פוסטים בכללי

  • לורנה בי מכה שנית

    אני לא יוצא להופעות לאחרונה. סתם תקופה של חוסר חשק שכזה, משהו שקורה מדי פעם כמו שלא בא לי לפעמים לכתוב בבלוג או בכלל לבחוש במוזיקה. זה טבעי, לפעמים צריך לצאת להפסקה כדי לטעון את המצברים.

    אממה, הזמנה להופעה של לורנה בי הישר מהסולנית המקסימה, עדי אולמנסקי, שלחה אותי הישר לבארבי אמש, אחד מהלילות הכי קרים של השנה. בכל זאת, השקה של אי פי חדש, פלוס הזדמנות אחרונה לראות אותם לפני שהם נוסעים לשליחות בשגרירות האינדי הישראלי בלונדון.

    לפני ההופעה התנגנו כל מיני קטעי היפ הופ איזוטריים ורצועות פוסט דאבסטפ. חששתי קצת. אני לא בדיוק בעניין של היפ הופ או פוסט דאבסטפ. קראתי שהלהקה נכנסה חזק לקטע ופחדתי שאהבתי אליהם עלולה להגמר. לורנה בי עלו על הבמה והעירו את המאקבוק משנתו. הקטע הראשון דווקא התחבר לצד האיסלנדי היפה שברירי, משהו מוכר ומרגיע. ואז הגיעה ההפגזה האלקטרונית, וזה היה כיף!

    lorena b barby

    לורנה בי בפעולה בבארבי, צולם על ידי יובל אראל

    הרבה מהפוסט דאבסטפ נשמע לי מאוד מוגבל ושחוק, משחק עם אוף ביטים מאולצים ובאס וובלי מופרז. אבל לורנה בי הביאו לתוכו את הזווית שלהם, ועשו מזה משהו שונה. משהו עם יותר נשמה ויותר נשיכה ופחות גימיק. שילוב בין הצעקה האחרונה לשארית מעורפלת מהזמנים שהם היו להקת אינדי רוק.

    וואלה, הם היו להקת רוק. היתה על הבמה גיטרה שהורמה מדי פעם ובאס שהוחזק עוד פחות, מזכרות מעידן האבן, תרתי משמע. אבל עכשיו הסמפלר הוא הגיטרה, הסינטי הוא הבאס, והמתופף הוא על תקן מכונת תופים. מעל לכל קולה השברירי של עדי, שעדיין לא הוחלף בחומרה/תוכנה, אך שודרג לגרסה החדשה עם גוונים של נשמה והיפ הופ.

    אין שום ספק, לורנה בי מוכנה ללונדון. ההופעה שלהם הזכירה לי את הווייב העכשווי של ג'יימס בלייק שראיתי בסן פרנסיסקו, לבין הלהטוטנות האלקטרונית של המחממים שלו Teengirl Fantasy, עם שאריות איסלנדיות מהאקסית של לורנה Mum. אולי הגרסה העדכנית של לרקוד עם לחלוחית בעיניים?

    לורנה בי בטח הפסידו והרוויחו לא מעט מעריצים לאורך המטמורפוזה המהירה שלהם. לדעתי זה אדיר. לא קל להשתנות ולהתפתח כמוזיקאי, לקחת צ'אנס ולזרום עם השינוי, להיות נאמן לעצמך ולרדת מהעניין לספק את הסחורה. כפי שאמרתי מספר פעמים, להיות בחיפוש זה מה שמוזיקאים גדולים עושים, ואני מת מסקרנות לאן המוזיקה תיקח את לורנה בי.

    פעם הבאה שאתם בלונדון תבדקו את לוח ההופעות, אולי תראו שם מוכר. תוכלו להתגאות, לשם שינוי, שהכרתם אותם הרבה לפני הממלכה הבריטית.

  • הגרלת כרטיסים להופעת השקה של ירונה כספי

    ירונה כספי הוציאה אלבום חדש ממש לא מזמן. בקושי הספקנו לנוח מסערת הרוקנרול של אלבומה המשובח והקודם, אגו, והנה יצא לו מאפיה של אישה אחת. יש שני דברים מעניינים שכדאי לדעת לגבי האלבום לפני שאתם רצים לשמוע.

    קודם כל, יאפ, זה האלבום האלקטרוני של ירונה כספי. הוא הופק על ידי בוגר מכללת BPM בשם עמית מגן, וזורק אותנו קצת אחורה לרוק אלקטרוני אייטיז-ניינטיז סטייל הג'ינג'יות או Depeche Mode או Adore, האלבום האלקטרוני של ה-Smashing Pumpkins למי שזוכר.

    שנית כל, הטקסטים של האלבום מורכבים משירי משוררים מהארץ ומהעולם שירונה אימצה לחיקה והלחינה. היא כנראה בחרה את השירים בקפידה, כי המילים לא נשמעות זרות לשפתיה. אם תשאלו אותי, זה בגלל שהטקסטים פרי עטה של ירונה משובחים לפחות כמו הטקסטים של המשוררים.

    אז אם טרם אימצתם את המלצותי לראות את ירונה בהופעה, הנה הצ'אנס שלכם. ירונה חוגגת את יציאת האלבום בלבונטין 7 ביום רביעי הזה ה-18.1 בשעה 22:30 ומחלקת 2 כרטיסים זוגיים לקוראי המאזין! כדי להשתתף בהגרלה תשאירו כמובן תגובה, ואם בא לכם ספרו מהו "האלבום האלקטרוני" האהוב עליכם. הזוכים יקבלו הודעה במייל ביום רביעי בבוקר.

  • תעשה את זה באמשך: ביקורת הספר של British Sea Power

    מה משותף בין מלחמת העולם השניה, צפרות, והליברטינז? British Sea Power! איך אני יודע את זה? כי בדיוק סימתי את הספר הססגוני אודותיהם Do It For Your Mum מאת Roy Wilkinson, מנהל הלהקה לשעבר ואחיהם הגדול של שני סולני הלהקה Yan ו-Neil.

    כשלתי לכתוב השנה על הספר הקולח Bit Of A Blur מאת באסיסט blur מר Alex James, ועל הספר הארסי האוטוביוגרפי/ביוגרפי לסירוגין Rotten: No Irish, No Blacks, No Dogs מאת הג'ינג'י הרוטן מר John Lydon מהסקס פיסטולס. לכן החלטתי לנצל מיד את ההזדמנות ולכתוב book report.

    הספר לוקח אותנו למסע אל תוך הראש של רוי, כמו המסדרון הצר דרך הדלת הסודית בחצי קומה ששואב את עובדי המשרד האפורים אל תוך ראשו של ג'ון מלקוביץ'. מסע שמתחיל בבית הוריו בכפר Natland בצפון אנגליה ומסתיים על סלע בכפר Drumnadrochit ליד לוך נס בסקוטלנד. איזה הרפתקאות קסומות מחכות לנו בדרך?

    רוי מספר את סיפור הלהקה בזווית מצלמה רחבה. יש את סיפור המנהל המוזיקלי המתוסכל עם חזון איך הלהקה שלו תכבוש את העולם, בעוד שחובות הלהקה רק הולכים ותופכים. הביקורות מהללות, המעריצים הדוקים, עוד ועוד סיכות נתקעות על מפת הגלובוס, אך מכירות האלבומים מדשדשות. הם מופיעים עם הליברטינז לפני שפיט דוהרטי ידע את קייט מוס, להקה קטנה בשם הקילרז חיממה אותם, מוזיקאים וסלבס מביעים את אהדתם מחוף לחוף, ואין השמעות רדיו. אבוי.

    בינתיים הלהקה עושה חיים משוגעים. לא רק סקס, סמים, ורוקנרול. יש להם חיבור עמוק לטבע, לתרבות גבוהה, ולהיסטוריה. הלהקה נוסעת להופיע בכל מיני מקומות נידחים, מתנגדת לאוטומציה של מגדלי אור, ומשתתפת באירוע חגיגי לכבוד 100 שנה ללידתו של המשורר Betjeman יחד עם ניק קייב כשבקהל יושב הנסיך צ'ארלס ואישתו קאמילה.

    כעיתונאי מוזיקה ומומחה עולמי לפיקסיז, רוי הוא כוח ספרותי שלא ניתן לעצור. יש לו יכולת כתיבה שוטפת בשילוב ידע תרבותי עצום. סיפור שמתחיל בהופעה פרועה בסוף העולם (הוא נהג לעלות לבמה בתחפושת של דוב) עלול להמשיך בתיאור אירועים היסטוריים שהתרחשו במקום, תוך כדי חיבור לאושיות שהגיעו משם, דרך טריוויה איזוטרית מעולם הפופ, ובחזרה ללהקה. הוא מסוגל להשוות בין מוזיקאים לציפורים שנראות כמוהם ולניימדרופינג לכל כך הרבה שמות תרבותיים שהשאירו את הראש האנגלופילי שלי מסוחרר. אפילו תיאורים של בירות אקזוטיות שהוא שותה בדרכים כל כך מפורטות שכמעט ואפשר להרגיש אותן בחיך.

    מעל לכל שוכן האבא הגאה של האחים והסיפור המלבב שלו. שמו Ronald, הוא בן 87, אבל לפניך! בעקבות כניסת בניו לעולם האינדי רוק, הוא החל להבין את המטריה ואף להפוך למעריץ של ה-Butthole Surfers. מדי פעם רוי מעלה את סיפורו ואת חוויותיו המורבידיות ממלחמת העולם השניה. אך הקטעים הבאמת חזקים הם האהבה האדירה שלו לבריטיש סי פאוור וביקורות המוזיקה החדות שלו לכל להקה אחרת. למשל, ביקורת של רונלד על הסטרוקס, בתרגום ספונטני: "כן, מאוד מקצועי...קול עוצמתי ומעניין. אבל, ת'יודע, בשורה התחתונה, המוזיקה מחורבנת. מחורבנת כמו מאמא עוף!"

    לקראת הסוף הסיפורים המפותלים של רוי החלו קצת לעייף אותי, והמוח הקטן שלי לא הצליח להכיל את כל העושר הזה שהוא מרעיף על הקורא. אני לא תולעת ספרים משוננת, אז לרוב לקחתי את הספר בשלוקים קטנים שלא ישרפו לי את הגרון עם מרתון שתייה מזדמן כשעלה החשק להשתכר. זה באמת שולי בהתחשב באיכות הכתיבה הגבוהה, הפרטים המרתקים, והיריעה הרחבה שהוא פורס בספר.

    אז כפי שהבנתם "תעשה את זה באמשך" הוא ספר אדיר. התחברתי דרכו יותר עמוק למוזיקה המשובחת של כוחות הים הבריטים ובכלל למג'יקל מיסטרי טור שאנו קוראים לו "חיים". תוכלו להנות מהספר גם אם לא התוודעתם אל הלהקה בכלל, במיוחד אם אתם נמנים על אחת או יותר מהקבוצות הבאות: מאזינים, מוזיקאים, זואולוגים, היסטוריונים, אנגלופילים, שתיינים, או קומיקאים. ודיר בעלאק, תעזרו לתקן את אי הצדק. תנו האזנה לבריטיש סי פאוור ותפיצו את המילה הטובה עליהם. באמשכם.

  • הגרלת 2 כרטיסים להופעה של קיצו + Flora

    קיצו. רק לרשום את השם הזה מעביר בי צמרמורת קלה של עונג. בחודשים האחרונים לא שמענו מהם הרבה. הופעות פה ושם + אינדינגב במיטב המסורת. מסתבר שהם אופים לנו כמה מנות לכבוד שנת התודעה החדשה 2012.

    קיצו עושים את הצעד המבורך, ההכרחי, והנכון, ויוצאים בפברואר לטור באירופה. פונטציאל הקהלים מחוץ לארצינו שיוכל להתחבר לרדיוהד מעיר הקודש הוא עצום. זה לא יהיה פשוט וקיצו יצטרכו לעבוד קשה כדי להתחבר אליהם, פלוס טיפת מזל, אבל זה בהחלט אפשרי. גם לורנה בי הבינו את זה ועברו ללונדון.

    החדשות היותר רלוונטיות בשבילינו הצברים, זה שקיצו סימו לעבוד על אי פי חדש בעל השם האינטרגלקטי A Swarm of Details into your Umbilical Cord! הוא יצא באביב על תקליט(!) שקיצו יאספו מצ'כיה בדרך בחזרה לארץ.

    שמעתי את החומר החדש בהופעה, ופשוט ליקקתי את האצבעות. זה נשמע יותר אנרגטי, יותר ממוקד, ויותר עמוק בתוך הגבול האדיר שבין פופ לבין מוזיקה נסיונית. זה נשמע מעולה בהופעה ואני סקרן לשמוע את ההקלטות האולפניות.

    בינתיים קיצו מופיעים עם Flora בלבונטין 7 ביום שישי הזה, ה-6.1 בשעה 21:00, ומחלקים לקוראי המאזין 2 כרטיסים! כדי להשתתף בהגרלה, תשאירו תגובה ותספרו איזה אמן ישראלי צריך לדעתכם לארוז את המזוודות ולצאת לטור בחו"ל פרונטו. ההגרלה תערך ביום חמישי בערב, הזוכים המאושרים יקבלו הודעות במייל.

  • בדק בית לשמה הטוב של המוזיקה

    קצת מוזר להגיב לפוסט שפורסם בבלוג שלי, אך תגובה ארוכה מדי לפוסט שלא אני כתבתי מצדיקה את זה. אני מדבר על פוסט האורח המעולה של ארז סובל, האביר שבא להגן על המוזיקה מאש הדרקון הקנטרנית שלי. אמרתי ואומר שוב שזה פוסט מעניין לאללה שגרר דיון מרתק. הוא גרם לי לחשוב ואני שמח שפרסמתי אותו, במיוחד כי הוא מייצג דיעה אחרת מכיוון אחר.

    בתגובה :) תאוריה מס' 1. ארז אומר שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים לאור אובר אינפורמציה. הספקים האלה מביאים לנו בינוניות, או לכל הפחות מוזיקה שלא מתאימה לנו, ולכן אנו חושבים שכל המוזיקה החדשה בינונית. הוא ממליץ למצוא דילר אמין יותר, או אפילו לזרוק את הספקים ולגשת ישר למקור.

    קודם כל, ההנחה שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים עם אינטרסים וכו' לא כזאת נכונה. תעשיית התקליטים היא לא מה שהיתה פעם, ומכונות הייפ הן לא מה שהיו פעם. נכון, יש עדיין תעשיית מוזיקה עם כספים ומניעים. אבל כל העניין של העידן החדש הוא דמוקרטיזציה של המוזיקה - אתרי להקות רשמייים ולא רשמיים, בלוגים עצמאיים, צפיות ביוטיוב, אפילו לייקים בפייסבוק - לכל אלה יש לנו גישה ישירה. יש ללהקות דרכים חדשות להתפרסם שלא תלויות בערוצים הישנים. צפיות ביוטיוב היום נחשב למדד יותר רציני מנתוני מכירת אלבומים. אכפת למישהו ממצעדי המכירות בכלל?

    ארקטיק מאנקיז

    ארקטיק מאנקיז - התפרסמו בזכות המעריצים, ואז בא ה-NME

    שנית כל, ההנחה שהספקים מביאים לנו בינוניות או מוזיקה לא מתאימה לא נכונה. אותם ספקים הביאו לנו דברים אדירים בעבר וגם בהווה ולכן לא צריך לפסול אותם על הסף. אלביס, הביטלס, המי, בואי, פינק פלויד, סקס פיסטולס, הפוליס, נירוונה, רדיוהד, ווייט סטרייפס, אינטרפול, אלבו, וכיוב'. שאלות?

    ברור שהיו המון ריליסים בינוניים ונוראיים בין לבין, אלבומים שישכחו לעד בתהום הנשייה, חלקם בצדק, חלקם לא. אי אפשר לצפות לאהוב את כל ההמלצות של הספקים, זה בלתי אפשרי. אבל אי אפשר להתעלם שאותם אנשי האמצע הביאו את תשומת ליבינו במהלך השנים לכשרונות אדירים, לשירים ואלבומים שהולכים איתנו עד היום. תעשו בדק בית ותראו.

    לסיכום הנ"ל, זה לא משנה מאיפה שמעת על מוזיקה. אם בשיטוט אקראי בבנדקמפ, מחברים, מה-NME, מקול הקמפוס, מבלוג קטן מאוקלהומה, מפיצ'פורק, או משיר שהשכן שומע בפול ווליום כל שבת בבוקר. באופן אישי, אני לא צמוד לספק מוזיקלי אחד, אלא נהנה מכל האפשרויות ולא באופן אובססיבי. אני נותן מקום לאקראיות, עם אמונה שמה שיעיף אותי יגיע אלי יום בהיר אחד.

    עדיין אני שואל את שאלת התקליט השבור שלי שלא זוכה למענה - כמה שירים/אלבומים נזכור מהשנה גם בשנה הבאה? בעוד שנתיים? חמש שנים? מי יכול להגיד בשלוף מה שלושת האלבומים המשפיעים של השנה שעברה? כן, לדעתי מוזיקה חשובה/משפיעה/מרגשת/אדירה/אינטרגלקטית זוכרים וזוכרים היטב. יש הרבה דרכים למכה, רק לא ברור אם עוד יש כזה מקום על המפה, אם מה שיש לנו היום זה הרבה דרכים לחדרה.

    תאוריה מס' 2. ארז שואל האם זה הוגן להאשים את המוזיקה, ושואל מה חלק המאזין בסיפור הזה כאשר הוא זה שלא מרוצה מהריליסים החדשים. הוא מציע שרגשות נוסטלגיה עלולים לגרום לכך, או עייפות מהחיפוש המוזיקלי. הוא מביא כדוגמה נגדית אנשים שפירסמו רשימות של 50 אלבומים שאהבו השנה.

    ארז צודק לגמרי שאנחנו צריכים לשאול מה החלק שלנו, של המאזינים, בזה. נכון, התבגרתי, ויש תחושה שקשה לי יותר להתרגש ולמצוא חדשנות. ברור שלא אשתגע בהכרח מעוד מישהו שמרים גיטרה ונשמע כמו דה אדג' מ-U2. העניין הוא שזה לא תמידי.

    כשאני הכי פחות מצפה לזה, אני שומע צליל, או נוכח בהופעה, ופתאום אני מתרגש שוב ממוזיקה כמו בן 16 מחוצ'קן. כנראה שהכימיקלים במוח שלי מאפשרים מצבים שכאלה בתדירות פחותה, בכל זאת זה קורה. בנוסף, מדובר פה במשהו שיותר גדול מהטעם האישי שלי והיכולת שלי להתרגש. מדובר באיכות ובהשפעה של המוזיקה על כלל האוכלוסיה והעולם. האם היא משנה את העולם? או האם היא מספקת לנו רינגטון חדש? או שככה משנים היום את העולם?

    עייפות החיפוש?

    לגבי הטענה על נוסטלגיה, אישית אני לא כזה נוסטלגי. ברור שאני מגלה פנינים מהעבר מפעם לפעם, למה לא? זה בעצם עוד פלוס של העידן החדש, הנגישות לכל ההיסטוריה המוקלטת. התרגשתי מאקו והבאנימן? מעולה, בקרוב הדיסקוגרפיה על ההארדיסק. אך אני מת, ממש מת, לשמוע משהו חדש שיפיל אותי מהרגליים. השאלה מה יפיל אותי מהרגליים ומתי ממש לא בשליטתי. זה לא מבחירה, זה פשוט קורה.

    בעניין העייפות מהחיפוש המוזיקלי. יש רגעים שזה מעייף כמובן ואני לוקח הפסקה. אך זה הרבה יותר גדול ממני. לפני שאני מודע לכך, אני שוב בחיפוש. דוגם ריליסים חדשים מהניוזלטר של אמ"ג, מקליק על שם להקה ביוטיוב שמעולם לא שמעתי עליה, מחפש מה השיר הנורדי הבומבסטי הזה ששודר ב-106FM. כמובן שיש לי חיים. אני לא מבלה כל הזמן בחיפוש בלתי פוסק אחר מוזיקה חדשה. שלא לדבר על זה שכדי לאהוב משהו צריך לשמוע אותו יותר מפעם או פעמיים. וזה מוביל אותי לפואנטה הבאה.

    האנשים שבחרו 50 אלבומי כאלבומי השנה שלהם, עם כל הכבוד, אני לא קונה את זה. איך לכל הרוחות אפשר לעכל 50 אלבומים בשנה אחת ולהכריז עליהם בתור האהובים לעומת מאות אחרים? אני לא מדבר על לשמוע, אני מדבר על לעכל. על ללעוס עם מלא רוק, לבלוע את מלוא הפה, לתת לזה להסתובב בבטן בתקווה שזה ימצא את דרכו לנבכי הנשמה. לשמוע את האלבום מההתחלה ועד הסוף וההיפך ובאקראי, לחשוף עם כל האזנה עוד צלילים שהתחבאו, ולחזור שוב ושוב ושוב, כמו לאקסית שאתה מגלה כל פעם מחדש עד כמה אתה אוהב אותה.

    אולי יש קומץ של אנשים שיש להם את הזמן הפנוי, הריכוז, והספייס אשכרה לעכל ובאמת לאהוב 50 אלבומים בשנה. אני חושד שרוב עורכי הרשימות הארוכות למיניהן לא כאלה. שמעו קצת, חשבו נחמד, רצו לפרסם איזה רשימה באינטרנט, סה טו. דובר בתגובות הפוסט על הפרעת קשב? רשימה אישית של 50 אלבומים אהובים מהשנה נובעת לדעתי מהפרעת קשב והתמכרות לסטטוסיאדה, ולא מהאזנה אמיתית. לכן אני לא מקבל את זה כדוגמה נגדית שהיתה שנה מוזיקלית מעולה. המספרים לא משנים, מה לגבי התוכן?

    לסיכום. ארז העלה כמה נקודות מאוד יפות למחשבה, אבל יש בהן בעייתיות. אנשי האמצע הם לא באמת הבעיה. בהרבה מקרים הם דווקא עוזרים להגיע למוזיקה מעולה, ובין כה וכה המאזינים מקבלים מוזיקה מכל מיני מקורות שלא בהכרח מתווכים דרכם. הוא צודק שיש לי חלק כמאזין בכך שאני לא מתחבר למוזיקה שיצאה השנה, אם כי בכל זאת יש הפתעות. עובדה שכן מצאתי כמה אלבומים שריגשו אותי השנה. והעובדה שאנשים מפרסמים מגילות עצמאות של אלבומי השנה מעידה לדעתי יותר על הפרעת קשב ו/או רצון להתבטא ופחות על מוזיקה טרנסצנדנטלית.

    כשנגיע לסכם את שנת 2012 במוזיקה, מה נזכור משנת 2011? מה אנו זוכרים משנת 2010 עכשיו שסיכמנו את 2011? מה נזכור בעוד 20 שנה ממה ששמענו היום?