המאזין ברדיו 98: אני והשטויות שלי
The Listener 98: Me And My Nonsense by Idosius on Mixcloud
בתמונה: ישי קיצ'לס
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00
פוסטים בכללי
המאזין ברדיו 97: תחת אורות ניאון + אינדי סיני
The Listener 97: Under Neon Lights + Minimal Radio by Idosius on Mixcloud
קטע חדש של The Chemical Brothers, דיסקו צרפתי אפל, אינדיטרוניקה כחול לבן, ואינדי טרי מסין ביבוא של Minimal Radio.
בתמונה: Brain Failure עם רוק סיני סליזי
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00
המאזין ברדיו 96: ריוורב ספיישל עם LessAcrobats
The Listener 97: Reverb Special with LessAcrobats by Idosius on Mixcloud
מה זה ריוורב? איזה להקה השתמשה בו בשביל ליצור את הארכיטיפ של הפופ החלומי? איך ה-Beach Boys ניצלו אותו? ומה החיבור הריוורבי בין הפרוג של Yes לאלקטרוניקה של Animal Collective? רועי ואיתי מהרכב הניאו-פסיכדליה LessAcrobats (ימין + אמצע בתמונה) לימדו אותנו לגבי השימושים הרבים של האפקט הפופולארי.
לסאקרובטס ישיקו את ה-EP החדש "Other Selves" במסיבה של שדרני הקצה + DJ Food מנינג'ה טיון בפסאז' ב-23.7
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00
גרוהליפיקציה: 20 שנה לאלבום הבכורה של Foo Fighters
הייתי בן 14 כשיצא אלבום הבכורה של ה-Foo Fighters. לא היה לי מושג מי עומד מאחורי הלהקה הזו. כל מה שידעתי, זה שעשו להם פרסומות ב-MTV והציבו מלא עותקים על מדפי חנות הדיסקים המקומית של Saturn במרכז פרנקפורט. הייתי חנון מדע בדיוני שדלוק על מעללות מאלדר וסקאלי ב-"תיקים באפילה" כך שהוקסמתי מעטיפת אקדח הלייזר ושם הלהקה העב"מי, אז הרמתי עותק וניגשתי לעמדת ההאזנה. הריפים המדוסטרשנים ואווירת המיסתורין קנו אותי ואני קניתי את הדיסק.
החודש, בדיוק ביום שבו אמריקה חגגה 239, אלבום הבכורה של הפו פייטרס חגג 20. הוא זוכה כעת להרבה הערכה, אבל בזמנו הוא לא היה כזה חשוב - היו עוד מלא להקות פוסט-גראנג' עם פאוור קורדס ותופים רועמים שנשמעו בדיוק ככה, ושיריו לא נכנסו לקאנון ("Big Me" הגיע קרוב). אבל האלבום הזה הזניק את הקרירה השניה לאחד, מר Dave Grohl. לא ידענו אז שהמתופף של נירוונה יודע לשיר ויתגלה לימים בתור האיש הכי נחמד בתעשיית המוזיקה וחתיכת רוק סטאר. פו פייטרס התחילו בכלל כפרויקט סולו. גרוהל ניסה להתגבר על מותו של קורט ולא ידע בכלל אם הוא יוכל להמשיך לנגן. הוא כתב את כל השירים וניגן על כל הכלים לבד - חוץ מ-"X-Static" שבו אהובינו גרג דולי מה-Afghan Whigs ניגן קצת גיטרה. גרוהל שחרר את האלבום במספר קטן של עותקים שהוא חילק לחבריו, והסתתר בכוונה מאחורי השם האניגמטי שטייסי כוחות הברית העניקו לעב"מים ותופעות אוויריות מוזרות במלחמת העולם השניה. האלבום התגלגל די מהר בתעשייה, גרוהל חתם בחברת התקליטים Capitol, והעסק נמכר עד כה ביותר ממיליון עותקים.
הפו פייטרס גדלו מכל בחינה - פופולאריות, מכירות, וסאונד - והמשיכו לכיוון האצטדיונים כבר באלבומם השני "The Color & The Shape". כמו אות שמבשר לבאות, הלהקה התעסקה יותר בצבע ובצורה מאשר בחומר. אלבום הבכורה אולי לא היה מקורי, אבל מרגישים שיש בו משהו אותנטי, איזשהי צניעות ואמוציות טעונות שקיבלו בפעם הראשונה בחייהן את ההזדמנות לצעוק. האלבום יותר מחוספס ומושפע משורשי ההארדקור-פאנק של גרוהל בקטעים כמו "I'll Stick Around" ו-"Good Grief", הוא יותר שוגייזי עם שירה מהוססת וגיטרות מעופפות בקטעים כמו "X-Static" ו-"Exhausted", ויותר קורץ עם קטעים כמו "Big Me" ו-"For All The Cows". הוא אלבום האינדי רוק היחיד של הפו פייטרס.
גרוהל עבר מאז תהליך של גרוהליפיקציה: מחנון רזה לגבר-גבר עם מאסת שריר וזקן. הוא שחרר עוד שמונה אלבומים עם הלהקה וכבש במות ומעריצות ברחבי העולם. הוא הפך לשם בזכות עצמו הרחק מצילו של קורט המנוח, למתופף-זמר המפורסם בעולם, להגשמת החלום האמריקאי. "Sonic Highways", הפרוייקט האחרון של הלהקה, לקח אותה לאולפנים אגדיים ברחבי ארצות הברית, כביכול כדי למפות את המוזיקה האמריקאית, אבל בעצם כדי למצוא השראה לאלבומם החדש ולשווק אותו בעזרת סדרת ה-HBO שהופקה בעקבות המסע. רק שהשירים יצאו ברובם תפלים. גרוהל חזר לאחרונה לכותרות כשהוא נאלץ לבטל את הטור האירופאי של הפו פייטרז בעקבות רגל שבורה, כולל הופעת הדליין בפסטיבל גלסטנברי, ואז עלה להופעת הארבע ביולי על משחק הכס עם גופי תאורה וצווארי גיטרות ולוגו ענק של הלהקה. מעניין מה גרוהל של פעם היה אומר על זה.
Bardo Pond בבארבי: גנים צעירים, מוזיקה בוגרת \\ עמי שלו
עמי שלו (לא מהמונוטוניקס) התמסטל מההופעה של Bardo Pond בבארבי וגילה שהחנונים שולטים גם על הגיטרות.
תרשו לי להגיד לכם משהו, הרוקנרול אולי מת לפי דברי לני קרביץ, אבל הרוק-פסיכדלי-סטונר-שוגייז שבארדו פונד הציגו אתמול בבארבי חי לגמרי, עדיין מהפנט, וסוחף את הקהל למרחבים פנימיים.
בארדו פונד, אשר פעילים כבר יותר מ-20 שנה, משכו אל הבארבי מעריצים ותיקים וחדשים ואוהבי מוזיקה כאחד. לפני הכניסה היה חשש בקהל: "האם זה יהיה טוב?", "איך הם יהיו בהופעה?", ועוד שאלות על איכות הסאונד ואיזה אנרגיה להקה ותיקה יכולה עוד להוציא בבארבי. טווח הגילאים היה רחב מהרגיל אך חסר את קהילת ההיפסטריאדה הצעירה שאני רגיל לראות בהופעות - אולי העדיפו לראות את Garden City Movement בבלוק או שבארדו פונד פשוט לא כל כך מוכרת בארץ.
הנגנים עלו על הבמה לבושים בצורה מאוד "נורמלית" ולחלוטין לא נראו קשורים לתדמית שהיתה לי בראש. הלהקה שמתהדרת בהתנסות עם כל סוגי הסמים הידועים לאנושות, זאת שחצי מהאלבומים והקטעים שלה נקראים על חומרים מעוררי הזיות, זאת שמתארת שהמוזיקה שאובה ונשנעת על העולם הזה, היא בסך הכל איך להגיד, נראית מאוד פשוטה. עכשיו, כל זה נכון לרוב הנגנים פרט לזמרת Isobel Sollenberge. איזובל כאילו לקוחה מעולם אחר, עם מראה צעיר ב-20 שנה מהגיל שלה, מתאימה בול להיות זמרת פופ-אינדי-קל-ומודרני עם מספיק גנים צעירים בשביל כל הלהקה, ולא נראה שהסמים או השנים השפיעו עליה. חבר ניסח את זה היטב לפני שהתחילו לנגן: "או זה מעולה! אני אוהב לראות חנונים עם גיטרות, אתה יודע שיצא מזה משהו טוב!"
על האקורד הראשון הרגשתי שיש אמת בדבריו כאשר הם התחילו עם "Kali Yuga Blues": חריכות איכותיות של גיטרות מלאות דיסטורשן וקצב איטי ומושך לאחור, כאילו פיזית, ואז התחילה השירה. קול גבוה נוגה וחולמני מילא את שארית חלל הסאונד, שהיה כבר די מלא בשתי גיטרות בס ותופים, לכל אחד מהם ארגז אפקטים מלא משלו. כבר בקטע הראשון בארדו פונד הציגו את שלל הארסנל שלהם כשאיזובל התחילה לנגן בחליל והוסיפה עוד גוון לאוסף הצלילים. הופתעתי לגלות שהכל עבד פשוט טוב. הסאונד בבארבי היה מעולה והתיאבון שלי היה בשמיים.
לקח לי עוד זמן לעקל את השירים הראשונים ואת החוויה. זה תמיד מתחיל אצלי בצורה מחושבת: בדקתי את הנגנים, הקהל, והסאונד. פתאום מצאתי את עצמי שוקע לתוך ההופעה, מרים ידיים וזורם עם החוויה. באותו רגע הרגשתי שהלהקה הצליחה להפנט אותי ונסחפתי לעולם שלה. החוויה רק התעצמה כשראיתי את כל הקהל לידי, נסחף עוד יותר ולוקח אותי איתו. ראיתי קהל של מנענעי ראשים, אבל לא סטונר סטייל, אלא שוגייז סטייל. לא עוד הדבנגינג מוכר, אלא התכנסות פנימה, עם חיוכים על הפנים ומבט לנעליים. כל זה הגיע בחיבור מושלם לנגנים שדיגמנו בהייה עמוקה ואמיתית בנעליים, מרוכזים עמוקות בגיטרות ובמוסיקה. כולם היו במין מסיבה סודית שלאו דווקא היתה המגניבה בעיר, והבינו שיש משהו מיוחד בהתמסרות. הקהל נכנע ונתן ללהקה לסחוף אותו למחוזות הסאונד הבלתי נגמר, שברובו איטי ומלא, ולעתים רחוקות מגיע לרגעי שיא בקצב גבוה. בין השירים איזובל לא הפסיקה לשפוך את אהבתה הכמעט-בלתי-נגמרת-ולפעמים-קצת-מוגזמת-בקטע-פחות-אמין, אך לדעתי היא ניסתה להודות על החוויה השלמה שהלהקה חוותה בארץ מעבר להופעה, על הסיבובים בתל אביב, והרצון להחזיר לקהל את האהבה שהרגישו בארץ. היא הוסיפה בצורה חצי הזויה ספק רומנטית שרוב השירים שלהם נכתבו על תל אביב, בקטע לא ברור - אולי לסמים כן היו השפעה בכל זאת.
את ההדרן פתחו רק הגיטריסטים לבדם על הבמה והתכתבו בסשן דואו דיסטורשן ופידבק קלאסי בקטע שהתמשך ל-15 דקות, מה שאפיין הרבה מהקטעים, והתפתח לקטע חצי מאולתר חצי מובנה כאשר שאר הנגנים הצטרפו ופירקו סופית את הבארבי. מגיעה מילה טובה לאמרגנים (המון ווליום) שבחרו להביא את אחת מחלוצי הז׳אנר בתקופה גם ככה עמוסת הופעות. גם על כך איזובל הודתה וגם על הסאונד שהיה מעולה מכל מקום בבארבי. אחרי ההופעה ניגשנו לדבר עם הנגנים שהיו נרגשים לדבר איתנו, להיות כאן, ולהסביר לנו למה לזמרת יש רשימות עם כל הליריקס ומבנה השירים לידה, ובסופו של דבר, להראות לנו שהם אכן חנונים עמוק בפנים, חנונים שיודעים מה לעשות עם הגיטרות שלהם.
&h=300&w=300&tbnid=DoHPPjyCMqXOmM:&zoom=1&tbnh=160&tbnw=160&usg=__PPAsZVLeYABeWGkKOzWTN21JUnY=&docid=uC80ponrTO9IjM&itg=1&client=opera){kind=link}