבום החי "Soul Ghosts" שהם נוהגים להקליט את רוב ההופעות שלהם. והשאלה היותר מהותית מבחינתי: האם האלבום הזה מסמן את המשך דרכה של טאטרן? האם מעתה ואילך אנחנו אמורים לצפות מהם רק ליצירות פוסט-רוק? ואולי כשמדובר בטאטרן, עדיף לא לצפות לכלום, פשוט לתת לאמבה לנוע בחופשיות.
הפאוור טריו לילי פרנקו עומדים לשחרר את אלבומם השלישי "אפשר לראות דגים" (בארבי 7.6), ותקשיבו, זה האלבום הכי לוהט שלהם ובכלל אחד מאלבומי הרוק העברי המלכותיים שנעשו פה בשנים האחרונות - מעין שילוב בין שירה אריק אינשטיינית בעברית צחה לרוקנרול פוסט-מודרני בסגנון מלכות עידן הסטלה (זכויות היוצרים על התרגום שייכות לאביב מארק). תל אביב על כל הלחות והזיעה והצפיפות שלה נוזלת מתוך האלבום, מה שדי הגיוני בהתחשב בכך שחברי ההרכב הם תל אביביים אסליים. אז הסולן/גיטריסט עירא נוסבאום זרק עליו אוברול, וכמובן כובע על הראש בעצתו של פורטיס, ויצא להצטלם בלוקיישנים נבחרים משירי "אפשר לראות דגים" ולספר עליהם דבר או שניים.
חוף מציצים מתוך השיר "טיל"
"היום הים מבעבע, הגלים רותחים / כי שער לעולם אחר נפתח מול חוף מציצים"
מי לא מכיר את הסרט מציצים? מי לא מכיר את חוף מציצים? מי לא היה רוצה שבדיוק שם יפתח שער לעולם אחר? אני מדמיין שנפתח שער לעולם אחר מול חוף מציצים. בעולם הזה כל הזמן כיף. כי מי לא אוהב לכייף?! העולם הזה הוא גן עדן.
איפה שהיה גשר מעריב מתוך השיר "על האבן"
"מהגשר של בית מעריב קפצתי בנחת, פרצתי סדק בכביש / ובתוך מנהרה חצובה הלכתי אדיש"
גשר מעריב לא היה מקום מיוחד או יפה, אבל הוא היה גשר. והוא היה ליד בית מעריב. ותמיד נחמד לחשוב על קפיצה מגשר נמוך. סתם ככה. לכיף. כי מי לא אוהב לכייף?! ומה אתם יודעים, הקפיצה המדומיינת מהגשר אכן פערה מנהרה. מנהרת הרכבת הקלה שתבוא אלינו בשעה טובה עוד מלא זמן. ובצד השני של המנהרה תתגלה בת ים. וגוש דן יתפתח לגוש גדול יותר, מפנק יותר, שאפשר יהיה לגור בו במחירים סבירים. אינשאללה.
חניון אחוזת החוף מתוך השיר "שלמה 2000"
"בבוטקה בחניון של אחוזת החוף / שמש מפקדת, רק השמשייה עומדת דום"
הפסטורליה של האסבסט. החופש העירוני מתחת לשמשייה. השמש הקופחת. כל אלה תמיד קסמו לי. למישהו יש בוטקה למסירה?!?!?!?!
המקום בו עמד הקיוסק של מישה מתוך השיר "מאיר המשוגע"
"מאיר המשוגע, אתה זוכר שקניתי לך קולה?"
פעם במקום הזה היה הקיוסק של מישה החביב. בתור ילד תמיד אהבתי להכנס לקיוסק של מישה. הוא היה קורה לי חנה׳לה ואני לא הייתי נעלב. כי ידעתי שמישה עושה צחוקים והוא אוהב את כולם.
אז "OK Computer" יצא לפני 20 שנה. אני לא נוהג לחגוג כך וכך שנים לאלבום, אבל בשבילי הוא יוצא דופן. הייתי כמעט בן 17 כשהוא יצא והוא פתח לי את הראש והלב מכל בחינה. לא ידעתי שאפשר לעשות מוזיקה כזו, לא ידעתי שאפשר לבטא רגש כזה - ועם עטיפה וחוברת (זוכרים את הדיסקים?) שהיא כולה יצירת אמנות. אני לא יודע אם האלבום שורד את מבחן הזמן ומה יחשוב עליו איזה טינאייג'ר שיגלה אותו היום, אז שמעתי שוב את "OK Computer" מההתחלה ועד הסוף וכתבתי את כל מה שעלה לי בראש, על הזמנים ההם, קטע אחרי קטע.
1. Airbag
הפתיח של "OK Computer" הוא מהטובים והמזוהים שנעשו אי פעם, עם ג'ינגל בלס שמבשרים על חג המולד והריף החתוך הזה של ג'וני גרינווד - למדתי לנגן אותו ברגע שקניתי גיטרה חשמלית. השיר הזה נשמע כמו שיר הנושא של סרט מדע בדיוני שמעולם לא הופק, על גיבור שחוזר להציל את היקום בפיצוץ בין כוכבי. הביט השבור נעשה בהשראת DJ Shadow אם אני זוכר נכון, שהוציא שנה אחת לפני כן את אלבום המופת "Endtroducing" (הגעתי אליו והתאהבתי בו באיחור של שנים). יש פה גם רסיסי שוגייז ופוסט-רוק בגיטרות הטוחנות והמרחפות, ז'אנרים שגם לא הכרתי בזמן אמת, כך שהקטע הזה, כמו קטעים אחרים של רדיוהד, היה בשבילי שער לממדים מקבילים. "Airbag" לגמרי מציב את האווירה להרפתקה שעומדת לבוא במכונית מהירה תוצרת גרמניה. הכל יתרסק בסוף, אבל האיירבג יציל אותנו.
2. Paranoid Android
בתחילת הקיץ של 97' נתקלתי בקליפ האנימציה המשוגע של "Paranoid Android" ב-MTV מאת איזה יוצר שבדי. רגע לפני שהערוץ ייהרס על ידי בריטני פיכס והבקשיט בויז, היה ל-MTV את האומץ לנגן גרסה קצת ערוכה שלו אם אני זוכר נכון אבל שעדיין היתה מעל לחמש דקות, איזה שתיים-שלוש דקות מעבר לכל שיר ממוצע. חיבבתי אז את רדיוהד ואת שאר הקליפים שהם שחררו, למשל את "Street Spirit" אבל עדיין לא רכשתי אף אלבום שלהם. אבלי אחרי שראיתי ושמעתי את זה ואת "Karma Police" הלכתי לחנות ה-World of Music בפרנקפורט בגרמניה וקניתי את הדיסק - חזרתי לעיר שנה אחרי שהשליחות של הורי הסתיימה שם, ביקור קיצי של חברים טובים שנאלצתי להשאיר מאחור בבית הספר הבינלאומי של פרנקפורט. שמתי את האלבום בסטריאו המשוכלל של כריסטיאן, החבר הכי טוב שלי, ושמענו אותו מההתחלה ועד הסוף. לא ידעתי אז מה זה פרוג-רוק או ארט-רוק כך שהקטע הזה לגמרי פתח לי את הראש מה מוזיקת גיטרות יכולה להיות לעומת כל הפופ-פאנק והאלטרנטיב שרץ באותה תקופה. תקופת ההורדות באינטרנט בקושי החלה והויקיפדיה עוד לא היתה קיימת. הסולואים העקומים של גרינווד, וההתרסקות הזו לתהום באמצע השיר (גרנדדי עשו מזה אלבום שלם) כשתום יורק מבקש מהגשם לרדת עליו מגובה רב - סוף כל סוף הרגשתי שעוד מישהו מבין איך אני מרגיש.
3. Subterranean Homesick Alien
פה כבר התחלתי באמת לפחד שהאלבום מדבר עלי, אבל כנראה שלא הייתי לבד עם הפנטזיה הילדותית שלי, פנטזיה שגם משכה אותי וגם הפחידה אותי בו זמנית שחייזרים יחטפו אותו לחללית שלהם וייקחו אותי הרחק מכאן, הרחק מטינאייג'רים מרושעים למקום שחיזר כמוני יוכל להרגיש שייך אליו. הגיטרות ממשיכות לחלום ולהדהד כמו אותות לוויין בחלל, וזה אולי השיר היחידי באלבום שלא ניסיתי ללמוד לנגן בעצמי. הסיפור של תום יורק מסתיים בטרגדיה, אבל במקומו הייתי מבקש להישאר עם החייזרים מאשר לחזור לאנשים שלא מבינים אותי בכדור הארץ.
4. Exit Music - For a Film
בהתחלה לא התחברתי כל כך לשיר הזה. הוא נשמע לי פשטני מדי, בלדה ספרדית מדי, וכשהייתי כמעט בן 17 העדפתי את החטיפה של החייזרים מאשר הבריחה של בוני וקלייד. אבל לאט לאט התחלתי לחבב אותו עם קולות הרקע הסמי-אנושיים ובעיקר בגלל הפינאלה עם הפאז וההשתפכות של תום יורק והאיחול הלבבי שהם מקווים שנחנק. הם מקווים שנחנק.
5. Let Down
במשך שנים, בכל פעם שהרגשתי מדוכא הייתי שם את השיר המושלם הזה - אפילו היום הפתיח שלו מעביר בי צמרמורת קלה. יופי, שברירות, עצב, תקווה - הכל בפנים בהפקה המנצנצת של נייג'ל גודריץ', כולל שכבות של גיטרות שנמסות אחת לתוך השנייה. רדיוהד כמעט ולא מבצעים את השיר הזה בהופעה ואפשר להבין למה לפי מעט הבוטלגים שיש לו: אי אפשר להגיע לשלמות הזו בלייב. זה גם שיר שאהבתי לשים בשדות תעופה לפני טיסות לחו"ל, כי הוא למעשה מתכתב עם עטיפת האלבום בנושא התחבורה והתעופה. אך בהמשך הוא הופל לטראגי עם ריסוק של שריון ואכזבה ולהישאר בתוכה, אבל העתיד צופן הנדסה גנטית שבה אוכל לגדל כנפיים, תגובה היסטרית וחסרת שימוש שתכלס הייתי מת לקבל בעצמי, במיוחד לאור מי יודע כמה חלומות שבהם אני יכול לעוף ובאמת מרגיש חופשי. בסוף המחשב חותם את השלמות הזו עם סולו צוקים בינארי. סבבה מחשב.
6. Karma Police
לצערי השיר נהפך לקלישאת גיטרה מסביב למדורת הצופים בגלגלצ, אבל בזמנו הוא היה משב רוח מרענן לעומת כל המוזיקה הדיסטורשנית ששודרה באותה תקופה שיורק כינה באזז של מקרר. זה שיר שנהפך לקלסיקה מידית כי הוא פשוט נשמע ככה, כמו קטע מזיגי סטארדסט של בואי עם ליריקה קצת פרובקטיבית ("Her Hitler hairdo / Is making me feel ill"), והסוג של פזמון הקאצ'י שכל אוהד כדורגל יכול לשיר. גם הקליפ מעביר את הפואנטה בצורה מדהימה, משהו בין לינץ' לקרוננברג עם האוטו שרודף אחרי האיש הקרח הזה והדמות המכנית שנוהגת בו וכנראה הוזה את תום יורק במושב האחורי. גם בפינלה של השיר, כמו ברוב שירי האלבום, הכל נשבר, הפעם לפידבק לופ מחורע וכמה נגיעות קטנות בפסנתר.
7. Fitter Happier
בדרך כלל הייתי מדלג על הרצועה הזו, כי זה לא באמת שיר אלא קטע מעבר משונה עם הקול הרובוטי המעצבן הזה של תוכנת הפסיכולוג המכאני Dr. Sbaitso שחנוני ניינטיז מכירים. אולי המחאה האנטי-מודרניסטית הזו הרגישה לי קצת מוגזמת. כשנפתחתי ליותר מוזיקה אוונגרדית עם השנים כן האזנתי לרצועה הזו, אם כי גם עכשיו היא קצת מגרדת לי באוזניים ומבקשת ממני להעביר אותה הלאה. מה שכן, למרות שאני מת על חתולים, איכשהו אני מחבב את השורה "Like a cat / Tied to a stick / That's driven into / frozen winter shit".
8. Electioneering
גם הרצועה הזו די חורגת לי באלבום. זה אולי השארית הרוקיסטית האחרונה שנותרה מאלבומם הקודם של רדיוהד "The Bends". אפילו שזה עדיין רוק דרך ידיהם העקומות של רדיוהד, הליריקה קצת ישירה ומשעממת מדי למחאה שהיא מנסה להביע והשיר עצמו בכלל לא באותה רמת הכתיבה כמו שארית האלבום - במיוחד יחסית לארבעת הרצועות הבומבסטיות שעומדות לפלוש לנו לשכל.
9. Climbing Up The Walls
רחשים של צרצרים מכניים ותשדורות רדיו מהעבר נפתחים לאווירה אפילה של תופים מינימליסטיים וסינת'-בס שמכוון לרשע. יורק שר פה מפחד ופרנויה. הוא שם, בכל מקום, מטפס על הקירות. הלהקה דיברה ככל הנראה על האח הגדול מ-1984, אך אני דמיינתי את החייזר מהסרט "הנושע השמיני" שתמיד נמצא שם באפלה, מחכה לטרוף אותך עוד רגע. מלודיה, רעשי רקע, סולו גיטרות משונה - הכל פה עד שהקטע מסתיים בפתאומיות על רקע הצעקות של יורק אל תוך דיסהרמוניה של כלי מיתר, כנראה כמו המוות.
10. No Surprises
גאונות. כביכול שיר ילדים מתקתק של תיבת נגינה, כולל גרינווד על גלוקנשפיל (נשמע כמו שם של ספר תיאוריה למוזיקה), אבל ליריקה של חיתוך ורידים. "I'll take a quiet life / A Handshake / Of carbon monoxide". לא נראה לי שנכתב עד לאותו הרגע, וכנראה מאז, שיר כל כך אופטימי ופסימי. מדהים שגם הוא נהפך בזמנו ללהיט MTV, היום זה לא היה עובר. גם הקליפ שבו הראש של תום יורק תקוע בתוך אקווריום שהוא שוקע בו אט אט מאוד סימבולי - גם לשיר וגם לקריירה של רדיוהד שאיכשהו מילאה אותם והטביעה אותם בו זמנית. אם תראו את הסרט "Meeting People is Easy" תראו שזו לא אנימציה ממוחשבת - יורק אשכרה שם את הראש בתוך אקווריום וכמעט טבע כמה פעמים.
11. Lucky
זה אחד מהשירים הראשונים באלבום שלמדתי לנגן על גיטרה כי התאהבתי בו קשות כבר מהשמיעה הראשונה. אם "Airbag" פתח את הפסקול לסרט מד"ב, "Lucky" סוגר אותו. הריף של גרינווד בפזמון עדיין גורם לי להניע את הראש מצד לצד. היום אני שומע בקטע רפרנס חזק לרוק האצטדיונים של הסבנטיז. בימי הגראנג', הבריטפופ והפופ-פאנק לא נשמע כל כך דבר כזה, ולהשתמש בסינתיסייזרים כמו שרדיוהד השתמשו בכלל היה אסור בתכלית האיסור, משהו שבכלל לא היה מובן מאליו כמו גישת ההכל הולך של היום. אז כן, תמשכו אותי מההריסות, כי אני סופר הגיבור שלכם, אנחנו עומדים על הקצה.
12. The Tourist
כל ההרפתקה הזו מסתיימת לה בנחת, אולי באיזה גן ביום ראשון אחר הצהריים במדינה נוצרית, אולי בגן עדן, אולי בשיממון של החלל. יורק עדיין רגשי כתמיד, התופים קצת ג'אזיים במקצב 6/8 ומברשות, הגיטרות מנגנות ארפג'ים עם איזה אפקט פלנג'ר, ויורק צורח בשארית כוחותיו "Hey, man, slow down / Slow down". אני זוכר איך הייתי בשוק בפעם הראשונה שבה סיימתי לשמוע את האלבום, איזושהי הרגשה של שקט נפשי גדול, של מסע קטן שעברתי, שלא משנה כמה חרא ומוזר אני מרגיש - אני בסדר. וכל מה שרציתי לעשות זה לשמוע את זה שוב. ושוב, ושוב, ושוב. במשך שנים זה היה אלבום הגו טו שלי, יצירת מופת שלא הרגשתי ששום דבר הצליח להתקרב אליה - ובטח שלא "The Sophtware Slump" של גרנדדי שמשום מה יש כאלה שהכתירו כיותר טוב מ-"OK Computer". בעעע. אבל היום אני נמצא בראש אחר, במקום אחר. גיליתי עוד מלא מוזיקה מדהימה שנפתחה לי, בין היתר, בזכות האלבום הזה ויציאות אחרות של רדיוהד. ראיתי אותם פעמיים בשנת 2000 בסינרמה ובשנת 2008 בפסטיבל סאות'סייד בגרמניה והתרגשתי פעמיים, ואני לא יודע אם אלך לראות אותם שוב כי אני והם בספייס אחר. ובכל זאת, עם הפקה מושלמת, הרגש המשתפך, והגיטרות האינטרגלקטיות, אפילו אחרי כל החקיינים ומוזיקת הפוסט-אוקיי-קומפיוטר מלהקות כמו Travis או Muse (אם כי גם אותן אני מחבב), אפילו שאני רואה היום שהאלבום לא כזה מקורי, תמיד יהיה לי מקום בהארד דיסק של הלב ל-"OK Computer". השיר מסתיים בצלצול פעמון על דלפק במלון, כאילו שמישהו ממתין לשירות. בסוף הוא הגיע.
סגור לתגובות על סבבה מחשב: בחזרה ל-"OK Computer" קטע אחרי קטע / כללי / עידו שחם
המוזיקאי האלקטרוני הראל שרייבר, האיש מאחורי הלייבל אק-דאק האגדי, פועל תחת שמות רבים: Mule Driver, The Models וגם Max Schreiber. ב-6.6 הוא ישיק באוגנדה ריליס חדש בתור מקס: "Variations on Memory". מדובר בפרויקט מתמשך בו שרייבר מקליט באופן אינטואיטיבי שירי זיכרון כפי שהוא זוכר אותם, והכל באינטרפרטציה משלו על סינתיסייזרים אנלוגיים, בדרך כלל בסשן אחד. לכבוד ההשקה, הזמנתי את שרייבר לספר קצת על הפרויקט המסתורי.
איך התחיל הפרויקט?
לפני כמה שנים, נסעתי באוטובוס ביום השואה וברדיו התנגנו שירי יום השואה, הייתי עם אזניות והשירים התערבבו במוזיקה ששמעתי. כשהגעתי הביתה/לסטודיו השיר "ההליכה לקיסריה" התנגן לי בראש. הציוד בסטודיו היה מחובר ודולק וכל הסינתיסייזרים היו מחוברים לפי קטע שהקלטתי באותו יום אבל לא הצלחתי לחזור ולנגן, כי "ההליכה לקיסריה", או יותר נכון לופ מתוכו (השורה הראשונה) הסתובב לי בראש. בניסיון להוציא את השיר מהראש התחלתי לנגן אותו על הסטאפ המורכב ונהניתי מאוד. אני לא נגן וירטואוז ולא ממש זכרתי את השיר אבל ניגנתי מה שזכרתי ממנו ונכנסתי לזה ועשיתי כל מיני וריאציות. בשלב מסויים לחצתי רקורד (יש לי טייפ שמחובר תמיד ומוכן להקלטה לצורך תיעוד ספונטני) וזה היה הקטע הראשון.
בהמשך גיליתי שאני מוצא את עצמי שר משירי יום הזיכרון מידי פעם, אולי גם בגלל שזאת היתה תקופת ימי הזיכרון ונסעתי הרבה באוטובוסים ונתקעו לי שירים בראש, אבל בלי קשר גיליתי שהשירים האלה מלווים אותי (אותנו, אנשים שגדלו בארץ ואולי גם בגלל תקופות הפיגועים וכו') ויש להם איזשהו משקל או משמעות בחיים שלי. וכל פעם שנתקע לי שיר כזה בראש (בדרך כלל שורה מהשיר או חלק מהמנגינה) שיחקתי איתו על מכונה שפעלה בסטודיו ואם נכנסתי לזה אז גם יצא משהו.
בגלל הצורה שהפרויקט התחיל, על הדרך ולא בתור משהו מתוכנן, אני מנסה לשמור אותו ככזה ולהקליט את הקטעים בצורה מידית ולא לעבוד עליהם וללמוד אותם אלא להוציא אותם בדרך שאני זוכר אותם ומרגיש אותם באותו רגע מכיוון אחר. בשנת 2005 יצא האי פי "The Proud Ones" בלייבל משהו על הדרך. הוא מבוסס על נעימת נושא של סרט משנות ה-50 באותו השם. הקטעים באי פי הם וריאציות על הנעימה ויכול להיות שהטכניקה שעבדתי בה אז עבדה גם באי פי הזה: יצירת והקלטת הקטע בסשן אחד בלי לתקן טעויות ובלי לתכנן - לא לחשוב, לנגן ולהקליט.
שירי הזיכרון המוכרים מנוגנים לרוב על כלים אקוסטיים אך אתה משתמש בכלים אלקטרוניים. מדוע לדעתך זו ברירת המחדל של שירי הזיכרון הסטנדרטיים? באיזה אופן כלים אלקטרוניים משנים אותם?
אני חושב שבתקופה שהתגבש הקונספט של ימי הזיכרון בארץ המוזיקה הנפוצה היתה אקוסטית. לא בטוח שהיו הרבה אופציות אחרות. יכול להיות שבעקבות זה התקבע איזה קונספט של עצב ורגש שמבוטא בעדינות ונוגות על כלים אקוסטיים ואף אחד לא הרגיש צורך לעדכן אותו. אני משתמש בכלים אלקטרוניים בעיקר ונוח לי להתבטא בכלים אלה. הרגש לא נוצר מהכלי שמנגנים בו אלא אצל הנגן או המאזין.
לכלים אלקטרוניים יש מנעד סאונד רחב ובשימוש באולפן אפשר ליצור אווירה מסוימת שעוזרת "ליצר רגש" מסויים. מכיוון אחר, האזעקה שמשתמשים בא בימי זיכרון היא כלי אלקטרוני. גם בעבר כשהאזעקה היתה ידנית או אפילו שופר היא היתה כלי בסיסי ופשוט, שמפיץ הרבה רגש: סכנה מלחמה, או חג במקרה של שופר וכו'. כשאני שומע אזעקה בימי זיכרון אני חושב בעיקר על הפיזיקה והגלים ועל התאבכות הסאונד במרחב. אני לא בטוח שזה עוזר לי לזכור או שזה שונה מההתעסקות היום יומית בסאונד. בנוגע לשירי זיכרון פחות מסורתיים, אפשר למצוא גם מוזיקה פחות אקוסטית, לדוגמה Temple of the Dog ובטח גם אלבומים אלקטרונים (שכרגע לא עולים לי בראש).
איזה שירי זיכרון השפיעו עליך בהקלטת הסשן האחרון?
הסשן האחרון שמופיעי באי פי הוא "בלדה לחובש", והשפיע עליו השיר "בלדה לחובש". מעבר לזה אני לא יודע אם שירי זיכרון נוספים השפיעו עליו. אפשר אולי לשמוע השפעות של מוזיקה שהשפיעה עלי בכללי והיא בטח ISAN ואניו מוריקון - איסן אולי באווירה ומוריקונה בזה שכל דמות בשיר מקבלת סאונד משלה. זה גם השיר היחידי עם תופים (נראה לי). התופים זכורים לי בתור מחזק הדרמה בביצוע המקורי, אבל יכול להיות שאני טועה וככה אני מפרש את השיר. בנוסף יש את הזעקה מלאת הפאתוס "עלינו על מוקש" שבתור ילד תמיד הצחיקה אותי (וגם עכשיו). תדמיין מישהו שעלה על מוקש צועק בכזה פאתוס, הוא לא יצעק ויבכה ויקלל או ישתוק ויהיה בשוק או יתפקד בקור רוח מתוך סטרס ואדרנלין. אבל מה אני יודע לא הייתי במצב כזה.
סגור לתגובות על הראל שרייבר בראיון: וריאציות על זיכרון / כללי / עידו שחם
