המאזין ברדיו 135: קליפורניה קידס
שעה של אינדי אקלקטי כולל החדש של Weezer (בתמונה), פוסט-רוק יפני של Boris & Merzbow, וסינת' שבדי אפל תודות ללהקת Lust For Youth.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי ב-20:00
פוסטים בכללי
אינטרו 24: MARBL - אינדי-פולק בניחוח אנגלי
חברי MARBL אולי מגיעים מהארץ, אבל האינדי-פולק שלהם נשמע כאילו שהוא מגיע מאנגליה. מתברר שלצמד הרמת-גנים שהקים את ההרכב יש קשר הדוק לממלכה הבריטית, מה שמסביר את הצליל העדין והמהוקצע שלהם שהעיף אפילו מפיק עטור גראמיז. בואו נשמע את הסיפור.
1. מי חברי הלהקה?
מוריה אור, יונתן מימון, אדם טל ושלו סרור.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
יונתן: אנחנו שנינו מרמת גן, וגדלנו 10 דקות אחד מהשנייה. אבל אני הייתי צריך להרחיק עד ללונדון כדי שההיכרות בינינו תבשיל לכדי מה שהיא היום. הקשר בינינו נוצר כשאני גרתי שם, והייתי צריך להפיק אלבום כפרויקט של התואר בהפקה מוזיקלית שלמדתי באותו זמן. ביקשתי ממוריה שתכתוב לי כמה שירים לאלבום, ובאותו רגע אף אחד מאיתנו לא ידע לאן כדור השלג הזה יתגלגל.
מוריה: באותו זמן, עדיין לא שמעתי שום דבר שיונתן הפיק, ובכלל לא היו לי שום ציפיות מסחריות מהפרויקט. חשבתי שזה יסתכם בעבודה לאוניברסיטה ושכל אחד ימשיך הלאה בעיסוקיו. אבל כשהתחילו לזרום הסקיצות הראשוניות, ובמיוחד כשהמנחה של יונתן, המפיק עטור הגראמיז פיפ וויליאמס, הביע אמון והתלהבות מהחומרים, הבנו שיש לנו משהו ביד שאסור לנו לתת לו להתפספס.3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
תערובת של המוזיקה והמילים שמרגשות אותנו: זה יכול להיות פולק, פופ, אלקטרוני, רוק, קלאסי וכל שילוב של הנ״ל. זו הדרך שלנו לדבר עם האמנים שאנחנו אוהבים, ועם הקהל שאוהב אותם גם.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
מוריה: נסעתי ללונדון לבקר את יונתן, וראיתי פרסומים על תערוכת שיש שמציגה ב-Museum of Natural History. במשך כמה ימים לא הפסקתי לדבר עליה, אז גררתי אותו לעמוד חצי יום בתור, וכמעט בסופו ויתרנו כי היינו תשושים ורעבים מדי. הוא צחק עלי בלי הפסקה, ואז כשהיינו צריכים לבחור שם - הייתי בחזרה בארץ והוא בלונדון - הסתמסנו עם הצעות. הוא, כמובן, הציע MARBL, רק ששכח את ה-"E". אני סימסתי חזרה "כן" נלהב, לפני התיקון, וכך זה נשאר.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
המון מוזיקה, הרבה הופעות, פסטיבלים גדולים, שיתופי פעולה עם מוזיקאים שאנחנו אוהבים, פסקולים של סרטים, ויודעים מה? גם פרסומת או שתיים לאיזה מותג מגניב.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
מוריה: לי יש סטודיו לפיתוח קול, פסנתר, ותאוריה. אני הנציגה הרשמית בארץ מטעם ה-Institute for Vocal Advancement. יש לי תלמידים מדהימים שכיף לי לקום לעבודה בכל בוקר.
יונתן: לי בכלל יש דייג'וב בהייטק ובמהלך היום אני מנהל שיווק ב-Wix, חברה שמפתחת פתרונות לבניית אתרים. העבודה עצמה דווקא מאוד יצירתית, וממש לא הפתיע אותי לגלות שיש לא מעט אנשים סביבי במשרד שיש להם גם להקות (למשל תום גוטליב מ-Labrador Laboratories)7. ממה אתם מושפעים?
יונתן: במשפט אחד: מכל מוזיקה שגורמת לנו להתרגש. יש הרבה דרכים בהן זה יכול לקרות: מילים, לחן או הפקה - כל עוד הרגש מועבר בצורה שעושה צמרמורת. אם להיות ספציפיים, אנחנו חורשים את Elbow, Alt j, Tory Amos, Regina Spektor, Everything Everything, Son Lux, Lana Del Ray, Imogen Heap ועוד ועוד.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
Elbow - The Seldom Seen Kid - Elbow, Alt j - An Awesome Wave. אולי כבר מכירים אותם שם, במאדים, כי הם לחלוטין אלבומים מהחלל החיצון.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
כנראה שכבר מחקו אותו, או שלמזלנו דילגנו עליו. לא מצליחים לחשוב על אחד כל כך גרוע.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
יונתן: אם Everything Everything באים לארץ ואנחנו לא מחממים אותם אני לוקח את זה ככישלון אישי ואני מתפטר.
מוריה: אם יצא לנו לחמם את שיתוף הפעולה הדמיוני בין טורי איימוס, פיונה אפל, רג׳ינה ספקטור ולאנה דל ריי, אני מוכנה לחיות בדמיון הזה.11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
אם יש לכם חברים שעושים מוזיקה, במיוחד אם אתם מוזיקאים בעצמכם, תתמכו בהם. לכו להופעות, תקשיבו, תשתפו, תעזרו להם לפרוץ את המעגל הראשון. יש בעולם אין סוף זוגות אוזניים שצמאות למוזיקה חדשה, והיום יש לכם את היכולת להביא אותה אליהם באופן מידי ובלתי אמצעי.
מארבל הוציאו במרץ אי פי בכורה, להאזנה וקניה בבאנדקמפ
טאטרן בתיאטרון גשר: לנגב את הלסת מהרצפה
טאטרן מאוד עסוקים מאז שהם פקדו במה תל אביבית בפעם האחרונה, אי שם בנובמבר. במקביל לעבודה אינטנסיבית על אלבום שלישי, אם מחשיבים את אלבום ההופעה המצוין "Soul Ghosts", נראה שהם מבלים יותר זמן בדיוטי פרי מאשר במיטותיהם התל אביביות בדרך לאסטוניה, ליטא, או הולנד - וזו רק ההתחלה (בקרוב הם יעלו על הבמה המכובדת בפסטיבל הג'אז של אטלנטה). בין כל ההתרחשות המרגשת הזאת, טאטרן שקדו במרץ על הפקה עצמאית קרובה מאוד לליבם: סדרה של שלוש הופעות בתיאטראות. אם יש להקה שראויה למיקוד ולפוקוס שמספק אולם תיאטרון, זו טאטרן, ואכן השקת המיני-טור ברביעי האחרון בתיאטרון גשר ביפו הייתה מפגן עוצמה יוצא דופן.
אולם נגה היה מלא כמעט עד אפס מקום (852 מושבים) לקראת השעה 9:30 והייתה תחושה מיוחדת באוויר. לאולמות תיאטרון יש קסם. ההתכנסות ברחבה, הציפייה ששערי האולם יפתחו, הריח האומנותי באוויר, ההתיישבות במושב המרופד, והחלל הגדול, כולם ממקדים אותך ומכינים אותך לקראת מסע רגשי. בתיאטרון, בשונה ממופעי עמידה, המושב מעניק לצופה מעין חלל אישי ומוגן שמאפשר לכל אחד חוויה פרטית. אין צורך להיאבק על מקום ואין מצב שמישהו יסתיר לך. מצד שני גם אין אפשרות לרקוד. זו חוויה עצורה מבחינה פיזית אך יכולה להיות עוצמתית כפליים ברמה המנטלית.
פסיכדליה טאטרנית. צילום: Gaya's Photos
ואז זה החל. האור באולם כבה ולאחר שמחיאות הכפיים נרגעו הגיח לו מהאפלה תמוז דקל בגפו והתיישב על הכיסא השמאלי. על הבמה הועמדו שלושה פרוג'קטורים ומאחוריהם נפרסו שלושה מסכי בד לבנים, מה שהעצים את הציפייה למופע ויז'ואלי שילווה את הנגינה.
העובדה שדקל עלה ראשון אל הבמה והחל לנגן לבדו היתה מפתיעה, שכן בכל הפעמים שראיתי את טאטרן הם עלו לבמה כיחידה אחת. תמוז צמרר את הקהל ביצירה שנשמעה כאילו שהיא נלקחה מסרט של סטיבן ספילברג. באמצעות הכפלות חוזרות ונשנות של הגיטרה שלו רקח יצירה עם כינורות וכלי נשיפה. מיד לאחר הקטע הזה, הצטרפו אליו דן מאיו ואופיר בינימינוב והלהקה צללה אל עבר השירים מ-"Soul Ghosts".
היכולת למצוא את קו התפר שבין החוויה האינטימית של להאזין למוזיקה באוזניות ובין מופע חי ואנרגטי, היא מה שהופך מופע תיאטרון למיוחד. אפשר ללמוד הרבה על קהל ממופע שכזה. חלק מהצופים שייכים לסוג המתנועע, זה שלא יכול שלא לזוז במקומו ומניע את הראש בצורה רפטטיבית. חלק אחר שייך לסוג המכושף, הבוהה (אנוכי ביניהם). מהצד הם נראים כמו אחוזי כישוף, עיניהם דבוקות למתרחש והפה תמיד מעט פתוח בתדהמה. בין השאר יש גם את הסוג המנגן, זה שמלווה כל סנר של המתופף דן מאיו וכל ריף של הגיטריסט תמוז דקל.
צילום: Gaya's Photos
אני בטוח שמי שזו הייתה הפעם הראשונה שלו בהופעה של טאטרן היה צריך לנגב את הלסת מהרצפה, כי מעבר להופעה הבלעדית שלהם, האווירה באולם הייתה מכושפת. על הבדים מאחורי חברי הלהקה הוקרנו אורות שיצרו צלליות בשלל צורות פסיכדליות. באחד משיאי הערב הופיעה צללית של רקדן שהשתולל לצלילי "Ta Pa Da", תוספת מינימליסטית אך בהחלט ראויה, וכמו תמיד, הג'אמים היו מרתקים. לעומת זאת, בעיניו של מי שכבר ראה את טאטרן בעבר, תוכן ההופעה לא היה שונה בהרבה מהופעות אחרות. כשהמופע נפתח עם הסולו של תמוז, חשבתי שאולי טאטרן יחרגו מהשגרה ויספקו מופע שונה מהרגיל, שיאפשר אולי מבט לתהליך היצירה המרתק של הלהקה. בקטע של תמוז היה ממש ניתן לראות איך הראש המבריק שלו חושב בין התווים וההכפלות וקיוויתי שאולי כך יראה כל המופע, בשילוב עם הקטעים המוכרים.
גם אם הציפיות שלי התבדו, אי אפשר שלא להתפעל ממה שהלהקה הזאת עושה עם הכלים שלה, אומנות צרופה. טאטרן גם פינקו את הקהל עם קטע חדש ומרקיד שמתחיל בג'אם מצרי והופך לקטע אסיד דיסקו מחשמל. גם קטע הסיום היה מרענן והרגיש כמו רימיקס למספר רעיונות מוזיקליים משיריה הקודמים, כולל פראפרזות מהקטע המהפנט "A Cut In The Crust".
אחד מהרגעים החזקים במופע היה לפני הקטע "Ta Pa Da" בזמן שמאיו הרביץ סולו תופים עם גרובים שלא מהעולם הזה. המבטים של דקל ושל בנימינוב לעברו היו פרייסלס. אחרי שנים של היכרות, חברי הלהקה עדיין מפתיעים אחד את השני ביכולות המוזיקליות שלהם. אני מקווה שהתשוקה הזו תביא את הלהקה להמשיך ולחקור את עצמה ואת הכיוונים המוזיקליים שלה.
ביקורת אלבום: "סמל סטטוס" של רגל סברס
חמישים שניות לתוך "סמל סטטוס", אלבום הבכורה של רגל סברס, והתמונה לא יכולה להיות ברורה יותר. אנחנו המאזינים אורחים ותו לא. הגענו לכאן כי המוזיקה הזאת הוקלטה. כי מישהו פתח לנו את הדלת. כי ככה זה עובד. הצוהר הזה שנפתח בפנינו הוא תוצאה של אקסיומה מוזיקלית: להקות מקליטות אלבומים, אלבומים מגיעים למאזינים. זו דרך הטבע. הנוכחות שלנו היא הדבר האחרון שמעניין את רגל סברס. זאת המסיבה שלהם, ואנחנו כאן כי אין סלקציה. ותודה לאל שזה ככה, כי זכינו להצצה סופר אותנטית למוחם הרותח.
רביעיית הפאנק הזו מנתניה משחררת את אלבום הבכורה שלה תחת המטרייה של לייבל האינדי פית/קית העושה כל שביכולתו בכדי לקדם אמנים צעירים ומחוסרי תמיכה. נדמה שלא היה חסר הרבה בכדי שהמוזיקה הזאת תישאר לעד דבוקה לקירות מעושנים בחדרי חזרות ולא תראה אור. חברי ההרכב היו יכולים להמשיך לפרוק את הקיטור שיש להם על העולם ובעיקר על עצמם בסוד ולהמשיך לחיות את חייהם. לראייה, האלבום הוקלט בשנת 2013 ורואה אור רק בשנת 2016. זה המסע שלהקות צעירות נאלצות לעבור בישראל. בזכות אנשים כמו החבר'ה בפית/קית כולי תקווה שהאלבום הבא יגיע מהר יותר.
רגל סברס: גדלו בצלחת הפטרי של נתניה
זה מתחיל בדיבור הקצר ובצחקוקים שלפני השיר הפותח "בשבילי" וממשיך במשפט הראשון באלבום: "פעולה נואשת מספר אחד / אל תעזבי אותי לבד". כמה פאנק בשורה אחת. שגיאת שם המספר הכל כך בוטה ומכוונת הזאת היא הדרך המושלמת של רגל סברס להסביר לנו בעדינות כמה לא אכפת להם ממי שיקשיבו להם ומה הם יגידו. "בשבילי" משמש כמו תמרור ענק שזועק פאק איט: זה אנחנו וזה הכל או כלום.
כשמסתכלים על הטקסט של מיתר ענבר בשירי הקצוות באלבום, "בשבילי" ו-"עמוד שדרה", המעגל נסגר. בשיר הפותח רגל סברס מצהירים על הכוונות שלהם ובשיר האחרון הם במודע או לא במודע חותמים את האג'נדה שלהם: "חריקת מילים ריקות מתוכן. אלו רק מילים, אז מה?". בין השיר הראשון לאחרון משתולל ענבר עם שלל מילים כמו אוננות, מציצנות, רובוטים, וגבינה צהובה. ב-"פלישת האמזונות" הוא שר על מה שנשמע כמו סרט פורנו/מדע בדיוני, ב-"קדוש מאונן" על הסיפוק שהוא מקבל באופן אירוני מדחיית סיפוקים, ו-"בשמש של נתניה", השיר הטוב באלבום שנשען על עבודת הבס החלקלקה של אסא משולם, הוא מספר על חווית שיטוט הזויה בנתניה שמתחילה בסיגריה ונגמרת ככל הנראה עם הזין ביד. בפזמון השיר צורח ענבר "הגעתי לשיא" ומשאיר אותנו להחליט האם זה שיא חיובי - או תחתית הבור.
האלבום מלא בתובנות קטנות ומדוייקות. השיר "גבינה צהובה" הוא חוט מחשבה שנע בין הגבול של ההזוי לגאוני. בחייאת, מי לא היה שם? אתם עומדים מול המקרר המבולגן ומגלים לפתע איזה פטה יקרה מ-AM:PM שעבר לה התאריך. לא חבל על הכסף? בטח שחבל, אז אתם אוכלים אותה, תרתי משמע. הטקסט עטוף בסאונד פיקסיזי מתקופת "Surfer Rosa" והוא השיר הקליט ביותר באלבום. בין הדאחקות הרבות, מתחת לדיסטורשנים, מסתתרים גם פחד ובדידות, כמו בשיר "חלול" שמציג שימוש מגניב באפקט פלנג'ר על הגיטרה של נתנאל רצבי ובו שר ענבר "כבר מזמן שלא חלמתי בהקיץ, עכשיו אני פשוט מביט חלול". גם השיר "מתרסק" מחביא מתחת לביט המקפיץ שלו תיאור מסויט של תאונת דרכים: "ברקע אני שומע צווחה / למרבה האימה היא מפי / וזה לא משהו אישי / רק תאונת דרכים קטלנית". האלבום נגמר כאמור ב-"עמוד שדרה", מעין בלדה במונחים של הלהקה. היא מדברת על התמודדות עם חרטה ועל אומץ והופכת להמנון פאנק-רוק בפזמון בזכות שינוי הקצב של המתופף סער חסון. רגל סברס זועקים בפזמון "אם רק היה לי עמוד שדרה", שורה אשר נמתחת עד לסופו של השיר. דרך אירונית לסגור אלבום כנה ועוצמתי שלא עושה חשבון.
פסטיבל האישה הכי יפה בעיר: עם היפות שלי בבסקולה
מהצצה בליינאפ של פסטיבל "האישה הכי יפה בעיר" אפשר לראות שלא בדיוק מדובר בהפקה של אגף תרבות תל אביב-יפו. אמניות שוליים, וכאלה שצמחו משם, איפרו, סיפרו, קיעקעו, ומילאו את הקיבה, העיניים והלב של הקהל. מארגנות הפסטיבל הצליחו להציג ליינאפ עם מנעד רחב של סגנונות שהראה נשים משוחררות מהגדרות מיושנות. הגיוון בא לידי ביטוי בספקטרום רחב של סגנונות מוזיקליים שנשים עדיין עושות בהם את צעדיהן הראשונים כמו מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ, סוגים שונים של רוק, וגם הקראת שירה בוטה ולא מתפשרת.
האירוע התחיל באחת אך חברה ואני הגענו לקראת ארבע, ישר להילה רוח ולהקתה. עוד לא היו הרבה אנשים והיא היתה צריכה לבקש שנתקרב. הילה עושה את מה שהיא יודעת - שירים מובחרים מהאלבום האחרון - ומהר מאוד הקהל נכנס לאווירת הסקס, סמים, ודיכאון שלה. הם גם ביצעו קאבר עברי ל-"באנג באנג" שלא שמעתי בהופעות קודמות, והעצב נשמע כל כך טבעי עליה. הכל היה מעולה, אבל איך שהתחממנו הילה כבר סיימה והתאכזבנו לגלות שכל הופעה קיבלה זמן אוויר של כארבעה שירים בלבד. אמנם היו הרבה אמניות, אבל לדעתי היה מקום לעוד שיר-שניים להופעה, נשאר הרבה זמן פנוי בין הופעה להופעה.
החלל הגדול בו ההופעות התקיימו היה חשוך לאורך כל היום כשרק תבליט אריה (למה לא לביאה?) הואר בשלל צבעים מעל הבמה. היה שם גם דוכן אוכל, קאפקייקס, ומרצ'נדייז, ובבר ניתן היה להשיג משקאות במחירים הוגנים ביותר. בנפרד מחלל ההופעות, הקומה העליונה היתה מוארת לטובת מיצגים אמנותיים, קעקועים מעשה ידיה של קוקי אריאל (עוד תחום שלא ברור מדוע הוא שמור ברובו לגברים), דוכן פינאפ של דפנה בר-אל, מכירת בגדים של Comme Il Faut (שגם הלבישו חלק מהאמניות באירוע), ועוד. המקום היה ידידותי למשפחות, וכאילו כדי לסמל את זה שהעצמה הנשית לא מחליפה את האמהות, אלא מכילה אותה כחלק אינטגרלי, הגיעו כמה אמהות עם ילדיהן הקטנים.
תום יער. צילום: Yifat LY
לקראת הערב מצאנו את עצמנו בחלל צפוף עד אפס מקום כשתום יער על הבמה והקהל ספק צוחק ספק בוכה. הפריצה של תום לתודעה הקולקטיבית היתה ממש פתאומית ובווליום חזק מהצפוי, ונראה שזה הסממן הכי חזק לכך שיש קהל של הרבה נשים שאינן מתיישבות עם הסטיגמה הנשית או שמאסו בה. תום יער שוברת מוסכמות חברתיות בכלל ואת התבנית הנשית בפרט עם גרעפסים מטאפורים חינניים. כבר שמעתם את כל זה, תום יער מלכה.
ואז הגיעה האישה הכי יפה בעיר, הלוא היא אסתר רדא, עם הגרוב, הנוכחות, והיכולות המדהימות שלה. היא אמנם התפרסמה תחילה באינדי, אבל מהר מאוד הגיעה לגלגל"צ ומשם הדרך לבמות הגדולות היתה קצרה. אין ספק שהיה מקום להופעה שלה באירוע הזה, כדוגמה לאישה שלא היו חסרים לפניה מחסומים אבל היא לא נתנה לשום דבר לעצור אותה. ההופעה האקוסטית לוותה בגיטרה וסקסופון עם שואו מתוקתק לפרטים. רדא לבשה חליפת מכנסיים שחורה מנוקדת, תסרוקת שנות החמישים וכמובן, שרה בקול של אלילת סול שאין בישראל מי שיכולה לייצר באסים עדינים ויפים כמוה. ההרכב ניגן כמה מהלהיטים שלה וקינחו עם "Nanu Ney" במקצב אתיופי שלא השאיר אף רגל במקומה. כיף.
אסתר רדא. צילום: Yifat LY
רוב הקהל עזב או הלך לנוח וחזר מאוחר יותר, אבל זה היה תורן של קרן דוניץ וכרמל דה פיצ'וטו שמרכיבות את הדואו החדש מאהי. לקרן היה כלי פריטה לא מוכר (ביררתי, הוא נקרא סורימנדל), כרמל ניגנה על הסינתיסייזר, ויחד הן מצאו את הגשר בין מוזיקת מועדונים למדיטציה. זה היה מפתיע, ולא לגמרי מותאם לקהל האינדי (לעומת נגיד האלבום החדש של קרן עם אקו "Yey4Ney"). אבל מה שבטוח, זה היה עשוי היטב. כרמל יצרה שם ביטים רפטטיבים כיאה למועדון אבל כאלה שגם יכולים להכניס אותך לטרנס. וקרן, שהקול שלה הולך ומשתבח, פייטה מילים כנראה חסרות משמעות מילולית, אבל עם הרבה כוונה, והוסיפה עוד קצת יופי עם פריטות על הסורימנדל פה ושם. להשלמת האווירה ההודית, הפרפורמרית Kimba-ji הופיעה איתן בתלבושת הודית מרשימה של כחול-זהב, ורקדה ריקוד שדים עם מסכה שהיא יצרה.
אחד הדברים שבלטו הוא אחוז הטסטוסטרון שהיה מועט כבר בצהריים והלך והתדלדל סטטיסטית לאורך האירוע. לא ברור איך עם שם כל כך מבטיח בחורי תל אביב יכלו להישאר בבתיהם. אמנם היתה בחוץ שבת יפה וזה הרגיש קצת כמו פספוס לבלות אותה בחלל סגור, וכן היו דברים שהיו יכולים להיעשות טוב יותר ברמה הארגונית כמו לקיים את האירוע באוויר הפתוח או בחלל גדול יותר עם יותר פינות ישיבה מאחר וזה אירוע של יום שלם. היה מקום ליותר זמן אוויר לכל אמנית ופינישים קטנים בסאונד: רק מי שעמד במרכז הבמה יכל לשמוע את ההופעות היטב, ומי שהסתובב או היה בשוליים נהנה הרבה פחות מהמוזיקה. אבל למרות זאת, אני יכולה להעיד שכל זה שטויות והיה יום מעולה, המפיקות הצדיקו לגמרי את רמת ההייפ של האירוע. גם אם המטרה לא היתה יצירה של זרם נשי שיקביל לעשיה גברית אלא השתלבות טבעית של השניים בצורה מאוזנת, זו היתה דרך כיפית וחיובית לתמוך ולקדם נשים, שמה לעשות, עדיין עוברות הרבה יותר תלאות כדי להצליח.
גם היא היתה שם. נגה ארז. צילום: Yifat LY