פוסטים בכללי

  • סווינג כחול-לבן: האחיות לוז עושות שלום מוזיקלי

    נפגשתי עם האחיות לוז החינניות לברר מה זה כל הג'אז הזה:

    למי שלא מכיר - האחיות לוז משלבות בין סווינג, גוספל, דו וופ ובלוז בניחוח אמריקאי של תחילת עד אמצע המאה ה-20. הן מתמחות ב-close harmony singing: טכניקת שירה הרמונית - צלילים שהם במרחק קטן מאוקטבה, שהתפרסם בזכות הרכבים כמו ה-Andrews Sisters וה-Boswell Sisters. כרמל וזיו התאהבו בהן במהלך הלימודים באקדמיה למוזיקה בירושלים, מה שהוביל אותן למצב מאוד מפתיע. "כעבור כמעט שנה, מישהי פנתה אלינו יום אחד במייל והציגה את עצמה בתור הנכדה של אחת מהאחיות בוזוול", מספרת זיו, "היא מצאה אותנו ברשת כי היא ראתה שאנחנו מבצעות בין השאר שירים של הבוזוול סיסטרס. היא הזמינה אותנו לבוא לניו אורלינס לאיזשהו פסטיבל שהוא גם כנס שהוא מחווה לאחיות בוזוול, לרגל 100 שנה ללידה של הסבתא שלה!".

    להמשך קריאה בעכבר העיר

    קרדיט צילום: תמוז רחמן

  • אינטרו 4: הפוסט רוק הצעיר של The Name's John

    הפוסט רוק מתחזק בארץ. להקות כמו Tiny Fingers ו-TATRAN מפוצצים את הבארבי כל פעם מחדש, ועוד עם מוזיקה נסיונית שמרימה את הרוח לגובה של תחנת החלל הבינלאומית. The Name's John, חמישיית פוסט רוקרים צעירה, ממתינה בעקבותיהם לשיגור. הם עובדים כרגע על מיקסים לאלבום בכורה ובינתיים שחררו ממנו שני קטעים מסחררים באי פי "Young". תכירו.

    1. מי חברי הלהקה?

    נבו סיון - גיטרה, שון ממון - גיטרה, ילון שחורי - תופים, בר מרחב - בס, אלון שוער - תופים.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    כולנו מאזור מגידו, כולנו למדנו באותה אולפנה למוזיקה והכרנו שנים. באיזשהו שלב אני וילון המתופף החלטנו לג'מג'ם ביחד וסתם שיחקנו קצת עם דברים. עצרנו באיזשהו שלב כי לילון היו בגרויות וזה היה יותר מדי לחץ. חודשיים אחר כך שלחתי לו הודעה ואמרתי "בוא נמשיך את מה שהיה!" דיברנו עם שון ובר והם החליטו להצטרף. אני חושב שעשינו חזרה אחת או אפילו לא היתה חזרה לפני שהחלטנו שאנחנו רוצים עוד כלי. שאלנו את אלון אם הוא רוצה להצטרף והוא מיד קפץ על ההזדמנות ומשם הכל היסטוריה.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    פוסט רוק. משום שהטווח של הז'אנר הזה כל כך רחב, בין אם זה דברים מאוד אמביינטים או דברים שמאוד מבוססים על ריפים, נורא קל להכנס תחת הכותרת הזאת ובתוכה לעשות תכלס מה שנרצה.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    לשם שלנו אין שום משמעות בתכלס. כשהתחלנו היינו צריכים מקום לדבר ולשלוח דברים אחד לשני אז המתופף שלנו הקים קבוצה סגורה בפייסבוק של הלהקה. כשהוא היה צריך לכתוב שם לקבוצה הוא פשוט כתב משהו רנדומלי. כשראינו מה הוא כתב פשוט זרמנו עם זה וככה זה הגיע ל-The Name's John.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לנגן מוזיקה ששוברת את הכללים פחות או יותר. אנחנו מנגנים מוזיקה אינסטרומנטלית כי לא רצינו להתחייב למסר מסויים או שפה, רצינו פשוט לנגן מוזיקה במובן הכי טהור שלה.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    שניים מאיתנו (אלון וילון) בצבא, שון הגיטריסט שלנו כרגע בשנת שירות בדרום, בר הבסיסט כרגע עושה שירות לאומי ואני כרגע לומד שנה א' ברימון.

    7. ממה אתם מושפעים?

    כל אחד מאיתנו בא מכיוון שונה לגמרי, חלק מאיתנו באים יותר מכיוון של רוק קלאסי ומטאל וחלק באים מכיוון של מוזיקה אלקטרונית ופוסט רוק וכל זה מייצר את הסאונד שלנו. השילוב בין הטעם האישי של כל אחד מאיתנו.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    חד משמעית "Shvat" של טאטרן.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    דיברנו על זה הרבה ולא הצלחנו למצוא אלבום שאנחנו שונאים מספיק בשביל למחוק.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    Sigur Ros. כי לטוס לאיסלנד זה חלום וכי הם פשוט מדהימים.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    יש בארץ מוזיקה אינסטרומנטלית אדירה. בין אם זה Tiny Fingers או TATRAN או כל מיני הרכבים אחרים, פשוט לכו להקשיב לזה, לא תתחרטו.

  • Tatran בהופעה: מרחפים הכי גבוה במזרח התיכון

    איתי שומרי חזה אמש באחת מלהקות הלייב הטובות בעולם ותהה: מדוע הם עדיין בארץ?

    חמש דקות לשעה עשר בלילה, הבארבי היה צר מלהכיל - נדמה שהמועדון ברחוב קיבוץ גלויות הפך הערב לקיבוץ גלויות של ממש. אין הרבה אומנים בישראל שהקהל שלהם כה מגוון, אך Tatran תמיד היו שונים בנוף המוזיקלי. מי לא היו שם: היפסטרים, סאחים, חיילים, בני נוער, מבוגרים שוחרי מוזיקה, ערסים ותיירים. אין ספק, טאטרן נותנים את ההופעה הכי נכונה בעיר.

    זיווג שמיימי הפגיש את שלושת החברים האלה - אופיר בנימינוב על הבס, תמוז דקל על החשמלית ודן מאיו המכשף על התופים - ורקח מהם את אחד מההרכבים הטובים שצמחו במחוזותינו. היצירתיות, הדיוק, העוצמות, ובעיקר העובדה שעל אף הטכניקה העילאית של נגני ההרכב, הרגש חזק ואמיתי. רבים הם המוזיקאים שטכניקה ורגש אצלהם מתקיימים אחד על חשבון השני, אך לא אצל טאטרן.

    טאטרן שונים. בניגוד להרכבים אחרים. המון ג'אז זורם להם בדם, ואת האיחור האופנתי של הרוקנ'רול הם משאירים בצד ומתחילים בזמן - מיותר לציין שבהופעות שלהם אין הדרן. הם משתלטים על הבמה מיד. ה-"וותיקים" שבקהל מלמדים את החדשים שבהופעות של טאטרן אסור לדבר, וצעקות "שקט שקט" טסות בחלל האוויר. אורות, מצלמה, אקשן.

    גמבא צלמים | www.gambawed.com

    צילום : אביחי לוי - https://www.facebook.com/avihai.levy

    טאטרן לוקחים אותנו למסע דרך אלבום הלייב החדש "Soul Ghosts" שזו ההשקה שלו. הם משלבים חמישה קטעים חדשים לצד שירים מוכרים מאלבום הבכורה "Shvat", והמון ג'אמים חלליים. המופע נפתח עם שיר הנושא המהפנט "Soul Ghost", ומיד אחריו מגיח "Filtered Thoughts" המקפיץ, שני קטעים חדשים שנוגנו מספר פעמים בהופעות האחרונות של הלהקה. לאחר מכן, ההרכב חשמל את האווירה עם "Space Out" ו-"Shore" מאלבום הבכורה. הרגשתי שתחילת המופע היתה מעט חסרת אנרגיה במונחים "טאטרניים", בטח בהשוואה למופע המדהים שסיפקה הלהקה באינדינגב האחרון. אבל אז האיש ומפתח התופים, דן מאיו, הטיס את הבארבי לשמיים ברגע של שחרור מטריף באמצע השיר "WW III", ומשם הלהקה רק המריאה.

    הסרט נמשך כאשר הלהקה מג'מג'מת וחוקרת טריטוריות מוזיקליות אוונגרדיות בין שיר לשיר. זוג צעיר צפה בהמון הזורם לרחבת הבארבי והעלה את השאלה האם טאטרן הם כבר מיינסטרים. ובכן, נראה שהלהקה עונה על השאלה הזאת דרך קטעי המעבר שלהם. מיינסטרים זה לא. תמוז דקל מפליא ברכות על הגיטרה, שמיד מתחלפת לדיסטורשנים מפלצתיים, ככה, בהרף עין. על דן מאיו כבר נגמרו הסופרלטיבים, המתופף הטוב ביותר בישראל. הברנש המעניין ביותר בחבורה הזאת הוא אופיר בנימינוב הבסיסט, המוח מאחורי הלהקה. אופיר מקבל קרדיט על רוב כתיבת השירים והוא הברומטר הלהקתי. חברי הלהקה נשארים בקשר עין קבוע ברוב ההופעה, ואילו עיניו של אופיר קובעות מתי מגיע ברייק, מתי נגמר הג'אם, ומתי מתחיל הקטע הבא. אין ספק שמדובר בגאון מוזיקלי.

    הערב מגיע לשיאו כאשר הלהקה מבצעת את "Demian" המעולה , ואת "Lemon", השיר הקבוע שסוגר את ההופעה של הלהקה בשנה האחרונה, קטע מטריף. טאטרן להקה ייחודית. על אף הריפים המשוגעים והבומבסטיות הוירטואוזית, הם מצליחים להישאר צנועים, אפילו מעט נבוכים, ובקושי מדברים על הבמה.

    האור בתוך המועדון נדלק והלהקה מודה לקהל, שמתחיל את דרכו לכיוון היציאה. צעדתי מחוץ לבארבי ברגשות מעורבים. מצד אחד, בדיוק חזיתי פעם נוספת באחת מלהקות הלייב הטובות ביותר שיש לפלנטה שלנו להציע. מצד שני, זאת הייתה הפעם הראשונה ששיכרון החושים לא הקהה את המחשבה של "לאן הולכים מכאן?". טאטרן, שבתחילת דרכה הופיעה בחינם ברחבי העיר, מצאה את עצמה מול קהל מפולג אתמול בבארבי. זאת חוויה לא נעימה כל כך למאזין. הפופולאריות המתפרצת של הלהקה משכה באופן מבורך דם חדש, ונראה שזה לא התאים לחלק מהציניקנים התל אביביים. בתוך ההמון, כל מיני "יודעי דבר", שעדיין סבורים שטאטרן הם איזה להקת שוליים מסקרנת, כנראה זלזלו בקהל החדש שאולי לא עונה לתפיסה המעוותת שלהם של איך נראה קהל "טאטרני". "אחי אני כבר ראיתי אותם לפני 4 שנים באזור, תראה איך הטמבלים האלה רוקדים" זה משפט ששמעתי לא מעט אמש. כדרך קבע בהופעות הלהקה, אנשים הולכים לאיבוד, בקטע הכי טוב שיש. צעקות שחרור רנדומאליות ותנועות גוף ספונטניות הן דבר שבשגרה. נדמה שהיה קשה להתנתק אתמול ולהיות בתוך החוויה הזו במאת האחוזים.

    0005135557_10

    זיווג שמיימי. בנימינוב, מאיו , דקל

    כנראה שהבארבי כבר קטן על טאטרן, ולכן הלהקה צריכה לעשות חושבים ולהחליט לאן היא רוצה להגיע. בעיניי זה פשע שהלהקה לא מספיק ידועה מחוץ למחוזותינו. נכון, הם מבלים זמן לא מועט בהופעות ברחבי העולם, אך זה לא מספיק. הם צריכים להשתקע במקום רגוע יותר, פחות בועתי כמו תל אביב, ולגדול שם. לדוגמה, בטורונטו צמח הרכב לפני כמה שנים שהוא בעל דמיון רב לטאטרן וקוראים להם Badbadnotgood. גם הם טריו אינסטרומנטלי שיש ב-DNA שלו המון ג'אז, רק ש-BBNG גדלו במקום שבו להתפתחות המוזיקלית שלהם אין גבול. הסגנון שלהם, שמשלב היפ הופ וג'אז, לא חמק מאוזניי הראפרים הגדולים בארה"ב שהטובים מהם עבדו עם ההרכב. אם טאטרן לא יעשו צעד משמעותי אל עבר הבינלאומיות, הקלחת התל אביבית תשרוף אותם.

  • המאזין ברדיו 114: להתחיל מחדש

    The Listener 114: Begin Again by Idosius on Mixcloud

    שעה של אינדי אקלקטי מהפופ העתידני של Purity Ring (בתמונה) דרך הדום-מטאל הפיני של Dark Buddha Rising ועד לאינדי רוק הקלאסי מהניינטיז של Built to Spill.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

    1. Purity Ring - Begin Again
    2. Electric Six - Two Dollar Two
    3. Cheatahs - In Flux
    4. Please The Trees - Suite F
    5. Dark Buddha Rising - L
    6. Slowdive - Avalyn (Live)
    7. The Smiths - How Soon Is Now?
    8. Younghusband - Dream On Dream (Home Recording)
    9. Pity Sex - What Might Soothe You?
    10. Built to Spill - Carry The Zero
  • Car Seat Headrest: הרכב האינטימי של וויל

    שנת 2010 הייתה קריטית לוויל טולדו. בשנה הזו וויל היה נער מתבגר בן 16. הוא גר בעיירה קטנטנה בשם ליזבורג שבווריג'יניה, ארה"ב, וכמו כל נער מתבגר התמודד עם שאלת מקומו במעגל החיים. כשאתה בן 16 הכל מרגיש גדול יותר, חשוב יותר, קשה יותר. אתה מרכז היקום של עצמך, והפרספקטיבה שלך על הסובבים אותך, על בני משפחתך, על חברים, על החיים ועל המוות, משתנה. את הדיאלוג שלו עם עצמו, ועם הסביבה, ניהל וויל באמצעות המוזיקה. כבר מגיל קטן ניגן על גיטרה וכתב שירים. וויל מגיע מעיירה קטנה בעלת דינמיקה מאד אינטימית. כמו בעיירות ספר רבות בארה"ב, לחלומות אין ממש מקום. המעגל המשפחתי צפוף וחונק, ולאלו שלא מתיישרים עם הקו הברור של לך תלמד-תביא פרנסה, צפויים קשיים רבים. וויל היה "עוף מוזר" בעיניי הסביבה.

    מתישהו בין שנת 2009 ל-2010 התחולל משבר בביתו של וויל. הוא לא מדבר עליו בגלוי בראיונות לכלי התקשורת השונים, אך מבעד לשיריו לאורך השנים ניתן לזהות חלקי סיפורים. הבית כבר לא היה מקום רגוע עבורו, גם לא חדרו הפרטי. הוא מצא את עצמו מחפש אחר פינה שקטה ובילה שעות רבות ברחוב, בבריחה מהבית. כעבור זמן מה, מצא וויל את מבוקשו. כשלא היו רואים, היה חומד את מפתחות הרכב המשפחתי, נסגר בו שעות על גבי שעות ועוסק בנגינה וכתיבה. לאחר מכן הוא קנה ציוד בסיסי והקליט את שיריו במושב האחורי.

    בשנת 2010 הקליט טולדו לא פחות מ-5 אלבומים באותו מושב אחורי, סשנים אשר סיפקו את ההשראה לשם של הפרויקט שלו: Car Seat Headrest. המושב האחורי היה מקום המפלט של וויל, המקום שבו הרגיש הכי חופשי ומשוחרר. את אלבומיו שיתף וויל ברשת החברתית בנאדקמפ, ולאט לאט צבר קהל מאזינים נאמן שמורכב ברובו מבני נוער מתוסכלים אחרים. סגנון המוזיקה שאפיין את ההוצאות הללו היה רוק לו-פיי עקב חוסר היכולת להקליט ברמה גבוה. אתיקת ה-DIY (עשה זאת בעצמך) אפיינה את כל עבודותיו של וויל, ועל כן צלילי השירים מחוספסים ולא מלוטשים. זמן מה לאחר מכן, עזב וויל את ביתו לסיאטל (איך לא?) ובמהלך לימודיו בקולג' הצטרפו אליו להרכב אנדרו כץ על התופים ואיתן איבס על הבס, מה שלמעשה הפך את הפרויקט הפרטי של וויל ללהקה של ממש, ויחד המשיכו והקליטו בצורה עצמאית עוד 6 אלבומים עד שנת 2015. עם כל אלבום שהם הקליטו ניתן לשמוע התפתחות בצליל של הלהקה, כאשר הם החלו לחקור כיוונים מוזיקליים רבים ביניהם שוגייז, דרים פופ, ופסיכדליה. בעוד שהמוזיקה שוויל יוצר לא מחדשת דבר ונשענת על הרכבים כמו דירהאנטר והסטרוקס עם נגיעות מלודיות ביץ' בויזיות, המקום בו הוא זורח הוא הטקסט. וויל הוא כותב מחונן, כזה שמפליא לתאר רגשות ואירועים בצורה חריפה ובוגרת. בהאזנה לאלבומיו, לא ניכר שהוא רק בן 22. כתיבתו מזכירה את זאת של קורט קוביין, שהצליח לסחוף אחריו דור שלם של בני נוער. וויל מתעסק במושג "בני נוער" לא מעט בשיריו, ואלבום האולפן הראשון של הלהקה, שהוקלט לאחר חתימת ההרכב על חוזה מקצועני עם הלייבל מטאדור, נקרא "Teens Of Style".

    a0119608504_10

    ברכב הזה הכל התחיל...

    אחרי 11 אלבומים עצמאיים, כבר אי אפשר היה להתעלם מוויל וחבריו. כמות ההורדות של אלבומיו מאתר הבאנדקאמפ של הלהקה חצו את קו ה-25,000, ומטאדור הרימו את הכפפה והחתימו את הלהקה על חוזה ראשון. בסוף אוקטובר יצא אלבומם הראשון עם הלייבל החדש, שהוא אולי אלבום הבכורה המבושל ביותר אי פעם. "Teens of Style" למעשה מכיל אסופה של שירים מהרפרטואר העשיר של ההקלטות העצמאיות של הלהקה. לאחר הקלטת האלבום, הודיעו מטאדור שוויל וחבריו ישחררו אלבום נוסף ב-2016 עם חומרים חדשים לגמרי, מה שמעיד על האמונה הגדולה בלהקה.

    האלבום מקיים את סגנון הרוק הלו-פיי שמזוהה עם החומרים המוקדמים של הלהקה - חלק מהשירים בו נכתבו עוד בשנת 2010 באותו מושב אחורי. על אף פערי הזמן הברורים בין כתיבת השירים, האלבום מגובש בצורה יוצאת מן הכלל ומהווה מסע מוזיקלי מרתק. בגלל השוני באופן ההפקה של אלבומי לו-פיי, לא מדובר בהאזנה מיידית וקלה אך הצלילים המחוספסים וקולו מלא הדיסטורשן של וויל, מנתקים אותנו מכל מה ששמענו קודם, ומאפשרים לנו לצלול אל תוך השירים.

    האלבום נפתח עם קטע הרוק הפסיכדלי, "Sunburned Shirts" ועם "The Drum"', שיר שבו מספר וויל על הפער שבין הרצון להגשים את חלומותיו ובין הקשיים היומיומיים שמלווים אותו, כשהוא משווה את ההיגיון שלו לתוף שמכה בראשו מלא החלומות. האלבום ממשיך למעשה אל עבר עמוד השדרה שלו, לרצף של שלושה שירים מרכזיים. הרצף נפתח עם "Something Soon"' שיר שנכתב ב-2011 ובו וויל מספר בצורה כנה ויוצאת דופן על הקשיים שליוו את חייו בבית שלו, אותם קשיים שדחפו אותו לחפש מקום מפלט. הוא שר בצורה גלויה ובוגרת:

    "נושך את בגדיי בכדי לא לצרוח / לוקח כדורים כדי לא חלום

    אני רוצה לשבור משהו חשוב / אני רוצה לבעוט לאבא שלי בשוקיים"

    לאחר מכן מגיעה הרצועה "No Passion", שיר על דיכאון ועל בדידות. וויל כותב: "בחלומותיי המיניים הפרועים ביותר, אני חולם שאני צופה בפורנו, אבל יש כלכך הרבה אור שמש על המסך של הלפטופ שלי, שאני לא מצליח לראות שום דבר באופן ברור". ובכן, אין ספק שהברנש בילה זמן רב מדי בחדר חשוך. את הרצף מסיים " Times To Die", השיר הארוך ביותר באלבום (שש דקות וחמישים שניות) וכנראה המוצלח ביותר. השיר מתחיל בהתעסקות של וויל עם ההשוואה המתמדת בין הסביבה, לחייו שלו, והחתירה שלו נגד הזרם:

    "כל חבריי מתחתנים / כל חבריי בסדר עם אלוהים

    כל חבריי עושים כסף / אבל אמנות מקבלת מה שהיא רוצה, אמנות מקבלת מה שמגיע לה"

    השיר מדבר גם על החתימה הטרייה של הלהקה במטאדור ובלחצים והחששות שמלווים את וויל בעקבות זאת. אין ספק שהאמירה החמוצה-מתוקה של השיר, שבפזמונו שר וויל "שלכולנו כבר היה זמן טוב יותר למות", מעידה על ההתרגשות הגדולה שלו מהנקודה הנוכחית בה חייו נמצאים. סוף כל סוף החתימו אותו על חוזה הקלטות, סוף כל סוף הוא עושה את מה שהוא כלכך אוהב - לא זמן אידאלי למות נכון? האלבום ממשיך לספק טקסטים לפנתאון שיר אחר שיר, כאשר ברגע אחד מספר וויל בציניות על כך שאם ימות ימותו איתו כל הקבצים הסודיים ששמורים במחשב שלו, וברגע אחר של גילוי לב מספר על איך התאהב במייקל סטייפ, סולן להקת REM, כשהיה ילד, כי הרגיש שהמילים של סטייפ ממש נכתבו עליו.

    בשנת 2015 יצאו לאור כמה אלבומים משובחים מבחינה טקסטואלית, ביניהם אלה של Father John Misty והאחרון של Sufjan Stevens. אין ספק ש-Car Seat Headrest הוא אחד המצטיינים שבהם. הפרויקט כולו מזכיר לי במידה רבה את סרטו של ריצ'ארד לינקטייר "התבגרות", סרט שצולם במשך 12 שנים ועוקב אחר סיפור התבגרותו של ילד. יש אלמנטים רבים המשותפים לשני הפרויקטים הללו, ואין ספק כי שניהם יוצאים מהמדיום האמנותי הברור שלהם, מוזיקה וקולנוע, וחוקרים טריטוריות מרתקות נוספות. דרך שירי האלבום אנחנו עדים להתבגרותו והתפתחותו של טולדו, מהמושב האחורי הקפוא, ועד לכתבות צבע במגזינים הנחשבים בעולם המוזיקה, כמו הרולינג סטון והניו יורקר.

    a2269688042_10

    לאחר ששמעתי את האלבום ויחד עם הסיפור המרתק המלווה אותו, צצו במוחי מספר שאלות, כאלה שחיברו אותי חזרה לשירות הצבאי שלי, לעמדת השמירה. נזכרתי איך בזמן שלי שם, בתוך השקט, דווקא במקום הכי מרוחק ולא הגיוני, הדברים תמיד הסתדרו לי בקלות: כל בעיה באה על פתרונה, כל שיר כתב את עצמו, וכל רעיון קיבל חיים. היה נדמה לי שכל החיים שלי מסודרים, וביום שאשתחרר אדע בדיוק מה לעשות, אבל לא כך היו הדברים. דווקא בתוך כל החופש הזה מצאתי את עצמי לא פעם מבולבל. מחסומים הם תמיד נקודת מוצא מצויינת ליצירתיות, וזו לא קלישאה. כשיש כל כך הרבה חופש בחירה, הרבה יותר קשה לקחת החלטה ולעשות את הדבר הנכון. אני שואל את עצמי כיצד יתמודדו וויל וחבריו עם חופש יצירה כה מוחלט, כאשר הם כבר חתומים על חוזה לאלבום נוסף, כזה שמאפשר להם להקליט איך שבא להם.

    כשוויל היה בורח לרכב המשפחתי הוא היה ממוקד, הוא הבין את המגבלות שלו ומצא דרכים מעוררות השראה להתמודד איתן. כל אלו גרמו למעריציו ללכת שבי אחרי השירים שלו כי הם היו אמת טהורה. עכשיו כשהגלגל התהפך, הוא ימצא עצמו בדירה חדשה, באולפן משוכלל ומרווח, ועם הרבה ציפיות. האם ימשיך עם סגנון הלו-פיי הכה מזוהה עמו? אולי, אבל אין ספק שזה כבר לא יהיה אותנטי כבעבר. הדלק שליווה את שיריו היה התעסקות בעולם הנעורים, אך האם גם אלבומו הבא יעסוק בכך? מטאדור כבר הכריזו שאלבומה הבא של הלהקה יקרא "Teens Of Denial" למרות שוויל כמעט בן 23.