ביום רביעי התחיל פסטיבל Sound Ports בתל אביב ואיסטנבול במקביל כשמטרתו היא לחגוג את הקשר המוזיקלי בין שתי ערי הנמל. הפסטיבל נפרש על ארבעה ימים, במספר לוקיישנים כשאמנים טורקיים מצליחים, חלקם מהאינדי האיסטנבולי, הופיעו בת"א עם חיזוקים מאמנים ישראליים ולהפך. אז הודעתי לחבר טוב שהולכים לשמוע את Gaye Su Akyol ביום רביעי כשכל מה שאני יודעת זה שהיא זמרת אינדי טורקיה ושאם המפיקים של הפסטיבל בחרו אותה, היא כנראה טובה.
נגה ארז בליווי רן יעקובוביץ' חיממו את גאיה עם אלקטרו-פופ שמיימי: נגה על סינתי וקולות ורן על תופים עם מקלות מצעד, מצילה, וצלצלי רוח. הקהל התיישב בכיסאות של מרכז ענב המעונב (בחיי שלא התכוונתי לחרוז, סורי) בזמן שנגה שידרה לנו את הביטים הרעננים שלה, שגורמים לי לקנא במרחב התנועה שהיה לה שם על הבמה. הכל היה במקום: הסאונד, הלבוש, התאורה, בחירת הקטעים וכמובן השילוב עם רן שהלביש על המוזיקה תוספת של עומק. במהלך כל ההופעה של השניים חשבתי על כך שהמוזיקה כל כך קליטה וכיפית ולא ברור איך השיר "Off the Radar" לא הגיע לגלגל"צ וחרש את מועדוני תל אביב. בו בזמן המוזיקה של נגה הביאה משהו חדש ומהודק לזירה האלקטרונית המקומית עם הרבה אופי וסגנון, מה שמסביר לגמרי את מקום הכבוד ששמור לה באינדי. אחלה חימום של אמנית צעירה ואמיצה לאמנית מאותו הזן.
נגה ארז. צילום: Yifat LY
גאיה, זמרת האינדי הטורקיה, עלתה לבמה בתסרוקת קליאופטרה ומייקאפ לבן, לבושה בחליפת נצנצים כסופה וגלימה עם הדפסי זהב. להשלמת האווירה המסתורית, הנגנים עטו שכמיות שחורות עם כובעים גדולים ומסיכות עיניים. בהתחלה הרגשתי מבולבלת. הלוק היה של כוכבת פופ, המבנה המוזיקלי היה של להקת רוק, והשירה הדיכאונית היתה במבטא תורכי כבד. אך ככל שההופעה התקדמה, נראה כאילו גאיה והלהקה ביקשו להראות לנו איך עושים מוזיקה ים תיכונית מודרנית מגוונת עם נגיעה בכל העולמות. בכל שיר אפשר למצוא אלמנטים של פופ, רוק, ומוזיקה טורקית אתנית כשבכל פעם הסגנון המתאים לקח את מרכז הבמה.
אחד השירים היה כל כך פופ-ישראלי-מזרח-תיכוני שלרגע חשבתי ששמעתי אותו באחת החתונות האחרונות שהייתי בהן. לא אהבתי את השיר הזה. לא היה בו תחכום והוא הזכיר לי את החלק שאני לא אוהבת במוזיקה המזרחית - נראה שגם הקהל קצת פחות שיתף פעולה. אבל חוץ מהשיר הזה, השילוב בין מזרח ומערב הרגיש טבעי לגמרי. החשמלית התנהגה לרגעים כמן בוזוקי, התופים והקלידים שילבו בין תפקידם המסורתי והמודרני, וכמובן הזמרת היתה סתגלתנית ובעלת שליטה מדהימה בקולה - היא שרה כמו צוענייה זקנה שמטילה כישוף בטון נמוך עמוק ומהדהד מחד, וככוכבת פופ קלילה מאידך. גאיה מספרת לנו מדי פעם על משמעות השירים. אחד נכתב על המצב הלא טוב שקיים ברחובות טורקיה מאז שנות השבעים (קאבר לשיר טורקי ידוע), שיר אחר על אהבה נכזבת, ואפילו אחד על החשק לברוח לחלל. היא גם הזכירה לנו שפאק דה גאברמנטס ושמה שאנחנו עושים הערב זה אקט של אהבה בין אנשים, אנשים דומים מאוד, שרק ים וכמה חליפות מפרידים ביניהם. הקהל הריע לה עם הרבה אהבה בחזרה.
קרדיט צילום ראשי: Yifat LY
סגור לתגובות על Gaye Su Akyol בפסטיבל Sound Ports: כוכבת פופ עם מבטא תורכי / כללי / בתאל נגר
"זאת רק תחושה שלי או שעם כל הפולק האקוסטי היפה והאקטים השכלתניים והעמוקים יש פחות ופחות הרכבים שפשוט נותנים בראש?" שאל בפייסבוק שדרן הרדיו לאון פלדמן. אולי באמת האינדי-שמינדי מקבל כרגע את רוב תשומת הלב, אבל מתחת לאדמה מבעבעת לבה רותחת של הרכבים כמו Knees Please, טריו סטונר-רוק מחורע שמושפע מביבי נתניהו והיה מוחק את "Appetite for Destruction" מדפי ההיסטוריה.
1. מי חברי הלהקה?
אלכס זבל, בן בליעל, ודוד גורנשטיין.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
אלכס ודוד נפגשו כמתחרים מלהקות שונות בתחרות ה-Global Battle of the Bands ונהיו שותפים לדירה. מיד לאחר מכן הקמנו את הדואו Tape And Rape והספקנו להוציא איפי אחד בשם "Go Fetch". לאחר זמן מה צורף בסיסט, בן גליקשטיין, ושם ההרכב שונה ל-Knees Please. בשנת 2014 אלכס פגש את בן בליעל כאשר ניגנו יחדיו בהרכב צידי, ובשנת 2015, במקביל להשקת אלבום הבכורה "WHERE'S MA MONEY", בן גליקשטיין עזב את ההרכב ובמקומו הצטרף בן בליעל. במקור אלכס מאריאל, דוד מראש פינה, ובן ממושב בני עטרות.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
כואבת, מורבידית לא מתחנפת, לא פוליטיקלי קורקט, מדובר בעיקר על היומיום שלנו. כבדה כמסת החיים, ומנחמת כמו המוות.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
Knees Please זו דרישה "מבקשת" כמו כל פאקינג טופס בבנק או במס הכנסה. השם מגיע מתוך התחושה הכללית למצב שנכפה עלינו, שלא משנה מה נעשה, מורידים אותך לברכיים, ויעבירו בך תסכול קיומי וחיוכים שאין לך ברירה אלא להכיל.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
אנחנו רוצים שתדעו שכואב לנו, ואנחנו יודעים שגם לכם כואב. אנחנו לא רוצים להתרכך ככל שהזמן יעבור, לכן המוזיקה רק הולכת מתגלגלת במדרגות, דרך כלים שלא היה לנו כסף לקנות. זה הוקלט והגיע לאוזניים שלא היה להם "זמן" לשמוע, שכן הן מקובעות, בתוך היומיום המרוכז בעסוקים סתמיים שאנו מחילים על עצמנו. וזה יהיה איטי, ומאד כבד, ומאוד רע.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
שמים מסכת מציאות ומחייכים כשנדרש.
7. ממה אתם מושפעים?
מביבי נתניהו והמשפט "זהו, אין כדור".
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
Truckfighters - Gravity-x
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
Guns & Roses - Appetite for Destruction - תמחקו פעמיים.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
Queens of the Stone Age, כי גאד דמיט.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
תקועים על Mogwai, Tortoise, או Godspeed You! Black Emperor? נבו סיוון מלהקת הפוסט-רוק The Name's John ממליץ לכם על 5 להקות עכשוויות מהסצנה. כל זאת קורה לכבוד השקת אלבום הבכורה של ההרכב "A Place to Call Home" בערב פוסט בתכלס בר, יום שישי 4.3 ב-20:30
1. This Patch Of Sky
הלהקה הזאת מגיעה מיוג'ין אורגון בארצות הברית. מה שמייחד אותם הוא הצ'לן שמוסיף למוזיקה אווירה הרבה יותר סינמטית ואנרגטית מהרבה להקות פוסט-רוק אחרות בסצנה.
2. Glasir
כל הדרך מטקסס, גלסיר מציגים לנו אלבום אפל וכואב ושמו "Unborn". זהו אלבום מלנכולי שמתפתח בצורה מדהימה וישאיר אתכם פעורי פה.
3. We Lost The Sea
הלהקה ביססה את עצמה כאחת הלהקות הכי בולטות ומשמעותיות בסצנה העולמית אחרי שיצאה עם אלבום מופת ב-2015 בשם "Departure Songs". אמביינטי, אנרגטי, מורכב, ופשוט נהדר.
4. Characters
הגילוי האחרון שלי. להקה מעולה מלאס ווגאס שמשלבת בין מאת'-רוק לפוסט-רוק בעטיפה מהודקת ומהפנטת.
5. MAYBESHEWILL
כשאני חושב על פוסט-רוק עכשווי אני ישר חושב על החבורה הזאת מאנגליה. ברגע זה ממש הם חורשים את אירופה לסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה אי פעם לאחר החלטה לסגור את הבסטה, ואני רק יושב פה ומקשיב ליצירות המופת שהם השאירו מאחור.
סגור לתגובות על 5 להקות פוסט-רוק עדכניות בהמלצת The Name's John / כללי / נבו סיוון
כשאני משזם קטע פעם אחת יש סיכוי טוב שאשכח ממנו. כשאני משזם את אותו הקטע פעמיים, סימן שאני צריך לבדוק את הלהקה. זה מה שקרה לי בוקר אחד עם "As The Cold Moves In" של להקת A Shoreline Dream, קטע שוגייזי בטוויסט פסיכדלי שנוגע במאפיינים החלומיים של הז'אנר ומשאיר בצד את הקלישאות. אז בדקתי את הלהקה.
ASD הוקמה ב-2005 על ידי הסולן/גיטריסט/מפיק Ryan Policky והגיטריסט Erik Jeffries מדנוובר קולורדו. הם פרצו לתודעה של סצנת השוליים בזכות שיתופי פעולה עם המפיק הידוע בסצנה Ulrich Schnauss ומפיק Galaxie 500 מר Mark Kramer. טבעתי בתוך האלבום הרביעי שלהם מ-2014 "The Silent Sunrise", ועכשיו הם חוזרים עם הסינגלים "Time Is A Machine Gun" ו-"Revolvist" לקראת אלבום חדש. תפסתי במייל את סולן הלהקה רייאן פוליקי וביררתי מה השתנה בעשור מאז הקמת ההרכב, למה אפשר לצפות באלבום החדש, ומדוע הוא מתוסכל מתעשיית המוזיקה בעידן האינטרנט.
אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?
ובכן, כרגע אני ב-Barnum, שזו שכונה בדנוור. אני שורף את העיניים מול המסך. בדיוק לפני הראיון עבדתי על עריכת וידאו ללקוח, מכיוון שזה מה שאני עושה ביום יום. זה לא כזה מרגש כמו שאתה חושב בהתחשב בכך שאני חי בשכונה קרקסית, אבל זו האמת!
הקמת את A Shoreline Dream לפני 10 שנים. איך הלהקה שונה היום לעומת הזמנים ההם?
הלהקה עצמה עברה כל כך הרבה גלגולים שזה קצת מבלבל, אבל גם מלא בפלא. כרגע החברים הגרעיניים הם אני ואריק ג'פריס, מה שהיה טוב בשביל לכתוב ולגלגל הלאה את האלבום החדש במלוא הכוח. כמובן, כשהתחלנו היה לנו דחף לנגן. לפתח את עצמינו. לתת לעצמינו תנופה. לצאת לדרכים לסיבובי הופעות, ולהוציא את המוזיקה שלנו לכמה שיותר אנשים. הייתי אומר שזה לא השתנה בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו פשוט רוצים להתחבר לכמה שיותר אנשים שמתעניינים בצליל ובווייב שלנו.
אבל מה ששונה לגמרי הוא המציאות שלנו בתעשיית המוזיקה. כשהתחלנו היינו לגמרי נטולי פחד. היינו מוכנים להשקיע ולעשות את כל מה שאפשר. בזמנים ההם היה יותר קל להיחשף לקהל גדול. אוספים שהגיעו עם מגזינים היו עדיין בנורמה, ושיתופים ברשתות החברתיות בדיוק התחילו לתת את דריכת הרגל שלהן בתעשייה. כשהיו מעט מאוד מקומות כמו MySpace שנתנו אמצעי ישיר להתחבר למעריצים, זה היה זהב טהור לקבל איזושהי חשיפה דרך הערוצים ההם. אני זוכר שעבדנו עם כמה ערוצי מדיה באותו הזמן, במיוחד Filter Magazine שנתנו לנו כמה ספוטים מעולים בעמוד המוזיקה שלהם, וזה יצר לנו כל כך הרבה הזדמנויות. שיתופי הפעולה שלנו עם Kramer, Ulrich Schnauss, ועוד כמה אנשים גדולים התחילו שם, והרבה מהמעריצים שלנו גילו אותנו קודם כל דרך המגזין.
היום העולם הרבה יותר קשה. יש יותר מדי רשתות חברתיות. יש יותר מדי אתרי מוזיקה. סטרימינג. אין עוד מגזינים אמיתיים בפרינט שיכולים לעשות הבדל גדול ללהקות אינדי. זה קשה. קשה לשמור על נראות. קשה לעשות כסף מהמוזיקה שאנחנו עושים. אבל אנחנו עדיין עושים אותה בגלל שכסף הוא לא המניע - החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה.
פוליקי: "החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה"
מה עוד אתה מעוניין לעשות עם הלהקה ועדיין לא הספקת?
לשחרר ויניל. לצאת לסיבובי הופעות ברחבי העולם. לפגוש עוד אנשים שנתנו לנו השראה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל הזמן הוא מכונת ירייה, והוא טס הרבה יותר מהר ממה שחושבים לעומת הדברים שצריכים להשיג.
מתוכנן לצאת אלבום חדש של ASD השנה. מה אתה יכול לספר עליו?
האלבום הזה, כמו כמה מהריליסים האחרונים שלנו, הוא ניסוי מוחלט. אנחנו משחררים את המוזיקה באופן דיגיטלי באופן שוטף. אנחנו נותנים לכולם פיסה ממה שיבוא בחבילה הפיזית. אנחנו רוצים שזה באמת יהיה חפץ יוצא מן הכלל שיהיה אפשר להחזיק. הדיגיטל חמקמק. זה אף פעם לא נהיה לשום דבר ואני חושב שאנשים מתחילים להבין את זה, עכשיו הם מחליפים הילוך וקונים הוצאות מוגבלות ועותקים קשיחים מהבידור שהם אוהבים. בנוסף, אנחנו אוהבים בידור בהוצאה מוגבלת. לעזאזל, האולפן שלנו מלא במכונות פינבול בהוצאה מוגבלת, אז קבל הוכחה לרעיון הזה. זה תמיד יותר מרגש להחזיק ביד פיסה של היסטוריה מאשר לאפשר למחשבים שלנו להחזיק במידע שנמצא בה.
מאיפה קיבלת השראה לאלבום החדש?
מהחיים, מחוויות, משינויים בחיים היום יומיים שלנו. אנחנו כותבים כאילו שזו אופרת סבון מתמשכת. אנחנו סופגים את הסביבה שלנו ואת האנשים שאנחנו מתחברים אליהם, ואת האופן שבו המוזיקה שאנחנו עושים מתרגמת.
מאיפה לקחת את הסימפול ב-"Time is a Machine Gun" ומדוע בחרת בו?
הסימפול מגיע מאחת מהמשימות של אפולו, והוא שם בגלל שהוא באמת משקף את המשמעות מאחורי הליריקה. גם כשהזמן עובר מהר, וכשהחיים שלנו מאתגרים, אנחנו אף פעם לא מפסיקים לחקור את האפשרויות של כל מה שסביבנו ומעבר לזה. אנחנו שואפים ללמוד, לחוות אהבה, אושר, ואת המשמעות הגדולה יותר מאחורי מי שאנחנו. הקונספט הזה נהיה למחשבה מאוד כבדה, והשיר נוצר במשך השנים בגלל המציאות שהזמן שלנו אוזל ואנחנו צריכים לנצל כל רגע שנשאר לנו. האדם חייב לצאת ולחקור.
ג'פריס ופוליקי: זמן הוא מכונת ירייה
הליריקה של "Revolvist" מאוד לא ברורה, היא מרגישה כמעט כמו הייקו מהזן. למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש-"we're revolvists"?
המשמעות מגיעה מהעובדה שעד כמה שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו כל הזמן מסתובבים. אנחנו כל הזמן משתנים. אנחנו יכולים לגרום לכל דבר לקרות אם באמת נשקיע בזה את כל מה שיש לנו. הרבה אנשים נתקעים בסיבוב הזה ולא יכולים למצוא דרך החוצה. אני חושב שזה בסדר, וזה קורה בגלל שאין דרך אחת ליפול פנימה. אנחנו תמיד מתפתחים, מסתובבים, ויוצרים הזדמנויות חדשות לעצמינו. השיר הוא זעקה של הרעיון הזה.
בשני השירים החדשים יש קרדיט רק לך ולאריק ג'פריס. מדוע החלטתם לא לערב עוד מוזיקאים בהקלטות? האם בכל זאת תתכנן לשתף פעולה עם עוד מוזיקאים בשאר האלבום?
השירים האלה הם באמת אני ואריק, אז זה לא שלא נתנו קרדיט, זה פשוט שאנחנו אלה שגורמים לרכבת של הלהקה הזו לנוע קדימה. יש הרבה משתפי פעולה שמעוניינים להשתתף בטראקים עתידיים ואנחנו מקווים להיעזר בכל מי שמתחבר לחזון, ומתכוונים לאפשר את זה בכל רגע נתון.
הזכרת בראיון ל-Hollywood Music Magazine שאתה שונא את האינטרנט ואת פייסבוק, אבל בזכות האינטרנט יכולתי להאזין לאלבומים שלך ולעשות את הראיון הזה. אתה לא חושב שהאינטרנט עזר להפיץ את המוזיקה שלך? או שהיית מעדיף לחתום באיזה לייבל כמו שעשו פעם?
זה לא שנאה, זה עצב לגבי העובדה שיותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בדפדוף בחומר אינסופי שחייב להתאים לציפיות שלהם באופן מידי או שהם יעברו הלאה. לפני השיגעון הזה היינו צריכים לספוג את כל מה שהציגו או השמיעו לנו, במקרה הזה MTV והרדיו. זה נתן יותר הזדמנויות לגלות מוזיקה כמו שצריך, ולא לפי עשר שניות מאיזשהו שיר. אני יכול להגיד שהאינטרנט נתנה לנו חשיפה הרבה יותר גדולה בהתחלה, וזה היה ממש פנטסטי, אז אני לא יכול להתלונן על זה בכלל. אני פשוט מרגיש שזה יצר אצל כולם הפרעת קשב בידורית, וזה גם איפשר לאנשים לא לשלם אפילו סנט אחד כדי לשמוע את מה שהאמנים הקדישו לו כל כך הרבה זמן ואהבה, וזה עצוב. אבל מבחינת היכולת להגיע למעריצים חדשים, זה אדיר. העניין הוא פשוט האם תוכל לעשות את זה בהתחשב במאסת המקומות שאפשר לגלות בהם אמנים חדשים. לדעתי זה נהיה מוגזם מדי.
האם אתה חושב שתוכל סוף כל סוף להתקיים מהמוזיקה שלך?
מבחינה פיננסית זה נהיה הרבה יותר קשה לעומת התקופה שבה התחלנו, אבל בתור "מחייה" אני חושב שאנחנו כבר עושים את זה, כי אנחנו אוהבים את זה ולא מתכננים לעצור בעתיד הקרוב :) עכשיו, אם במקרה יהיה לנו "להיט" פופ, אולי נוכל להפוך את זה למשרה מלאה, אבל אנחנו חושבים שכבר הגענו לזה בזמנו כשכתבנו את "Love is a Ghost in America", ואבוי, זה לא קרה. המפתח הוא להאמין במה שאתה יוצר, ואנחנו תמיד האמנו בעצמנו. זה שווה בפני עצמו בין אם זה מתרגם להצלחה פיננסית או לא.
האם תרצה להוסיף עוד משהו?
אני לא יכול להגיד תודה מספיק פעמים שגילית, הקשבת, עזרת להפיץ את המילה, ונתת לי את ההזדמנות לבטא את דעתי פה. אהיה אסיר תודה לנצח לך ולכל מי שקרא את הראיון הזה עד הסוף!
סגור לתגובות על ראיון עם Ryan Policky מהרכב השוגייז A Shoreline Dream / כללי / עידו שחם
