הופעה של הרכב הגאראז'-רוק התל אביבי Bad Date היא מאורע די נדיר: הם הוקמו ב-2011 והתפרקו בגלל עזיבתו של הסולן/גיטריסט דני לוזון ללימודים בארה"ב. הם חזרו בשנה שעברה, הוציאו שני אלבומים, ומופיעים מאז רק בחודשי הקיץ עד לחזרתו של לוזון לחו"ל. בהרכב חברים גם איתמר נבו על הבס ורודי ברזין על תופים וקולות. ברזין הוא שם מוכר בסצנת האינדי וניגן בהרכבים רוצי בובה, ונדליסו וחסן. ההופעה בבר התקליט בירושלים אמש היתה בסך הכל הופעתם השנייה בעיר. אמנם החלל הקטן במקום לא היה מפוצץ, כי בכל זאת זה רק תחילת השבוע בירושלים, אך מי שנכח מאוד נהנה. חברי ההרכב תקשרו וצחקו עם הקהל, הודו כמה פעמים לכל מי שבא והתעניינו אם כולם ירושלמים.
הנגינה שלהם היתה מהוקצעת ומדויקת כשהבס של נבו היה דומיננטי יותר משאר הכלים. לוזון שר באנגלית והתמסר לכל מילה ותו, באופן נפשי וגופני. כבר בשיר הראשון "Bad Date" הוא התקרב אל הקהל, עלה על כיסא וניגן בהתלהבות. בשיר "Gender Troubles", לוזון שר על נשים, גברים והיפוך תפקידים. משהו בשיר הזכיר לי את להקת Jane's Addiction באלבומה הראשון והשני, למשל את "No One's Leaving" בזכות הקצב המהיר, ההאטה בפזמון והתגברות שוב לקראת הסוף.
הקטעים של בד דייט מהירים ושמחים אך חלקם היו איטיים, מלנכוליים ומהורהרים יותר. השפעות של רוק אמריקאי אינן זרות להם, כפי שאפשר להבין מהשיר האחרון בהופעה "Daniel Johnston Saved My Soul", אך ההרכב מכיר גם את סצנת האינדי הישראלית וביצע קאבר לשיר "בטון" של להקת מורה מחליפה - יהיה מעניין לשמוע אותם שרים יותר בעברית. אני מקווה שהם ימשיכו להופיע גם בארה"ב ולא רק לחודש אחד בארץ, משום שצפויה להם לדעתי הצלחה, בארץ או בחו"ל, כהרכב רוק שמספק קטעים מדויקים ומעניינים בלחן ובליריקה, בתקופה בה נראה כי הרוק הישראלי שוב נמצא בדעיכה.
כשעוז מיכאלי פרסם סטטוס בפייסבוק שהוא רוצה להקים להקת ריוט גרררל ממש הסתקרנתי. מיכאלי הוא האיש מאחורי הרכבים קשוחים וניסיוניים כמו The Vultures, ליטרשפיך וליל מכשפות בצימר (גילוי נאות: גם אני משתתף בו), כך שהתעניינתי לשמוע מה הוא יביא לפאנק פמיניסטי. במהרה הוקם ההרכב Crème Burlesque עם הריוט גרררלס ניצן פינקו וליה שפיגל והם התחילו לעבוד על חומרים. הוזמנתי לדג'ה בהופעה שלהם בצימר וחזיתי בהתפרצות של רוקנרול נע על רקע תופים רפטטיביים וגיטרות סוניק יות'יות, בדיוק כמו שאני אוהב. צריך עוד בנות בפרונט.
ליה וניצן נפגשו לראשונה בהופעה של פיטר מרפי בזאפה. כשניצן עלתה על הבמה לשיר עם מרפי ליה החלה לתעב אותה מידית. קרם בורלסק היתה להקה פיקטיבית במשך כחמש שנים, עד לסטטוס האגדי של עוז: מודעת דרושות ללהקת ריוט גרררל. מאיה נבחרה לתפקיד המתופפת אחרי אודישנים מפרכים שכללו חיטוט יסודי בתמונות הפייסבוק שלה. מאז כולנו נפגשות פעם בשבוע במרתפים טחובים בדרום תל אביב ועושות מלא רעש.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
כמו PMS על סטרואידים.
4. כיצד בחרתן בשם ההרכב?
ניצן המציאה את השם ברגע של השראה בדשא של גילמן. עוז רצה לשנות את השם ל-Clit Commander ונתקל בהתנגדות נחרצת.
5. מה אתן שואפות לעשות מבחינה מוזיקלית?
לרסק את כל תקרות הזכוכית והפלדה ולגרום לקהל לדמם מהאוזניים.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
ניצן עושה כלים לפחות פעמיים ביום ומשדרת את התכנית !RIOT ברדיו הקצה. עוז גר בפרברים, בונה פדלים לגיטרה וסורג בובות. מאיה מנגנת עם רחל ירון ופזורה. ליה מכינה עם ניצן פנזין פעמיים בשנה ועוזרת לנהל את רדיו הקצה.
7. ממה אתן מושפעות?
הכתיבה של מאיה אנג'לו, המקצבים של וירג'ין פרונז, המסרים של ביקיני קיל, הגיטרות של איגי והסטוג'ס, הפרפורמנס של סטיבי ניקס, השנאה לפטריארכיה.
8. איזה אלבום הייתן לוקחות לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
לא הצלחנו להחליט אפילו על שיר אחד לשמוע עד הסוף בנסיעה שלנו להופעה בעכו.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
עוז: רמונז - הכל.
ניצן: אף אלבום. אני לא אחליט לאיזו מוזיקה יש או אין זכות קיום.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
כל להקה של קתלין האנה שהכל נעשה בדברה.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
מדוע רועי חרמון (ארמון, טיגריס) קרא ללייבל שלו בשם "אווזה"? הניחוש שלי הוא שחרמון מצא אווזה שמטילה ביצי זהב בקצב מסחרר, וקוראים לה תומר ישעיהו. עוד לא עברה שנה מאז יצא אלבום הסולו השני שלו "בוידעם" ולישעיהו ולהקתו יש כבר אלבום נוסף בקנה. אם לוקחים בחשבון גם את עבודת הסולו שלו לפני אווזה ("אופניים חשמליים") ואת להקתו הקודמת ISAIAH, רואים שמדובר בקצב של לפחות אלבום אחד בשנה. על מוזהבות הביצים אפשר אולי להתווכח, כי לא מדובר בהצלחות מסחריות גדולות עד כה, אבל במוצ"ש האחרון האוזןבר התמלא בקהל שנלהב לשמוע לא רק את צלילי הבוזוקי המוכרים של ישעיהו, אלא גם חומרים חדשים.
בן גולן עלה לבמה לפני ישעיהו, מלווה רק בגיטרת גיבסון אקוסטית שכאילו יצאה מחלומותיי הרטובים. גם הוא נמצא לקראת הוצאת אלבום סולו באווזה. גולן ניגן את "שיר שקיעה" ו-"סרט נע" (שהוא ביצע גם על המרפסת שלי לפני מספר שבועות) ושני שירים נוספים. אחד מהם הדגים את אמירתו של גולן שזוהר ארגוב היה אחד מההשפעות על האלבום הקרוב, שיר מקורי שהוא שר בקול מאומץ בטונים גבוהים בפזמון.
ישעיהו עלה לבמה מלווה בלהקה, ולשמחת הקהל מיד תפס את הבוזוקי. ישעיהו וחרמון (קלידים) פתחו עם האקורדים המגששים של "בוידעם" עד כניסת הבס של אמיר שדות והתופים המדלגים של שחר חזיזה. הבוזוקי של ישעיהו נע בין פריטה מהירה של אקורדים לשורות מסתלסלות ומלאות שמחת חיים שהקפיצו אותנו בצעד יווני. יש מעט מאוד נגני מיתר בארץ עם שליטה וירטואוזית כמו של ישעיהו. בדרך כלל אני מבין את הרתיעה של נגנים מלהראות את היכולות שלהם על הכלי - סולואים ארוכים הפכו להיות עם השנים מפגן התרברבות ששם את הטכניקה והדאווין במרכז במקום המוזיקה. זה לא המקרה אצל ישעיהו. המנגינה היא עצם העניין ופורצת מהאצבעות שלו בטבעיות, בצלילים שלא יכולים לאפיין אף אחד אחר חוץ ממנו.
תומר ישעיהו: המנגינה היא עצם העניין
בכלל, היופי בלהקה של ישעיהו היא שלכל אחד מהנגנים יש קול ייחודי שאפשר לזהות תוך צלילים ספורים: הקלידים החולמניים של חרמון, הבס החם והקופצני לפרקים של שדות, וחוש הקצב המשחקי והבלתי צפוי של חזיזה. הייחודיות של חזיזה הורגשה מאוד בהדרן עם "חורף של ים תיכון", אחד השירים הטובים ביותר מ-"אופניים חשמליים", שקיבל גרוב שונה לגמרי ושובב יותר מהביצוע המקורי של נווה קורן. השילוב של כל אחד מהרכיבים יחד עם המילים של ישעיהו היוו פסקול מושלם לתל אביב: שורות כמו "גל שחיתות / זה לא חשוב / עשו את זה חוקי" מרגישות אקטואליות מתמיד, והתיאורים החיים של רחובות העיר והחלומות על פירנצה ופריז בשירים כמו "יום כיפור" ו-"שבועיים בשנה" לכדו בדיוק את הכמיהה התל אביבית להתנתק מהארציות של ישראל לממד אופורי מקביל.
ישעיהו בהחלט התרגש. ב-"כמו קודם" הוא החל לשיר את הבית השלישי בפעם השנייה במקום לעבור לבית הרביעי, הפסיק את השורה באמצע ואמר בעצבים שהוא כבר שר את הבית הזה. לקחה לו דקה ארוכה להתאפס על עצמו ולהיזכר בבית הרביעי בזמן שהלהקה המשיכה לנגן. בין לבין הוא תירץ את הטעות בהתרגשות של לראות את הקהל שר את המילים שלו, ובצדק - הם שרו יחד איתו ברוב המופע וחלקו את ההתרגשות, מחוברים לכל מילה. ואז זה קרה שוב לקראת סוף ההופעה, אחרי ביצוע מצוין ל-"שכחתי לחייך טוב" עם ליווי של חרמון על פסנתר בחרישות נוגה. ישעיהו עמד מבולבל לכמה שניות על הבמה ובהה אל אחורי החלל האפל, עד שחרמון לחש לו "הדרן". לישעיהו לא נשאר אלא להרוס את ההפתעה ולהגיד "סליחה, כבר חוזר" בחיוך נבוך ומשועשע. הוא עלה שוב לבמה עם הגיטרה, וסיפר לנו שלפעמים הוא מחבר מילים חדשות בעברית לשירים לועזיים, וניגן ביצוע שקט ל-"Castle In The Air" של ג'ון מקלין. עמדנו שם בעיניים בוהות בפלא הרומנטי הזה. אם היה מישהו שנקלע במקרה אמש לאוזןבר, קשה לי להאמין שאחרי ביצוע כזה והפתיחות של ישעיהו, הוא לא יצא מאוהב במוזיקאי עם הלב הענק הזה.
סגור לתגובות על תומר ישעיהו באוזןבר: מציאות תל אביבית חולמנית / כללי / ניצן אגסי
סיימתי השבוע לקרוא את "Techno Rebels" של דן סיקו. הספר מתאר איך שלושה חברים מהעיר בלוויל שעל יד דטרויוט יצרו צורה חדשה ולא כל כך מובנת של מוזיקה בשם טכנו שלאט לאט הדליקה אנשים ברחבי העולם. אחד מהחבר'ה האלה הוא דריק מיי שידוע גם בתור "החדשן" (The Innovator), ובתזמון סינכרוני ראיתי איוונט בפייסבוק שהוא מגיע לפה. מיי לא זר בארצנו - זו הפעם התשיעית שלו כאן וראיתי אותו בעצמי פעם או פעמיים. בהתחלה אמרו שהוא מגיע לבית מעריב, מקום קשוח ומנוכר מדי לטעמי האישי, ואז הוסיפו איוונט גם בפרגמון בירושלים. הייתי קצת בשוק. מיי הוא סופרסטאר די ג'יי בכל קנה מידה (הוא המציא את המוזיקה שהרבה מהדי ג'יים עצמם מנגנים), ובניגוד לבית מעריב, הפרגמון הוא מקום די קטן ואינטימי. מי יודע מתי מיי ניגן בפעם האחרונה במקום בסדר גודל כזה, וזה משהו שרציתי לראות.
מונית השירות מתל אביב הובילה ישירות לפרגמון בפינת האינדי הירושלמית על יד הברים הקסטה והתקליט. העיר היתה במצב של פוסט-מצעד גאווה, זמן שבו לובשי השחורים מתחלפים בשילוב של עור חשוף ושלל צבעי הקשת, כולל תקווה לאחווה בדמותו של גבר עם כיפה ומכנסי נצנצים קצרצרים. לפי חברי לא היו תקריות במצעד בזכות אבטחה כבדה של שוטרים שהמשיכו לחרוש את העיר גם בלילה - הם אפילו מנעו מהצועדים לזרוק ביצים על מרפסת של סורר אחד שתלה שלט בגינוי המצעד. הזנו את הגוף עם סנדוויץ' ארטישוק וסיידר אגסים בקפה בסתת בהמשך הרחוב, ועשינו את דרכנו לפרגמון מעבר לפינה.
המקום הוא מעין מאורה חשוכה עם קשתות ואבן ירושלמית שנוכחת גם על רצפת רחבת הריקודים. בהערכה גסה, נכנסים לשם משהו כמו 100 איש, אולי 150 בצפיפות מקסימלית. יש חצר פנימית מאחורי דלת מסתור איפה שאפשר לשבת ולדבר וגם לאכול משהו, ועוד אזור פנימי לשיחה צפופה מעבר לחצר. האווירה היתה נינוחה, ובמקום נכחו באי המצעד שרצו להמשיך להזיז את הרגליים ורייברים תל אביביים כמוני. מעל לפרגמון יש בכלל מקום אחר בשם הוידאו, גיי בר עם רחבה קטנה שמתפקדת גם בימות השבוע, רק בתשלום נפרד - חבל שאין חותמת משולבת כי זה יכול להגביר את הזרימה והכיף בתוך הקומפלקס.
המסיבה נפתחה כבר בשמונה בערב עם ליין טכנו הגייז הקשוח קוק שוק. נכנסתי אל תוך השעה וקצת האחרונה של הסט של חיים ויטלי ושי סה שהרביצו טכנו בדיוק כמו שאני אוהב: עמוק ואפל עם גיחות של אסיד, ועדיין עם אלמנט רוחני שמעלה אותך למעלה בזמן שאתה צולל למטה. שאלתי בחור דתי במסיבה איך לדעתו הטכנו מתחבר עם היהדות, והוא טען בצדק שאם אתה נכנס למנטרה, אז לא משנה מה הכלי - זה פשוט זה. אחד מהכלים שהכניסו אותי לזה היה טראק שכלל ווקאלס עם הוראות למדיטציה על הרחבה. ביצעתי אותן והתעליתי ואז רציתי לשזם את הקטע לתרגולים הבאים, רק גיליתי שאין בפנים קליטה מה שאומר שהוייב מכובד אוטומטית. אני לא יודע אם זה היה קשור למצעד או לירושלים או ספציפית לפרגמון או פשוט למצב הכוכבים, אבל הוייב כובד גם מבחינה אנושית. אווירת שוק הבשר המצ'ואיסטית שלצערי נפוצה במסיבות התל אביביות לא הורגשה כלל בפרגמון. יותר מאחור נהיה צפוף, ובגלל גודל המקום כשנהייתה תזוזה קדימה או אחורה על הרחבה זה יכל להפריע קצת לריקודים, אך לא היו מרפקים או דחיפות. לא היו הרבה בנות במקום, אם כי נראה שגם להן היתה שלווה בלי הצקות מכל מיני מטרידנים. דיברתי על זה עם קלברית שלבשה על הראש קשת עם אוזניי שפן פרוותיים, שארית מהמצעד, והיא טענה כשהיא באה לשם בפעם אחרת כן הטרידו אותה וזה ממש הוריד לה מהמסיבה, אבל היא לא רצתה לחפור על זה כשבעצם פאקינג דריק מיי שם.
אחרי חימום פ'אנקי של דיפה ובירי, מיי עשה את דרכו אל העמדה בשתיים בלילה עם קייס תקליטים. הוא פתח את הסט כבר לקול תרועות הקהל עם קטע ווקאלי שהזמין אותנו לעקוב אחריו. מיי משתמש במושג "High Tech Soul" כדי לתאר את הטכנו בגרסה שהוא וחבריו יצרו במקור. כלומר, שזו אשכרה מוזיקת נשמה, בדיוק כמו זו שהגיעה מלייבל האר אן בי האגדי מוטאון מדטרויט, רק כפי שהמוזיקה הזו מתבטאת בעזרת כלים טכנולוגיים מתקדמים כמו מכונות תופים וסינתים וסמפלרים. ואכן בניגוד לחימום האגרסיבי של קוק שוק, מיי לקח את הסט למקומות הרבה יותר רכים עם מוטיבים של מוזיקה אפריקאית, האוס שיקגואי (שהשפיע על מיי כבר בתחילת דרכו באייטיז) ואפילו קטע אלקטרוני די ארוך עם דרבוקות.
מיי הוא בחור גדול וכריזמתי עם נוכחות סופר אנרגטית. הוא נהג לזוז מעלה-מטה לפי הקצב בזמן הסט, ואף הוריד את הווליום לפתע בשביל לצעוק משהו שלא הבנתי אך הרגיש נכון וזכה לאהדה. הקהל היה ממש משולהב וגם אני הצלחתי להרגיש את זה וללכת בעקבות מיי עם מוזיקה לריקודים שעוזרת להגיע יותר גבוה, כמו שסיכם יפה טראק דיסקואידי אחד שהוא ניגן. מיותר לציין שהמיקסים שלו חלקים כמו שמן קוקוס - למעט קטע אחד. מדי פעם מיי אהב לשחק אותה קשה להשגה ולעשות לנו טיזינג. בדיוק אחרי הברייקדאון, כשמצפים לעלייה עם חזרתו של הביט, מיי נהג לשחק עם הפיידר כדי להעלות ולהוריד את הווליום או דווקא להרוג את הבסים בדיוק ברגע המכריע. זה היה מפתיע בכמה פעמים הראשונות, רק שלאחר מכן השטיק הזה התחיל להפריע כי הוא שבר את הרצף המוזיקלי, את הפלואו שקורה בזמן שמתאחדים עם הצלילים במסיבה. גם החימום של קוק שוק, אפילו שהיה מאוד מהנה לדעתי, אולי הטעה קצת חלק מהרוקדים לחשוב שהולך להיות ערב קשוח כשבעצם זה היה אחרת לגמרי, והיה אפשר לארגן חימום יותר מתאים. אך האווירה היתה חמה והבחירות המוזיקליות של מיי היו מלאות בנשמה, כך שהקהל היה בידיו כל הדרך, גם שעתיים וחצי לתוך הסט כשנאלצתי לצערי לחזור בחזרה הביתה.
לפני שזזנו הלכתי לשירותים ומאחורי בתור רקדה בחורה מקומית עם שיער מתולתל ולבוש שחור. שוחחנו קצת והיא אמרה לי כי "פה זה המחתרת הירושלמית". עם כל המסחור של סצנת המועדונים והמסיבות בתל אביב, ירושלים שוב מראה איך אפשר לעשות את זה אחרת, איך אפשר להרים מסיבה עם אגדת טכנו במיקום מיוחד ואנשים שממש בעניין של המוזיקה.
סגור לתגובות על Derrick May בפרגמון: נשמת היי-טק / כללי / עידו שחם
