השבוע ברדיו הבינתחומי התחלתי עם Pאנק רוק חצוף, המשכתי עם מגע נשי שורט/מלטף, וסיימתי בחופי בריטניה.
Scroll down for English
הראיון עם Royal Blood נתן לי טעם של עוד. יצרתי מיד קשר עם Cheatahs, להקת הרוק החדשה האהובה עלי. כבר מזמן לא התרגשתי ככה לגבי להקה, אולי מאז Oceansize. יש משהו בצ'יטאז שלוחץ לי על הכפתורים הנכונים, הגיטרות המפותלות האלה שמשתלבות עם חטיבת קצב מיליטנטית וסולן רגיש. זה השיט, בהייה בנעליים שרוקעות חזק על הרצפה.
התמיילתי עם Nathan Hewitt, סולן וגיטריסט הלהקה, כשהם טסים במהירות האור עם הופעות בשני צידי האוקיינוס האטלנטי ולקראת אלבום בכורה שיצא בפברואר.
איך הטור האירופאי שלכם? קרה משהו מטורף?
"הטור מעולה. Metz הם החברים הכי מפנקים לטור. מאוד שמח לנסוע עם קנדיים. היה לנו בילוי קריוקי-טסטי בברלין, Hayden (מתופף Metz -ע.ש.) ביצע גרסה שוברת לבבות ל-"Pancho and Lefty" כשרובינו צרחנו כל הדרך עם ACDC".
אני מאוד אוהב את החזרה שלכם לרוק. למה אתה חושב שמוזיקת גיטרות לא טרנדית בשנים האחרונות?
"אני לא יודע. אני לא יודע מה הטרנד כרגע בכנות? אני מרגיש שעדיין יש מלא להקות שעושות מוזיקה עם גיטרות, אתה פשוט צריך לדעת איפה לחפש ולחפור קצת יותר לעומק, מה שהרבה יותר כיף מאשר שידחפו לך את זה בכוח לתוך הגרון".
יש בשירים שלכם המון ריפים חכמים והוקים קליטים. איך אתם יוצרים אותם?
"תודה! ובכן, אנחנו מנגנים שעות על גבי שעות ואם משהו צץ אנחנו משתדלים להקליט אותו כדי שלא נשכח! אחרי זה בדרך כלל נחזור ונקשיב לדמואים במשך ימים ונמשיך משם. הרבה מהריפים נכתבו על גיטרה אקוסטית מה שקצת מוזר, אבל אני מאמין שאם אתה גורם למשהו להשמע מגניב בלי פאז, אז זה הרבה יותר מאתגר וכיפי כשאתה סוף כל סוף מוסיף אותו באולפן".
איך אתם עובדים על הצליל שלכם, במיוחד הגיטרות?
"יש לנו כל מיני אפקטים שאנחנו מזיזים כל הזמן ומשחקים איתם. זה מטורף איך הם יכולים להשמע אחרת דרך מגברים שונים, פיקאפים, שרשור, וכו'. זה תמיד יהיה סוג של ניסוי באולפן. ניסינו גם לחבר שתי גיטרות לאחד מהמגברים שלנו וממש להעמיס עליו, זה נתן לנו סאונד ממש מפוצץ שלגמרי התאים לתפקיד".
מה אנחנו יכולים לצפות לקראת אלבום הבכורה שיצא בקרוב?
"ובכן יהיו סך הכל 12 שירים. המון מלודיה ופאז. מקווה שאנשים יאהבו אותו!"
Interviewing Royal Blood gave me a taste for more. I immediately contacted Cheatahs, my favorite new rock band. I haven't been this excited about a band in ages, maybe since Oceansize. There's something about Cheatahs that moves me the right way, those warped guitars intertwined with a militant rhythm section and sensitive vocals. That's the shit, gazing at shoes stomping hard on the floor.
I emailed Nathan Hewitt, vocals/guitar, while the band was traveling at light speed with shows set across both sides of the Atlantic and their debut album about to be released in February.
How’s your current European tour going? Have there been any crazy incidents?
"Tour is going great. Metz are the most accommodating tour mates. Very happy to be traveling with Canadians. We had a pretty karaoke-tastic time in Berlin, Hayden did an absolutely heartbreaking rendition of "Pancho and Leftט" while most of us screamed our way through ACDC".
I really like your return to rock. Why do you think guitar music has been a bit out of trend in the last few years?
"I don't know. I don't really know what's on trend right now to be honest? I feel like there are still tons of bands making music with guitars, you just have to know where to look and dig a little deeper, which is way funner than getting it shoved down your throat".
Your songs have a lot of smart riffs and catchy hooks. How do you come up with them?
"Thanks! Well, we just play for hours and hours and if anything pops up we try and record it so we don't forget it! Then usually we'll get to listen back to demos for days and work from there. A lot of the riffs were written on acoustic which is kind of weird, but also I believe if you can make something sound cool without fuzz, then it's much more challenging and fun when you finally get to add it in the studio".
How do you work on your sound, especially the guitars?
"We've got a bunch of pedals that we are constantly moving around and playing with. It's pretty crazy how different they can sound through certain amps, pick-ups, chains etc. It's always going to be a bit of an experiment in the studio. We also tried plugging in two guitars into one of our amps and really overloading it, that gave it this really blown out sound that totally suited the part".
What can we expect from the up and coming debut album?
"Well there are 12 songs total. Lots of melody and fuzz. Hopefully people will like it!"
חזרתי לשגרה עם התוכנית ברדיו הבינתחומי - מוזיקה מרגשת שבא לי לשדר. אפילו U2 הצליחו להשתרבב פנימה עם פסקול לרגע סינמטי ברחוב. הסיפור המלא בתוכנית.
פחות דיבורים, יותר מוזיקה, הרבה יותר ריקודים. משודר ברדיו הבינתחומי כל יום שלישי ב-20:00.
שנת 2013 היתה אדירה במוזיקה. בשנים הקודמות התלוננתי על היבול הדל שהשאיר אותי רעב בסילבסטר. אבל השנה, השנה האוזן שלי אכלה לשובע מבופה של מוזיקה אינטרגלקטית.
האמנים, לפחות באינדי, התפקסו בשנים האחרונות בנסיונות אסתטיים להשמע רטרו-עדכניים. השנה שמו את הפוזה בצד וחזרו לבסיס - כתיבת שירים - סיפור סיפורים, שיתוף חוויות, העברת רגש. היו הרבה קטעים ואלבומים עם משקל, כאלה שלא מתנדפים במשב רוח של טרנד חולף. צירוף מקרים, או שהמאבקים החברתיים והאבטלה והחיפוש העצמי שכל כך הרבה אנשים עוברים בימינו הציתו את המוזיקה? אפילו הרוק התעורר וחזר לנשוך. זנחו סוף כל סוף את האייטיז והתחילו להתגעגע לניינטיז - להתראות ניאו אפרוביט ופוסט פוסט Pאנק, שלום פאוורקורד ודיסטורשן. Joy Division פינתה את מקומה בתור ההשראה הדיפולטיבית ל-Dinosaur Jr ולהקות יצרו רוק ששואף השראה מפעם ונשמע רלוונטי להיום. גם אם הרוק לא יכול לחדש יותר (איזה ז'אנר יכול?), הוא נתן השנה שוק חשמלי ללב ואגרוף חזק בבטן.
אני שמח לאללה להציג את רשימת האלבומים האינטרגלקטיים של המאזין לשנת 2013. אפשר לעבור על הפוסט או להתרווח בכיסא ולשמוע את התוכנית עם הסברים ושירים מהאלבומים הפנטסטיים. מאחל ששנת 2014 תהיה אינטרגלקטית עוד יותר!
The Computers - Love Triangles, Hate Squares
להקת Pאנק שהוסיפה גריז לתסרוקת וקנתה חליפת וינטג'. התוצאה - גאראג' רוקנרול עם ים של דמעות - מלא נשמה, סולן קורע לב, פול מלודיה, קצב, כעס, כיף. אלבום שלקח אותי לרכבת הרים רגשית עם ידיים מונפות באוויר.
FIDLAR - FIDLAR
נערים משועממים מלוס אנג'לס עם אלבום בכורה כנה על אבטלה, סקייטבורדינג, וצריכה של כל חומר לא חוקי שהם יכלו להשיג, הזרקת חיים לזרוע השמאל המנוקבת של ה-Pאנק עם שירים קליטים וסוחפים. התחברתי בזכותם שוב לאנרגיות של גיל 16 בקטע פאקינג טוב.
Iceage - You’re Nothing
נערים הרסניים מקופנהגן עם הזרקת חיים לזרוע ימין המנוקבת גם היא - Pאנק גותי זועם וישיר עם סולן רדוף שדים.
Savages - Silence Yourself
לונדוניות שורטות שעושות פוסט-Pאנק מתפרץ וטוטאלי, במיוחד הגיטרה החורכת והבאס הסליזי מתחת. סולח להן על חיקוי סוזי והבאנשיז רק בגלל שהן עושות אותו ממש טוב.
Cheatahs - Extended Plays
להקת השנה שלי עם EP שמאגד 2 EP-ים קודמים. אז מה. הוא יצא השנה והחזיר אותי לבסיס - רוק גיטרות מדויק עם ריפים ענקיים וטוויסט שוגייזי. מצפה בטירוף לקראת אלבום הבכורה בעוד חודשיים.
Biffy Clyro - Opposites
פאוור טריו סקוטי + 2/5 Oceansize = אלבום רוק כפול שכל שיר בו הוא הפגזה ארטילרית לאצטדיונים מלאים בקהל אקסטטי. האזנת חובה לחובבי פוגו.
Primal Scream - More Light
האלבום הכי מגוון השנה: סול, בלוז, רוקנרול, מוזיקת ריקודים, בלדות, ואפילו שוגייז. יש בו מתח גדול, איזה תחושה של מחאה חריפה שמדממת לכל אורכו. ריספקט למגה קאמבאק.
Franz Ferdinand - Right Thoughts, Right Words, Right Action
אלבום הפופ האינטרגלקטי של השנה. הלהקה עשתה אותו בסוד בזולה שלהם ויצא אלבום קליט עם אדג', כזה שמתאים גם לקצה וגם לגלגלצ, מלא בשירים כיפיים עם ליריקה מבריקה והוקים נדיבים. כל הכבוד חבר'ה.
Johnny Marr - The Messenger
גיטריסט הסמית'ס עם אלבום סולו ראשון אחרי מי יודע כמה שנים של עבודה בשביל אחרים. מסתבר שהוא יודע לשיר, קצת כמו מנהיג ניו אורדר Bernard Sumner, ועדיין מלמד בבית הספר לרוק/פופ מנצנץ. מארר מבסס סופית את המעמד שלו בתור הגיטריסט המלכותי של הממלכה, מגיע לו תואר אבירות על זה.
The National - Trouble Will Find Me
התחלתי לשמוע את האלבום רק לפני כמה שבועות והתחברתי סוף כל סוף ללהקה שפסלתי שנים כחקיינית אינטרפול. האלבום נגע בי, מאוד אינטימי ומעוות ומדוייק. מתכונן לנבור בקטלוג הלהקה בקרוב.
Daughter - If You Leave
בין The XX ל-Sigur Ros, סינגריט/סונגרייטריט עדינה פוגשת את לוויתיני הגיטרות של הפוסט רוק ועושה אלבום אמוציונאלי ועצום, מלא במעברים אינסטרומנטליים מפעימים.
The Mary Onettes - Hit The Waves
פופ סקנדינבי מושלם משוודיה שלצערי לא זכה לשום התייחסות, כלומר, חוץ מנגינה בריפיט אצלי. למי אכפת מהסאונד האייטיזי כשיודעים לבשל ממתקי פופ שכאלה.
Queens of the Stone Age - ...Like Clockwork
ג'וש הומי, מנהיג הלהקה, היה בניתוח ברך פשוט שלקח תפנית גרועה. הוא כמעט נפטר ורותק למיטה 4 חודשים בדיכאון עמוק. חברי הלקה שיכנעו אותו לחזור ולנגן איתם. איזה מזל. התוצאה היא אלבום טעון שמסתכל למוות בעיניים, עמוק בתוך הערפל. מאחל לו רק בריאות.
Föllakzoid - II
להקה מצ'ילה שנשמעת יותר גרמנית מלהקות גרמניות עם קראוטרוק טריפי רפטטיבי לריקודים אחוזי דיבוק בלב המדבר.
Camera Obscura - Desire Lines
לעזאזל עם הסקוטים האלה. כמה מוזיקה טובה הם יכולים להוציא בשנה אחת? ועוד כל כך מלודית ושברירית, עם הקול הצלול הזה של Tracyanne Campbell שהיא יכולה לשיר מתוך שינה?
Palma Violets - 180
התחיל ברשימת החמודים והתברר כחול טובעני שכל תנועה רק גרמה לי לשקוע בו יותר עמוק. גאראג' רוקנרול מלונדון שמחבר בין ה-highway האמריקאי לחופי בריטניה המעוננים, פסקול נעורים שעוזבים הכל ועולים על הווספות למסע של תשוקה וגילוי עצמי.
David Bowie - The Next Day
אני לא מעריץ גדול של בואי. ברור שאני מעריך את התרומה הפסיכית שלו למוזיקה ואת החיפוש האמנתי האינסופי שלו. זה למה ההפתעה שלי מהאלבום הזה היתה עוד יותר גדולה - אלבום מוזר שהוא לא בדיוק קליט, לא בדיוק נסיוני, לא בדיוק פעם, לא בדיוק עכשיו. קשה אפילו לתייג אותו בז'אנר אלא רק תחת "דיוויד בואי". "היום הבא" הוא אלבום אינדי עקום ומרתק, מוזיקה בהשראת הזמנים המטורפים האלה ממישהו שראה כמה דברים מטוריפים בחייו.
