פוסטים בכללי

  • מתחילים בזמן

    בקרוב אחגוג שנתיים לפוסט מעורר הדיון על עישון בהופעות. איזה כיף לראות ולהריח שהמצב השתנה מאז. כבר לא מעשנים כמעט בהופעות. קהל המעשנים מתחשב ועושה הפסקות עישון בחוץ, ובעלי המקומות אוכפים את המדיניות בנחישות.

    זה מעולה שלא מעשנים בהופעות, אבל יש עוד משהו שאפשר לשפר. סטטוס של קוואמי בפייסבוק הצית לי את הדמיון:

    אם הייתם יודעים שיש ארוע ממש ממש מגניב לטעמכם ושהוא יתחיל, כלומר באמת יתחיל ובלי איחורים בכלל, ב21:00 בערב - הייתם באים בזמן?

    התברר שקוואמי נגע בעצב רגיש. לפי התגובות כולם מתוסכלים מאיחורים כרוניים בהופעות. כל אחד שיתף את החוויה שלו, בין אם זה להגיע מוקדם ולהרגיש כמו אידיוט כשכל מה שיש לעשות זה דאחקות עם השומר או שאי אפשר להגיע בכלל כי ההופעה מתחילה מאוחר מדי ביום עבודה. המסקנה ברורה - הקהל רוצה הופעות שמתחילות בזמן.

    במהלך השנים הפנמתי את האיחורים האלה. אמרתי לעצמי שהם חלק מהרוקנרול. אמרתי לעצמי שאם אגיע בזמן, או יותר נכון, מוקדם, אנצל את הזמן לשתות בירה עם חברים. אך כשאני מתבונן שוב בתופעה אני נזכר עד כמה היא מעצבנת, שאי אפשר לדעת לעולם מתי הופעה תתחיל. תמיד הייתי צריך לנחש מתי האמן יעלה לבמה ויותר מדי פעמים הגעתי מוקדם מדי או אחרי כמה שירים. יותר קל כבר לזכות בפאקינג טוטו.

    זו השיטה שלי לניחוש שעת ההתחלה של הופעה. ככל שהשעה הנקובה מאוחרת יותר כך האיחור יהיה גדול יותר. אם ההופעה אמורה להתחיל בסביבות 8:30, היא תתחיל בין 9:00-9:30. הופעות שסומנו לשעה 10:30 לא יתחילו לפני 11:30-12:00 ולפעמים אפילו מאוחר יותר. אם הרבה להקות מופיעות באותו הערב מקדם האיחור לפעמים קטן, לפעמים לא. לכו תדעו.

    האיחור הכי מטורף שחוויתי היה בהופעה של הפוסי של לוסי. זה היה לפני שנים. לא עזר שבאתי לבארבי באיחור אופנתי של שעה. ההופעה לא התחילה לפני 2 בלילה. אין לי מושג למה, אבל זה היה סיוט ואני לא יודע איך החזקתי מעמד כל כך הרבה זמן. לא כולם היו נחושים כמוני כך שהבארבי היה די ריק. חלק גדול מהקהל נטש אותו לטובת המיטה החמה.

    הגיע הזמן שנפסיק את הבולשיט הזה, שהופעות יתחילו בזמן. אני לא מקבל טיעוני ביצה ותרנגולת, קהל שמאשים את האמן שמאשים את הקהל וחוזר חלילה. לכולנו יש אחריות.

    הלהקות ומקומות הבילוי צריכים לפרסם את זמני האירוע באופן ברור. כלומר, לפרסם בנפרד את שעת פתיחת הדלתות ושעת תחילת המופע, ועוד יותר חשוב, לעמוד בהם בפדנטיות. יש רק 10 אנשים בקהל והגיעה השעה? דה שואו מאסט גו און. אם יש כמה להקות באותו הערב, כל להקה צריכה לעלות ולרדת בדיוק בזמן כולל הדרן. הלהקות הכי גדולות בעולם עובדות ככה בין אם הן מופיעות סולו או בפסטיבל. אין שום סיבה שזה לא יקרה גם אצלינו.

    הקהל מצידו צריך לכבד את הזמן של הלהקות, כמו שהוא רוצה שיכבדו את הזמן שלו. אם אמרו שהדלתות יפתחו ב-8:30 וההופעה אשכרה תתחיל ב-9:00, תהיו שם בזמן. בין אם תרצו לבוא מוקדם ולתפוס מקום בשורה הראשונה או בול בזמן לאקורד הראשון, הבחירה היא בידכם. העיקר שתצביעו ברגליים בעד להקות שמופיעות בזמן.

    כולם ירוויחו מהופעות שיתחילו בזמן. הקהל שצריך להזמין בייביסיטר או לקום מוקדם לעבודה יוכל סוף כל סוף להתארגן ולהגיע. המוזיקאים יזכו לעוד קהל ויוכלו לתכנן את היום שלהם הרבה יותר טוב. רוב הסיכויים שגם הם צריכים לעבוד למחרת או לארגן מישהו שישמור על הילדים.

    כל מה שצריך לעשות זה לפרסם את הזמנים בצורה ברורה. 8:00 פתיחת דלתות. 9:00 תחילת המופע. מתחילים בזמן. בקצה כבר הפנימו את זה. ומה אתכם?

    (תמונה מאת Espen Faugstad)

  • חזרה

    חזרתי לכתוב. כל מיני דברים דירבנו אותי להרים שוב את המקלדת. התגובות המאוכזבות כשהפסקתי. התגובות השמחות כששקלתי לחזור. האהבה שלי למוזיקה, לכתיבה, ולכתיבה על מוזיקה. ההבנה שאני כותב על דברים שחומקים מידיהם של בלוגרים אחרים.

    יש מספיק בלוגרים שכותבים על מוזיקה חדשה, מיקסטייפים, הופעות, חדשות, וכו'. שאלתי כמה אנשים שדעתם חשובה לי מה אני יודע לעשות אחרת, וגיאחה אמר לי שאלה "...פוסטים שבהם אתה מסתכל על תופעה או סצינה מהצד ומגיב אליה". אומנם טקסטים ארוכים ומעמיקים הם לא באופנת ה-140 תווים, אך כפי שכותב ווילאם זינסר בספרו "On Writing Well", מי שיאהב את זה ישאר והשאר ילכו וזה בסדר.

    לכבוד הקאמבק שידרגתי את הבלוג עם לוק חדש וסקסי כדי שיהיה כמה שיותר נוח לקריאה, אפילו בנייד. את הלוגו עם הפסים האדומים שמרתי למזכרת מהלוק הקודם. אגב, אתם מוזמנים לעשות לייק לפייסבוק של המאזין ולקבל עדכונים על פוסטים חדשים ופיצ'יפקסים מוזיקליים שלא מתאימים לפורמט הבלוגי.

    יאללה, נחתי מספיק, בואו נצא שוב לדרך.

    (תמונה מאת Rampant Gian)

  • הפסקה

    עוקבי הבלוג ודאי שמו לב להעדר הפוסטים בעת האחרונה. חשבתי שזה תקופתי, אבל התקופה הזו ממשיכה מעבר למה שציפיתי. אין איזה דרמה קורעת לב מאחורי זה. פשוט אין לי על מה לכתוב. יש מלא מוזיקה חדשה במחוזותינו, הופעות, ואינדינגב בסופש הקרוב (אל תשכחו לארוז). לצערי שום דבר לא בער בעצמותי ושלח אותי למקלדת בשעות הקטנות של הלילה. אני כבר לא נובר במועדוני הופעות צד שמות ומחפש תופעות. כל זה מסתדר טוב בלעדי.

    אי לכך, המאזין יוצא להפסקה עד להודעה חדשה. אם אש חדשה תתחיל לבעור בי אחזור לפרסם פוסטים בכיף. בינתיים כדאי למצוא בלוגים פעילים כדי להרוות את הצמא. אולי השתיקה שלי תדרבן קולות חדשים ורעננים לעלות אל המיקרופון הקיברנטי.

    תודה לכל מי שהיה באינטראקציה עם הבלוג - למוזיקאים, ללייבלים, לקוראים, למאזינים, למגיבים ולחברים. היה ממש כיף לכתוב ולהפיץ צלילים משובחים. הפוסטים הגיעו להרבה יותר אנשים ממה שציפיתי כך שהבלוג מהווה הצלחה גדולה בשבילי מכל בחינה. אם אתם מתגעגעים, בואו להתעדכן בהאזנות שלי בלאסט אף אם ותשלחו איזה מייל.

  • האזנות החודש - אוגוסט 2012

    The Walkmen - Heaven

    תודה לווקמן שבאו לארץ. הם נתנו הופעה מרגשת שנתנה לי תקווה ביום מדוכדך, ובזכות ההופעה נתתי צ'אנס והתוודתי לאלבומם האחרון והמאוד מרענן ובוגר, Heaven. בת זוגתי היקרה שמעה אותו מהצד ואמרה שהוא נשמע כמו U2, ויש משהו בדבריה, במבון החיובי של U2. שומעים שהלהקה השתבחה, התבגרה, והשתפרה. נגמרו המשחקים והשטויות, עכשיו זה כבר רציני. מוזיקה של מוזיקאים.

    The Vaccines - Come Of Age

    מכת האלבום השני קשה מאוד למוזיקאים. היו לך את כל החיים כדי לכתוב את אלבום הבכורה, אז מה עכשיו? הוואקסינז לקחו את ההזדמנות לעשות מה שבא להם. אחרי אלבום בכורה שטוף ריוורב ורצינות תהומית, באלבום השני אנו מוצאים אותם במצב רוח ציני וסאונד יבש וישיר. בחדש תמצאו קשת מוזיקלית של רוקבילי, פולק רוק דילני, ופסיכדליה סיקסטיזית. ההוקים והכתיבה המושחזת של הוואקסינז מביאה את אלבום הפופ/רוק המושלם לקיץ של גלישה בים עם ניחוחות של גלידה מונטנה.

    Bloc Party - Four

    משבר האלבום השני מסרב לעזוב את בלוק פרטי שנאלצים להתמודד עימו כבר בפעם הרביעית. סולן הלהקה, Kele Okereke, הוציא בכלל אלבום סולו על טהרת הדאנס. מפתיע אם כך לשמוע באלבום החדש של בלוק פארטי השפעות מבלאק מטאל וחזרה לרוק הזוויתי שלהם מהאלבום הראשון מינוס האייטיז. לא נראה לי שהאלבום ימשיך איתי הלאה, אבל הוא נתן הפוגה מסקרנת בשיממון הקיצי ותזכורת כמה זה קשה לעשות מוזיקה שנחשבת.

    Franz Ferdinand

    אולי חטפתי איזו קרציה ביערות סקוטלנד, כי פתאום נדבקתי בגרוב של פראנז פרדיננד. יש להם בדיוק את מה שאני רוצה כרגע - מוזיקה מרוממת שלא מוותרת על עניין. האזנה חוזרת ללהיטים הגדולים ולשני האלבומים הראשונים עשתה להם הרבה כבוד ולי מוי כיף. אפילו האלבום השלישי, שנמנעתי ממנו לגמרי עקב חשש מבינוניות, התברר כמוצלח, גם אם רק כדי להגיע לקטע האלקטרוני המפתיע שמצפה בסופו. נא לשמוע עד הסוף ולצפות ברובוטריקים שהופכים מפרנץ פרדיננד לקרפטוורק.

    Biffy Clyro - Only Revolutions

    הקרציה הסקוטית החזירה אותי לשלישית הכאסח ביפי קליירו. בזמנו התנגדתי לאלבומם האחרון והלהיטי. עכשיו כשחזרתי אליו אחרי ההייפ גיליתי את אלבום הגיטרות הכי טוב שהמיינסטרים הרשה להשמיע ברדיו המסחרי מזה שנים. הם עובדים כעת על אלבום כפול. השד יודע איך זה ישמע.

  • השנה העברית שלי

    שנה עברה שנה חלפה. בקול הקמפוס חוגגים עם מצעד אלבומי האינדי העברי של השנה. חגיגה ראויה, הרי עושים פה הרבה מוזיקה ולא מתיחסים אליה בסיכומי השנה האזרחית. מעבר על אלבומי המצעד גרם לי להרהר על השנה שלי במוזיקה העברית.

    במבט אובייקטיבי היו לא מעט ריליסים טובים השנה - Brain Candies, Monty Fiori, Tiny Fingers, רם אוריון, ועוד. במבט סובייקטיבי, האלבומים היחידים ששמעתי יותר מפעם אחת ברשימה הם אלבום הבכורה של אנטיביוטיקה והשני של אשכרה מתים. וגם אותם לא שמעתי הרבה.

    שמעתי מעט מאוד מוזיקה מקומית השנה והלכתי רק לקומץ של הופעות. אולי זה חלק מהתבגרות הסצנה כפי שאבחנה שלי אלעזר, שילוב בין עייפות הגיל, חוסר כימיקלים במוח, ומערכות יחסים רציניות. הסיבה לא משנה. השורה התחתונה היא שאני לא בעניינים.

    מצטער אינדי, זו לא את, זה אני. לא נעים לא להיות בעניין ולא להיות בעניינים בהתחשב בשם הבומבסטי "המאזין" שמחשיבים כבלוגר חשוב ומציפים בבקשות לכתוב על הקליפ החדש. לתקופה זה היה נכון. לעומת זאת בשנה האחרונה רשימות ההופעות התמלאו בשמות חדשים ולא היה אכפת לי.

    קשה לי להתרגש ממוזיקה חדשה באופן כללי. אין לי מושג מה המכנה המשותף במוזיקה החדשה שכן שמעתי בשנה האחרונה. אני רק יודע שלא מצאתי את זה במוזיקה הישראלית. הסצנה כבר לא מרגשת אותי. זה גורם לי לתהות על המשך קיום הבלוג, אם לא עדיף כבר לסגור את הבאסטה ולתת למישהו צעיר ונלהב את המושכות.

    השבוע לשם שינוי מאוד התרגשתי ממוזיקה. אני לא מדבר על איזה להקה מנצ'סטרית חדשה. אני מדבר על Pussy Riot שנשפטו לשנתיים בכלא על הופעה של שלושים שניות. השיר Punk Prayer נשמע די מחורבן למען האמת, אבל ג'יזס, מתי הפעם האחרונה שהשתמשו במוזיקה לומר משהו שחורג מעבר לגבולות המותר?

    זה ממש מעצבן ומצער ששלחו אותן לכלא. מצד שני הן נהפכו לסמל והזכירו לנו שפעם מוזיקה היתה הסאונדטרק למהפכה. אולי זה יבעיר את מדבר חוסר המשמעות המוזיקלית בארץ ובכלל. אולי המוזיקה תחזור להפוך את הבטן ולפוצץ את הראש כמו שהיא עשתה פעם ותחדול להיות רינגטון. ואולי לא.