פוסטים בכללי

  • 25 ביוני 2017

    אינטרו 58: Choke - היפ הופ לוס אנג'לסי לח

    אם הייתי אומר לכם שהאיש שמפיק את האלבום הבא של דיקלה והמופע של קרן פלס ואמיר דדון בהבימה מוציא אלבום, איך הייתם חושבים שהוא ישמע? תחשבו שוב. עדי רותם, האיש מאחורי הטייטלים האלה ועוד רבים יוצא עם הפרויקט Choke ומביא היפ הופ לוס אנג'לסי לח לתל אביב.

    1. מי חברי הלהקה?

    הפרויקט Choke הוא בעצם אני (עדי רותם). בחצי מאלבום הבכורה אירחתי מוזיקאים מדהימים כמו כרמל אקמן, ג'ני פנקין ועוד.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אני במקור מכפר סבא. כיום מתגורר בת"א.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    ביטים מהחלל.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    השם נלקח מתוך מושג טכני שקשור למוזיקה. הפרויקט הוקלט ברובו בלייב, ביחד עם קונטרולר MIDI שהוא בעצם כלי הנגינה העיקרי שלי היום. לפעמים בא לך לנגן שני סימפולים מסוימים ושהם לעולם לא יתנגנו ביחד. נגיד שני אקורדים שונים שאם יתנגנו ביחד יצרו כאוס מגעיל. קיימת פונקציה בשם Choke שדואגת שהם אף פעם לא יתנגנו ביחד ובעצם שכל פעם שאלחץ על כפתור מסוים השני יפסיק לנגן.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    כמוזיקאי יוצא לי לעשות הרבה דברים: הפקת האלבום החדש של דיקלה, ניהול מוזיקלי לתאטרון ביחד עם קרן פלס, גיטרה אצל נדב גדג׳ ועוד. ב-Choke המטרה היא פשוט לעשות כיף. לעשות מוזיקה שאני לא יכול לעשות בשום מקום אחר. בא לי שהאלבום יגיע לחובבי הביטים ולאנשים שמעריכים גרוב.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מוזיקה 24/7, באמת. קצת לאכול לישון וכאלה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מושפע מאוד מסצינת הביטים של LA, ביטמייקרים כמו Nosaj Thing, Daedalus וכמובן J Dilla. לאחרונה נורא אוהב את המפיק האוסטרלי Flume.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    אם נוסעים למאדים אז לפחות שהמוזיקה תהיה משם: Jean Michael Jarre - Oxygen.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    לא נעים לענות על שאלה כזאת! יש מספיק מקום לכולם.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    אשמח לחמם הופעה של Flume. חושב שהוא גאון ושאני יכול לגנוב לו את כל הקהל.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    הייתי חבר ב-Pattie Boyds במשך ארבע שנים. להקת רוק מעולה. מאז שעזבתי עברתי שינוי גישה מאוד גדול והחלטתי שאת רוב המוזיקה שלי אני רוצה לייצר לבד. היה קשה לקבל החלטות בפורום של ארבעה אנשים כמו בלהקה. משם בא הרעיון ליצור פרויקט לבד שבו אני אחראי על כל תו ותו.

    סגור לתגובות על אינטרו 58: Choke - היפ הופ לוס אנג'לסי לח / כללי /

  • 22 ביוני 2017

    סנוב מוזיקה: הילדים של אף פעם

    בתמונה: Modern Baseball, להקה של ילדים משעממים

    היי יא חתיכת ילד זין, מה חשבת לעצמך? כן כן אתה יא חתיכת ילד בין הגילאים 17-22, לומד בעירוני א'/תלמה ילין שהחליט להקים להקת אינדי מעפנה, מה חשבת לעצמך? יא חתיכת ילד פריווילג שלובש את הבגדים של אבא, שומע את הדיסקוגרפיה של אבא וקיבל מתנה ג'ז מאסטר שנת 69' מאבא, מה לעזאזל חשבת לעצמך שהרמת את הלהקה שלך, שבחרת את השם הזה ללהקה שלך וכתבת את השירים האלה, עם המילים האלה והריפים האלה!?

    אני מצטער על השפה הגסה, ואני מצטער על ההתכתשות המכלילה עם חתך האוכלוסייה של בני 17-22 למיניהם, אבל לכו קיבינימט, בחיי, שכן סדר העדיפויות שלכם פשוט לא נכון. אתם בתקופה אנרגטית, תקופה של ניסוי וטעייה ויש לרשותכם את האינטרנט, מאגר המידע הגדול ביותר אי פעם, ובמקום זה אתם נשמעים כמו גרסה דהויה לבני ה-32 האפורים שאתם מעריצים, אתם חולמים על להופיע במקומות מעפנים כמו הרוטשילד 12 והבוקסא, מקומות שלא היו מכניסים אתכם מלכתחילה כי אתם פשוט לא בגיל הנכון, במקום לארגן איזו הופעה מאולתרת בבית ריק של חבר שההורים שלו בדיוק טסו לחופשה באלפים, או סתם למצוא מקום שאשכרה יכניס את החברים שלכם מהשכבה. אתם כותבים memes שנונים במקום שירים טובים, אתם הולכים על בטוח במקום להתחרפן וליצור משהו חדש ודפוק ואתם מחפשים יותר מדי הכרה מאנשים שלא באמת אכפת להם מכם. אתם משקיעים את זמנכם בתספורות משונות והבעות פנים נוגות ומפנטזים על הרגע הזה שבו תוכלו להופיע באינדינגב.

    אחת הבעיות הגדולות שלי עם להקות צעירות היא שאין את התחושה של להקה שמראה רוח נעורים כלשהי, הכל נשמע עייף ולעוס ולפעמים זה נדמה כאילו אותם ילדים מבולבלים שבסופו של דבר מעטים מהם באמת ימשיכו להיות דור העתיד של הסצנה בארץ יתחילו משעממים וימשיכו משעממים. אתם צעירים, תנו לאנרגיות הדפוקות שקיימות בגיל הזה לעשות את שלהם. אתם מעריצים מישהו? סבבה, דברו איתו ובקשו ממנו לבוא להופעה, או שתופיעו עם הלהקה שלו או לחילופין קחו אותו בעירבון מוגבל, למעשה קחו את רוב העולם ואת רוב מה שנעשה בעירבון מוגבל מאחר והעולם בגילאים הללו (במידה ואתם בוחרים שלא להתגייס, שזו אגב בחירה נבונה) לשירותכם, תתפרעו עם המוזיקה, תטילו ספק באותם גיבורים מרוחקים, תעשו ברירות וחברויות עם להקות בסצנה שלכם ולהקות בני גילכם ואפילו תיצרו אתם סצנה חדשה כדי שאנשים כמוני יבואו לראות את ההופעה שלכם ויקבלו השראה. אל תפחדו להתפרע, אל תפחדו להיות דפוקים ואל תפחדו להיות לא מעודנים. אם רדיו הקצה לא ישמיע אתכם ופיצ'פורק לא יכתוב על הכישרון הרב והגיטרה מההורים, אז לפחות תעשו את המיטב מזה.

    עושה רושם שהילדים יושבים ומחכים שאיזשהו אירוע גדול יקרה או לחילופין שמישהו "רם דרג" יזמין אותם להופיע. אין מה לחכות ורוב הסיכויים שהאירועים גרועים והם לא כפי שאתם חושבים שהם וממילא הליינאפ מעפן. תרימו את האירוע שאתם רוצים לראות ולהופיע בו, תיצרו תחרויות פנימיות ביניכם לבין קולגות בני גילכם, תקנו את הכרטיס רכבת הזה ותופיעו בחיפה ובסופו של דבר הסביבה תיאלץ להדביק את הקצב אליכם ולא ההפך.כל עוד אתם בעמדת נוחה בחיים הצעירים שלכם, וכל מיני מבוגרים "מביני עניין" ממשיכים להציע לכם שוב ושוב הצעות שעל הנייר מפתות, אתם לעולם לא תצליחו להתפתח מעבר למה שעשיתם בגיל התיכון וסביר להניח שהתפישה שלכם לגבי עשייה עצמאית תשתבש לחלוטין.

    אז בחייאת ראבאק, בשביל העתיד של המוזיקה ובשביל שתפסיקו להיות כל כך משעממים, תנו בראש, תהיו דפוקים, תנצלו את המשאבים ואת השפע שהחיים האלה והתקופה הזאת המטירו עליכם ותגרמו לי לבוא להופעה שלכם עם עיניים נוצצות וחיוך מטופש.

    חבורה של טמבלים.

    5 תגובות / כללי /

  • 22 ביוני 2017

    Moon Duo בבארבי: ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה

    מוזיקה לנסיעות. צילום: שירה גריף

    מכירים את זה שיוצאים מהופעה ומתחילים לחפור עליה עם חברים? אז זה בדיוק מה שעשינו אחרי Moon Duo בבארבי (21.6) - אני, נמרוד ספיר, למד וענבר.

    עידו: יש הדרן. אני לא יודע אם יש לי כוח להדרן. אם הם יעשו בלדה אכנס, אם זה יהיה משהו אחר אכנס - אחרת אין טעם לחזור לזה.

    למד: מונוטוניות?

    עידו: כן. אה, הם עושים את "No Fun"! הם עושים את "No Fun" של איגי פופ. טוב, זה קצת יותר מעניין סוף סוף.

    ענבר: אני לא מכירה אותם.

    עידו: איגי פופ!? והסטוג'ס!?

    ענבר: שמעתי משהו אחר. גם את איגי פופ אני לא הכי מכירה.

    עידו: תתביישי. אז ההדרן הזה היה השיר הכי טוב.

    ...

    עידו: רגע, מה חשבת על ההופעה?

    ענבר: מה חשבתי על ההופעה?

    עידו: כן.

    ענבר: לא הספקתי, אתה יודע, מחשבה. כאילו, אני לא כזה נהנית מזה. אני נהנית מזה אולי כשאני כזה בסיטואציה אחרת.

    עידו: איזה סיטואציה?

    ענבר: שמעתי אותם, בבית, וכאילו הייתי בצ'יל כזה והיה לי סבבה לשמוע אותם.

    למד: זה מוזיקה לאוטו.

    עידו: לאוטו זה מעולה, זה אחלה מוזיקת נסיעות! זה ממש מוזיקת נסיעות. זה מקצב יציב יחסית, זה לא טמפו גבוה מדי, זה יכול להיות ברקע, אתה יכול להתפקס בינתיים.

    ענבר: אני צריכה משהו לשיר איתו במוזיקת נסיעה.

    למד: היום קפץ לי קטע מביך: "More Than a Feeling" של Boston, באוטו.

    עידו: אה, קלסיקה! זה כזה להגביר את הווליום.

    למד: ממש, פול ווליום ושרתי לאללה באוטו עם זיוף.

    עידו: ברור, הכי כיף. אמרתי לנמרוד מקודם שהם (מון דואו -ע"ש) ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה.

    ענבר: וואו, האמת ש...

    עידו: אותו השיר - שוב ושוב ושוב.

    ענבר: קצת AC/DC. אני יכולה לראות את זה.

    עידו: הם עושים את זה טוב, אבל זה אותו השיר שוב ושוב ושוב, כמעט בלי וריאציה. נמרוד, מה אתה חשבת על ההופעה?

    נמרוד: זה בהקלטה?

    עידו: כן!

    נמרוד: האמת שניסיתי להכנס לזה, כאילו להכריח את עצמי להישאר מרוכז. כי זה מוזיקה לגמרי שאני חושב, מאחורי הראש, וכשאני מקשיב לה בבית אני נהנה, אבל זה מוזיקה כזאת של פרודקוטיביות. דווקא בכוח להאזין לה ולרוקן את הראש ולא לחשוב על משהו אחר...

    עידו: הצלחת?

    נמרוד: הצלחתי האמת. זה מאוד הזכיר לי נסיעות שעשיתי באוסטרליה בתוך מדבר, על כביש ישר לגמרי, עם אותם דיסקים שוב ושוב ושוב.

    עידו: איזה דיסקים שמעת שם?

    נמרוד: איזה דיסקים שמעתי שם? וואי, זה היה לפני 15 שנה. זה הרבה White Stripes, אני חושב שזה היה אז. אבל באיזשהו שלב, אחרי 6 שעות נסיעה, המוח פשוט התהפך, וזה אותו אזור מנטלי. וכאילו לא נראה שאם הם היו באים עוד שנתיים שוב הייתי חוזר, אבל אני לא יכול להגיד שבאמת סבלתי, כי דווקא להכנס לזה, יש לזה את הערך של זה.

    עידו: יכול להיות שצריך להיות במצב רוח הנכון, אני בפירוש לא במצב רוח הנכון למוזיקה כזאת. אני צריך עכשיו משהו יותר קשוח.

    נמרוד: וההפקה היתה טובה: הסאונד היה טוב, הם נתנו את מה שהם צריכים לתת - הם לא התחפשו לאיזה להקה אחרת. ואפילו ההקרנה המינימליסטית הזאת - זה לא היה הוידאו ארט שראינו ב-Mew לפני שבוע - אפילו הדבר הקטן הזה תרם.

    עידו: חבל שהדליקו תאורה כל הזמן, כי היה צריך לראות את הוידאו ארט ולא את התאורה. כשהדליקו את התאורה, לא ראו את הוידאו ארט, זה קצת מפגר.

    נמרוד: כן, אבל זה בכל מקרה היה מן כזה, כמו המוזיקה, אותן התבניות שוב ושוב, אז לא הרגשת שאתה מפספס משהו.

    עידו: יש פה את מיטב הסצנה - ראיתי את רייסקינדר ואת שלומי ברכה!

    נמרוד: היית בחימום היום?

    עידו: לא, אני לא מתחבר לחסן.

    נמרוד: האמת שמעבר לשאלה מתחבר/לא מתחבר, זה פשוט לא החימום הנכון. הם לא החמיאו, היה צריך משהו הרבה יותר כזה מהורהר, משהו כזה יותר נבנה. נגיד, בלה טאר היתה עובדת פה טוב.

    עידו: בלה טאר זה וייב אחר, זה שקט, זה לא פסיכדליה, זה משהו אחר.

    נמרוד: כן, אבל זה לפתוח את הצ'אקרות כזה, להופעה, זה יותר ההקשבה. זה לא בדיוק אותו סגנון, אבל זה כן אותו וייב.

    עידו: הייתי מביא משהו עם סינתיסייזרים לחימום. אני לא בטוח מי. מי טוב עם סינתיסייזרים כרגע?

    נמרוד: סינתיסייזרים כאלה? אני לא יודע.

    עידו: לא הרבה. קשה לי לחשוב אפילו על אחד, מן הרכב סינת' כזה. פעם היה באנטיביוטיקה מלא סינת', אבל עכשיו אין אף אחד שממלא את המשבצת הזו.

    תגובה אחת / כללי /

  • 21 ביוני 2017

    המאזין ברדיו 194: יאק פו

    שעה של אינדי אקלקטי כולל החזרה המלוכלכת של Wolf Alice (בתמונה), סינת'פופ מצמרר מאת Fopmusic ובלדה מרגשת של Oneohtrix Point Never בשיתוף פעולה עם איגי פופ.

    1. Wolf Alice - Yuk Foo
    2. Royal Blood - I Only Lie When I Love You
    3. Ride - Lannoy Point
    4. The Horrors - Machine
    5. Fopmusic - You´re so
    6. Golden Bug - Supernova
    7. BODEN - Lésion
    8. Timber Timbre - Sewer Blues
    9. BNQT - Hey Banana
    10. Pure Moods - Blurb
    11. The Drums - It Will All End in Tears
    12. Oneohtrix Point Never (ft. Iggy Pop) - The Pure and the Damned

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    סגור לתגובות על המאזין ברדיו 194: יאק פו / כללי /

  • 21 ביוני 2017

    Priests בראיון: "להופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה"

    השיר "And Breeding" של Priests תפס אותי לא מוכנה. רגע אחרי לחיצה אקראית על הקטע ביוטיוב, הרגשתי שמישהו מוחץ את הגרון שלי באגרוף, מיתרי הקול שלי שכחו איך לעבוד, ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מללחוץ ברפטטיביות על פליי. "Bodies and Control and Money and Power", זה היה השם של האלבום, כתוב בענק לבן על גבי אדום כמו דגל או שלט בהפגנה, המינימליזם של הייאוש.

    שלוש שנים אחרי סוף סוף יצא האלבום השני של Priests, שגם שמו מביע ייאוש מסוים: "Nothing Feels Natural". הוא הצליח לטפס שלב מעל האלבום הראשון בכל מה שקשור בסאונד: הוא מגוון ומפתיע יותר, כמו נסיעה בדרך תלולה שהעיקולים בה מפתיעים בכל רגע מחדש. הגיטרות צוללות בלי לקחת אוויר (למשל בשיר הנושא של האלבום), ורגע אחרי חוזרות לשורשי פוסט-פאנק פשוטים ("Niki") בלי לאבד את אווירת המסתורין. האלבום הצליח להביא את Priests לרמה גבוהה יותר של מודעות תקשורתית, גם בזכות התזמון של יציאתו - ממש רגע לאחר בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא, וגם בזכות השורשים של הלהקה, אחת המשמעותיות בסצנה של וושינגטון DC.

    פריסטס הם להקה שעובדת קשה. הם עובדים בדיי ג'וב קשוחים (מלצרות למשל) ואת כל הזמן הפנוי שאין להם משקיעים במוזיקה. על הראיון ענתה סולנית ההרכב Katie Alice Greer (משמאל בתמונה). מהתשובות שלה עולה מצד אחד להקה מקצוענית שמורגלת בראיונות, בעיקר לאור ההצלחה של האלבום האחרון (למשל בקוצר הרוח שלה בשאלות פוליטיות). ומהצד השני משתקפת הקפדה עקבית לסרב לשחק את המשחק העיתונאי הרגיל. הסירוב של הלהקה לענות באופן בינארי, לחלק את העולם ל-"שחור" ו-"לבן" מעורר הערצה - היא מוכנה להסתכן בחוסר הבנה כדי להימנע מהמחלה המערבית הידועה שגורמת לנו לחלק את העולם לבדידים, תבניות מוכנות מראש.

    מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש נשמע יותר משויף מהאלבום הקודם, עם יותר רבדים וסאונד שמושפע מפוסט-פאנק אבל לא מוגבל רק אליו. היה לכן חזון מסויים לסאונד של האלבום?

    רצינו שזה ישמע מאוד גדול ומרגש! אנחנו אוהבות כל מיני סוגים של מוזיקה ושואפות ליצור מוזיקה שמשקפת את כל ההשפעות שלנו. הלהקה שלנו כותבת את השירים ביחד, אז את גם שומעת ארבע קולות שונים בתוך השירים. זה יכול להיות מאתגר אבל מאוד מתגמל יצירתית בטווח הארוך.

    מה היו ההשפעות המוזיקליות בזמן ההקלטה, ובמיוחד לשיר "Suck"?

    הקשבנו להרבה פורטיסהד (האלבום "Third"), הקיור, הסטוג'ס, הריינקוטס, ביורק, פיונה אפל, פליטווד מאק. יצאנו לטור עם ההרכב Shopping (מבריטניה) וכתבנו את "Suck" אחרי זה, אז יש שם גם השפעה שלהם.

    האם היתה חוויה מסוימת שהשפיעה על המילים לשיר "Nothing Feels Natural"?

    הייתי פשוט מאוד עצובה, זו לא היתה חוויה מסוימת כמו שזו היתה תחושה של התפכחות ותסכול לטווח הארוך לגבי התהליך המתמשך של לנסות לגרום ללהקה לעבוד, לנסות להקליט אלבום, לנסות לשרוד דיי ג'וב עם עבודה שחורה ומשעממת מיום ליום בשכר נמוך - דברים כאלה.

    יש ניגוד מעניין בין פריסטס כלהקה פוליטית שמאוד מאמינה בשינוי חברתי, לעומת ליריקה כמעט אנטי-המנונית, מורכבת וקצת מעורפלת. האם זה נעשה במכוון?

    לא כל כך! אנחנו לא משקיעות הרבה מחשבה איך להתאים את הסאונד שלנו לאופן שבו אנשים תופסים אותנו. אני חושבת שהשירים שלנו מסובכים בגלל שאנחנו אנשים מסובכים עם רעיונות גדולים. המדיה החברתית היא כלי תקשורת מעולה, אבל אני חוששת שלפעמים זה משטיח הרבה ניואנסים בשיח ללוגיקה בינארית של "כן או לא" "שחור או "לבן". אז, זו הדרך הארוכה לומר שבאופן אישי אני לא חושבת שהשירים שלנו הם אנטי-המנוניים, אבל אם קשה לשיר אותם איתנו בהופעה בגלל שהם קצת יותר מורכבים מ-"Fuck Donald Trump", אז זה בסדר.

    בתור להקה מוושינגטון DC, איך לדעתכן האקלים הפוליטי הנוכחי משפיע עליכן?

    אני לא בטוחה כל כך, כאילו, אני בטוחה שזה משפיע אבל אנחנו לא חושבות על זה הרבה.

    האם השתתפתן בצעדת הנשים? ואם כן, תוכלי לספר לנו על החוויה?

    כן, כולנו היינו שם. היה מאוד צפוף, הכי הרבה אנשים ב-The Mall מאז ההשבעה השנייה של אובמה.

    בצעדה Gloria Steinem אמרה שיש "יתרון לחיסרון", ושלמרות המשבר הנוכחי בהיסטוריה נשים יתאחדו ויצברו עוד כוח. מה דעתך?

    אה, זה בטח נחמד בשביל גלוריה לראות את "היתרון". לא יודעת, זה נשמע לי מאוד תלוש מהמציאות. אני חושבת שזה סנטימנט אישי יפה אבל זה לא מתאים ולא עוזר להגיד לאנשים שיש יתרון בכניסה לתוך פשיזם - אנשים מתים כרגע.

    נראה שלאחרונה הפמיניזם נהיה "טרנדי" ושאחרי הרבה שנים פמיניזם היא כבר לא מילה "גסה". האם זה משפיע על התגובות למוזיקה שלכן?

    כן, מאוד! אני מסכימה שפמיניזם טרנדי, אחרי מלא זמן שזה נתפס כלא מגניב. זה קרה בגלל שנים של אידאולוגיה שמרנית שהציגה את הפמיניזם בתור הדבר הכי לא אטרקטיבי שיש. בכל מקרה, עכשיו זה מגניב להיות פמיניסטית. זה לא בהכרח דבר טוב או רע לגמרי. בהחלט משתמשים בזה בשביל למכור דברים.

    אמרת בראיון שהיתה תקופה בה ניסית לצרוך כמה שיותר אמנות שנעשתה על ידי נשים, בתור דרך להקיף את עצמך במהפכה הנשית נגד התרבות הגברית. בתור אמנית, איך את מתמודדת עם האתגר של לחתור תחת השפה הגברית?

    שאלה טובה! אני מנסה להיות מודעת באיזה אופן החברה והמדיניות המוסדית משנה את ראיית העולם האישית שלי ושל אחרים. למשל, אם יש מצב שבו גברים מרוויחים באופן לא פרופורציונאלי מעבודה שמשתתפות בה גם קולגות נשיות. זו אפליה מוסדית שקשה לתקן, אבל פשוט להיות מודעת אליה יכול לעזור למצוא דרך כדי לראות פתרון יותר מאוזן. בדרך כלל אני פשוט ריאקציונרית לגבי מקרים כאלה, כלומר אני יודעת שהעולם שם במרכז ערכים, פרספקטיבות ורעיונות גבריים בתור ברירת מחדל. אז בדרך כלל אשים במרכז ערכים נקביים ולא בינאריים, כי אני לא אוהבת את העולם שאנו חיות בו ואני רוצה שדברים ישתנו. לגברים עדיין יש מקום אבל הם לא צריכים להיות תמיד מלוהקים בתור הפרוטגוניסטים היחידים.

    מה הדבר הכי חשוב לכן בתור להקה?

    אני בטוחה שכל חברי הלהקה היו עונים על זה באופן אחר. בשבילי, הדבר הכי חשוב הוא לעשות מוזיקה שאני אוהבת, שמאתגרת, מרגשת, וכו'.

    בשיר "Puff" את מזכירה את ראש ממשלת ישראל בתור דוגמה למצב המתדרדר בעולם: "And Munayyer says Netanyahu's actually the best thing coz so much hate could only mean we're accelerating". האם חשבתן להופיע בתל אביב?

    שאלה קשה. כנראה שלא, כרגע. עם זאת התכתבתי לפני מספר חודשים עם מעריץ שגר בישראל. אני חוששת שלהופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה. אני יודעת, אני גרה בארה"ב, מקום מושבה של הממשלה הכי פחות אהובה עלי בעולם, אז אולי תשאלי, מה הנזק בלנסוע לאוטוקרטיה אלימה אחרת? זה מדרון חלקלק כמובן אבל צריך להציב את הגבול איפשהו. בכל מקרה, הרבה סולידריות לאנשים חושבים וחומלים בעולם שחיים תחת מנהיגים ממשלתיים נוראיים.

    סגור לתגובות על Priests בראיון: "להופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה" / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←