פוסטים בכללי

  • ביקורת אלבום: "Power In" של Charlotte and Magon

    צמד הפופ הצרפתי-ישראלי Charlotte & Magon הם תוצר של אחד היבולים הראשונים בשדה המוזיקה האינטרנטי. אי שם בתחילת שנות האלפיים אתר קטן בשם מייספייס, שהיווה את אחת מאבני היסוד של תרבות הצריכה המוזיקלית של המאה ה-21, הפגיש בין שרלוט הצרפתייה ומגון הישראלי, שני מוזיקאים צעירים שחיפשו שותף ליצירה שלהם. הם ניהלו מערכת יחסים אינטרנטית במשך שנתיים עד שהתאהבו והחליטו לקחת את הקשר שלהם לממד הפיזי, ברמה המוזיקלית והאישית. מאז שיצא אלבום הבכורה שלהם בשנת 2009, נדמה שככל שמערכת היחסים שלהם העמיקה כך המוזיקה שלהם השתכללה בהתאמה.

    "Power In", האי פי החדש של הצמד מתחילת אפריל, כולל ארבעה שירי פופ מהודקים בעלי השפעות מגוונות החל מפסיכדליה ועד מוזיקת בארוק. בדומה ליצירות הקודמות של הלהקה, גם באלבום הנוכחי ההפקה היא עצמאית לחלוטין. העבודה מתחלקת באופן שווה בין שרלוט ומגון כאשר שרלוט סולנית ההרכב ואחראית גם על הקלידים (בקרדיטים ליד השם שלה מופיעה גם המילה "צעצועים") ומגון מנגן את הגיטרות ומתכנת את מכונת התופים. "Power In" ממצב את הסאונד של הצמד עם המתרחש בצמרת הפופ העכשווית ושואב השפעה מהעבודות האחרונות של Joanna Newsom ו-Julia Holter האמריקאיות.

    12657350_10153206258361783_2824714040262944580_o

    טריפ על אהבה. Charlotte & Magon

    האי פי נפתח עם השיר "We Are the Thunder" הבארוקי והמקפיץ, שבקלות היה יכול להשתלב באלבום האחרון של Cut Out Club. האיפוק בקולה של שרלוט מזכיר את מדונה הישנה והטובה של שנות השמונים. בשיר השני, "Back in Time", הצמד נכנס לזון. זה שיר מקסים על ההתבגרות, לטוב ולרע. הוא בנוי מליין גרובי שמתנפץ למלודיה חלומית וחוזר חלילה וניתן לחוש בקשר החזק של הזוג בדרך שבה קולו של מגון תומך בשירתה הנעימה של שרלוט. רגע השיא של האלבום הקצר מגיע ללא ספק ברצועה השלישית: "What if the World". הבלדה הזו מציגה איכות טכנית משובחת של שרלוט שמספקת ביצוע קייט בושי, וגם מהלך אקורדים מלודי ומרגש. זה שיר שבקלות יכול להשתלט על מצעדים ברחבי העולם. האלבום מסתיים בשיר הפסיכדלי "Aliens". בשונה מהאסוציאציה הראשונית למושג חוצנים שבדרך כלל מתקשר לפחד, הטקסט מדבר על כך שיום יבוא ודווקא החייזרים יבואו להציל אותנו, מעצמנו. מבחינת הסאונד, שרלוט ומגון עושים מיקס מהריליסים הקודמים שלהם: בסיס השירים הוא מלודי ובעל מבנה מאד סדור, בדומה לאלבום הבכורה שלהם מ-2009 "Love Happening", והם מקשטים אותו בפסיכדליה המרקידה שאפיינה את "Egg Dance", האי פי האחרון שהצמד שחרר ב-2015.

    "Power In" הוא טריפ על אהבה. האי פי נושא עמו את המטען הרגשי של זוגיות, את הפחדים ואת הרגעים עבורם שווה כל כך להילחם. שרלוט ומגון הם צמד מסקרן ו-"Power In" הוא מתאבן מעורר תיאבון שמעלה את רף הציפיות לקראת אלבום עתידי מלא. שרלוט ומגון עושים חיל בצרפת ומופיעים בתדירות גבוהה, אבל לאחר עשור של פעילות הקהל הישראלי כמעט ואינו מודע לקיומם. הקשר הישראלי של הצמד הוביל אותם לא אחת לנסות לחדור לתודעה של הביצה המקומית, אך ללא הצלחה. האם מה שטוב לפריזאים לא מספיק טוב לתל אביבים? או שמא החסם הגלגלצי עדיין משמש בישראל של 2016 חוצץ בין המאזינים לעולם שבחוץ, בעידן בו המוזיקה היא אינטרנטית וחופשית? אני מניח שהמיני-אלבום הזה על ארבעת שיריו לא ישנה את המאזן של שרלוט ומגון בזירה המקומית, אך הם בהחלט ראויים להזדמנות.

  • ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי בסינקופה: לא רק היפ הופ

    אני סאקר של להקות היפ הופ. לחברים בהרכבי היפ הופ יש יותר חשיבות ודומיננטיות ליצירה המוזיקלית שלהם. במקום לתרום בס או תופים, הם מביאים סגנון ואישיות שמעצבים את האופי של הלהקה. גם אצל המופע של ויקטור ג'קסון, אחת מהלהקות המשפיעות של הגל החדש של ההיפ הופ הישראלי, אפשר לראות איפה כל אחד מחבריה דומיננטי יותר או פחות: איציק פצצתי מביא את הסול וה-R&B, פדרו גראס את הספוקן וורד של סול וויליאמס, וג'ימבו ג'יי את הכיף והשטותניקיות של שב"ק ס' , וכל זה ביחד הופך לתערובת אחידה שהיא המופע של ויקטור ג'קסון.

    עכשיו, כשהראפרים ג'ימבו ג'יי ופדרו גראס מתחילים להופיע לבד ולהוציא חומרי סולו ראשונים, אפשר לראות עוד יותר איפה כל אחד מהראפרים מרגיש יותר בנוח: פדרו מעדיף להתרכז בספוקן וורד, וג'ימבו ג'יי עושה היפ הופ עם עיבודים יותר קצביים וגרובים (שני האלבומים שעתידים לצאת לפדרו וג'ימבו הם בהפקת איציק פצצתי, כמובן). ציפיתי לראות את כל הקצב והגרוב הזה בהופעה של ג'ימבו ג'יי בסינקופה בחיפה ביום רביעי שעבר, עם קטעים חדשים וישנים בליווי איציק פצצתי על הגיטרה האקוסטית, ושמחתי לגלות שבניגוד לסינגל שהוא הוציא, ג'ימבו ג'יי המשיך להיעזר בסך ההשפעות של להקת האם שלו. במקום רק לעשות היפ הופ כיפי וקצבי, ג'ימבו ג'י עשה גם קטעי ספוקן וורד (את הקטעים היחסית ידועים יותר הוא ביצע עם מוזיקה כדי להביא משהו שונה לקהל שמכיר אותו) ומדי פעם נתן את הבמה לאיציק פצצתי ולסול שלו, עליו נדבר בהמשך.

    ג'ימבו ג'יי הוא אחד מהראפרים הטובים והמהירים בסצינת ההיפ הופ הישראלית, ויש לו יתרון אחד ברור: גוון קול נורא ייחודי. בעידן שכל ראפר שני נשמע אותו דבר, קול בעל גוון ייחודי שמספיק לשמוע פעם אחת כדי לזהות אותו הוא מוצר יקר ערך. זה לא רק כמות המילים האדירה שג'ימבו ג'יי הוציא כל כך מהר, אלא האופן שבה הוא שלט בתוכן שלו. ההתעסקות של ג'ימבו ג'יי בספוקן וורד עזרה לו לזרוק אלפי מילים לאוויר בשנייה עד שהורידים בלטו לו בצוואר, להחליף דמויות, ולשנות את הטון מבלי שאנחנו בקהל נפספס את מה שהוא אמר, ועוד לצחוק מהחיקוי שלו למאיר איינשטיין צועק "שער!" בסוף הוורס. גם הנוכחות שלו על הבמה הייתה כזאת שכיף לראות: הוא זז, קיפץ, ונראה כאילו הוא הרגיש וחשב על כל מילה שיצאה לו מהפה, וכתוצאה מכך הוא יכל לדעת בדיוק מתי לקחת את הזמן עם המילים ומתי לירוק אותם במהירות חסרת מעצורים.

    בכל רגע שג'ימבו ג'יי לא שר או עשה ראפ, איציק פצצתי גנב לו את ההצגה. הבנאדם הזה לא יודע לעשות דבר אחד מבלי לעשות עוד שלושים דברים אחרים באותו זמן. הוא היה להקה של איש אחד שבנוסף לביטבוקס וגיטרה הוא גם עשה חצוצרות כינורות ומפוחיות, כל זה דרך הפה העל-אנושי שלו. כשהוא שר, הוא נשמע כמו בחורה שחורה שלכודה בתוך גבר ממושקף בעל חזות מזרח-תיכונית-היפסטרית. הוא יילל, צווח, ועיוות את הקול שלו עד שבאחד הרגעים המצחיקים של ההופעה הוא נשמע כאילו ביונסה משתפת פעולה עם להקת דת' מטאל. ברגע אחר, שהבליט בצורה הטובה ביותר את היכולות של פצצתי, הוא ניגן בלדת בלוז שלא הצלחתי לזהות. לכמה רגעים, הסינקופה הפכה להיות פאב מעושן באמריקה של שנות החמישים, האקוסטית של פצצתי הפכה להיות לס פול ופצצתי עצמו הפך לבי בי קינג. פצצתי בסך הכל ניגן קאבר פשוט למדי, אבל הוא עשה אותו כאילו הוא הבן אדם הראשון שאי פעם ניגן את השיר הזה, והוא עשה את זה כל כך אמין שאי אפשר היה שלא להישאב איתו לתוך השיר.

    מטרת ההופעה הייתה, בעיקרון, להציג את החומרים החדשים והישנים של ג'ימבו ג'יי, ובעיקר ליידע לגבי האלבום שבדרך וקמפיין ההדסטארט שנפתח ממש בערב ההופעה, אבל זה הרגיש כאילו ג'ימבו ופצצתי בעיקר באו לעשות חלטורה להנאתם, במובן הטוב ביותר. זה הרגיש כאילו אנחנו חברים קרובים שלהם, ושהם מרגישים בנוח להשתטות מולנו ולעשות את הדברים שהם הכי נהנים מהם: היפ הופ כיפי, קאברים לשירי פופ טיפשיים, ובדיחות על נקניקים בצבא - דבר שאולי נשמע שטותי וביזארי עכשיו, אבל בהופעה זה היה עוד יותר שטותי וביזארי, וסימל את הרגע בו כל שמץ דיסטנס בין האמנים המופיעים לקהל נמחק.

    זה לא רק הרגיש שאנחנו כקהל מתחברים לאמנים דרך ההופעה, אלא שיש לנו חלק משמעותי ממנה, בין אם זה היה כשעזרנו לאיציק פצצתי ושרנו את קטעי הכינורות בקאבר שלו ל-"Toxic" של בריטני ספירס, או כשג'ימבו ג'יי העלה לבמה בחור צעיר שהוא זיהה מהופעות קודמות לבוא ולאלתר איתו. זה עזר מאוד שהקהל היה הקהל הטיפוסי של הסינקופה - המקום שמארח כל חודש את אירועי הפואטרי סלאם של חיפה - ולכן חלק גדול מהקהל ידע והכיר לפחות חלק מהקטעים של ג'ימבו ג'יי, והחלק השני הכיל אנשים שהיו מספיק פתוחים לגלות ולקחת חלק פעיל בהופעה. אם בפזמון הראשון רק מי שהכיר את השיר הצטרף, בפזמון השני כל הסינקופה שרו ביחד עם ג'ימבו ופצצתי.

    ג'ימבו ג'יי הוא שם שבחודשים הקרובים אני מקווה שתשמעו יותר ויותר. הסינגל שהוא הוציא לא מזמן, "תזכרי", הוא שיר ענק שכבר הגיע לגלגלצ, ואני מקווה שהוא יהיה שם מספיק כדי להפוך ללהיט קטן. שאר הקטעים שלו ביוטיוב גם עזרו ליצור סביבו תופעת קאלט קטנה בהופעות, כיאה לחבר במופע של ויקטור ג'קסון, אחד מההרכבים עם ההופעות הכי פולחניות בשנים האחרונות. מעניין אותי לראות כיצד ההופעה שלו תיראה כשיצאו עוד סינגלים מהאלבום, ושכמות הקהל שלו תגדל .ברגע מסויים בהופעה הוא שר "בואו לגלות את זה לפני שזה הצליח", ובאמת, עכשיו זאת ההזדמנות שלכם לחוות את ג'ימבו ג'יי כמו שצריך: כאמן מבצע שלא לוקח שום רגע בהופעה שלו כמובן מאליו.

  • אינטרו 25: Young Yosef - במשקל ליטל ריצ'ארד ובוי ג'ורג'

    כשאני מקשיב למוזיקה של Young Yosef אני שומע את הקיץ התל אביבי. אני מדמיין מלא אנשים בכפכפים וגופיות ומשקפי שמש לוגמים ברד אלכוהולי בשיא הלחות בהופעה מפוצצת בתדר. השמש פשוט זורחת דרך שירי "Future Legs", אי פי הבכורה של ההרכב, בין תריסי הפסיכדליה וה-Fאנק האלקטרוני. אז לפני שהלהקה תעיף את קוקה קולה ותהפוך למרענן הרשמי של הקיץ, בואו נעשה הכרות.

    1. מי חברי הלהקה?

    ספי מדר - שירה וגיטרה, ג'יגוי גפן - סינת'יסייזרים, דקליס - בס, סטיב ימין - תופים, מינס 08 - גיטרה.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אנחנו מרחובות והקיבוצים שבסביבה, חברים מגיל צעיר ומנגנים ביחד שנים - חוץ מספי שהגיע בחללית מרשל״צ לפני שלוש שנים לאולפן המרתף שבמושב נטעים. חבר משותף שלנו בשם עדן לשם הקליט שם וכולנו התקבצנו והתחלנו לבלות ולנגן שם ביחד. כבוד לאיציק.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    מוסיקה לשחרור קופים, פרו ורבו וויבז. וסה''כ לא רעה.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    במכות, ואז אבן נייר ומספריים. היה סוג של ניסיון להעתיק את המשקל של Boy George או Little Richard.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לפת ושקלים.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    אנחנו מנגנים בעוד פרויקטים כמו לווייתנים, Hush Moss, בוף ועוד. חוץ מזה יש לנו כל מיני דיי ג'ובז כאלה: מילצור, גני ילדים, קטיף של מריחאונה רפואית.

    7. ממה אתם מושפעים?

    דה וינצ׳י, פקמן, ברוס לי, אופרה וינפרי, הרבה RnB פ'אנק, לואו-פיי, דיסקו, פסיכדליה, פופ מוזר, היפ הופ, ג'אז, יפן, והצבע הורוד.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    כנראה ש-"Voodoo" של D'Angelo. או שמע ישראל של מוקי.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    את האלבום של לו ריד עם מטאליקה. או שמע ישראל של מוקי.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    את סנופ דוג של שנת 2000, תכלס כדי להגניב איזה נשיקה על השפתיים.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    לטובה ולרעה, גם כשמתבגרים ההפתעה בביצת הקינדר מרגשת ומאכזבת גם יחד. לומדים לחיות עם זה.

    יאנג יוסף יופיעו ב-2.5 בפסאז' תל אביב

  • המאזין ברדיו 137: אין חן

    שעה של אינדי אקלקטי כולל רוק מהטריו הסקוטי Paws (בתמונה), שוגייז טרי מאיטליה של Stella Diana, וקלאסיקה לחופש של Oasis.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי ב-20:00

  • לא דובים באוזןבר: Fאנק-מטאל ים תיכוני

    הסלט האקלקטי שמרכיב את הסאונד של לא דובים, תופס אותך לא מוכן בשמיעה הראשונה. תדמיינו לעצמכם משאית מגיחה מהסיבוב ב-120 קמ"ש ופוגעת בכם בכל הכוח. לא דובים זורקים לעברכם אלמנטים של Fאנק, מטאל, ומוסיקה ים תיכונית מהשנייה הראשונה שהם מכים בכלים. לפני שאתם מספיקים להתאושש מהסחרחורת האינסטרומנטלית, הם כבר עוברים הלאה ויורים לכיוונכם טקסטים פוליטיים, רוויים בנונסנס. גם מוזיקאים מנוסים יכולים ללכת לאיבוד בתוך ים ההשפעות האלו, אך זה לא המקרה. לא דובים מצליחים לייצר מהשפע הזה צליל אחיד, ברור וייחודי. הבס המשונן של אבי תורג'מן מחזיק את הגרוב של הלהקה, הגיטרה הים תיכונית/fאנקית/מטאליסטית משתלבת מצוין עם הבוזוקי, והקול התאטרלי של קרן דוניץ מלהטט ביניהם.

    בעקבות ההִתַקלות הראשונית הזאת הגעתי לאוזן בר במוצאי שבת בציפייה להיבלע בתוך קהל מעריצי קאלט מסורים. לצערי, זה לא היה המצב. האווירה הייתה מנומנמת. חבורות קטנות היו מפוזרות בחלל הקטן ממש עד השנייה האחרונה בה הלהקה עלתה לבמה. השלט שהכריז כי מדובר בהופעת איחוד שנתית (עוד נונסנס?) לא ריגש אף אחד. גם הלהקה עלתה לבמה בעצלתיים, בתקשורת מועטה עם הקהל ובמבטים משועממים.

    לא ודובים ולא לכולם

    לא ודובים ולא לכולם

    ההופעה נפתחה עם "חיים אייכה", שיר מהאלבום הראשון שלהם. מהרגע הראשון מבינים שבניגוד לגרסת האלבום, משהו כאן פשוט לא עובד. הבוזוקי מאוד חסר (עושים הופעת איחוד שנתית בלי אחד מחברי הלהקה?) וכך גם כלי ההקשה שמופיעים בגרסת המקור. נדמה שלא דובים נפלו למלכודת אליה נופלות הרבה להקות אינדי בשנים האחרונות: הרצון ליצור אלבום עם הפקה גרנדיוזית עמוס בכלי נגינה מיוחדים וקישוטים שונים עובד לרעתך כשאתה צריך לשחזר את הקסם שוב על הבמה. כשיש פער כל כך גדול בין הגרסה המוקלטת להופעה, פתאום הלהקה נשמעת כמו לא יותר מצל חיוור של עצמה.

    כשהשלם כבר לא גדול מסכום חלקיו, מתחילים להבחין פתאום גם בבעיות האינדיבידואליות של הנגנים: רונן ברטן נשמע לפרקים כמו גיטריסט ליווי של זמרי מזרחית משנות התשעים; התופים בקושי אפשרו למקצב האנרגטי של השירים להתקדם ולא הניעו אותו; והקול של קרן נבלע בתוך מערבולת הצלילים. תורג'מן הוא היחיד שהצליח לשמור על רמה גבוהה לכל אורך הדרך. האצבעות שלו התעופפו על הבס באלגנטיות בין סלאפינג לטאפינג, והשאירו אותי נדהם כל פעם מחדש.

    קשה לדמיין שמול להקת גרוב ים-תיכוני יעמוד קהל ללא תזוזה, אבל זה מה שקרה. רק בשיר "היו לי ימים" חבורת מטאליסטים שופעי שיער התחילו לרקוד במעגלים לצד הבמה, וסחפו אחריהם את שאר הקהל. ההופעה התחילה לתפוס קצב מתוך ההתלהבות הזאת וגם חברי הלהקה נראו מעוניינים יותר בהתרחשות סביבם.

    ההדרן העלה את לא דובים בחזרה לבמה עם מסכות של דרעי, אולמרט, וקצב - רק דוניץ נותרה ללא מסכה. הם ביצעו שיר חדש שהוציאו ממש השבוע בשם "גורמט והצב". זה כנראה השיר המוצלח ביותר של החבורה עד היום. תיאור הסצנה של אולמרט וקצב יושבים יחדיו בתא, הרגיש חי ואמיתי. הבתים יצרו אווירה מעט אפלה, וקטע המעבר הכין אותנו להתפרצות האנרגיה של הפזמון. לא הייתה שם איזו אמירה חברתית גדולה, אבל השיר הצליח לשעשע ולהכניס אותי לתוכו.

    גורמט והצב

    גורמט והצב

    בסיום ההופעה נשארתי עם תהייה – איך להקת שוליים עם נטייה לביזאריות ששרה רק בעברית יכולה לשרוד לאורך זמן? קשה לי לראות מאזיני מוזיקה ים-תיכונית נמשכים לאזורי ה-fאנק והמטאל, וכנ"ל להפך. החיבור שעושים לא דובים הוא מקורי ומפתיע מצד אחד, אך מצד שני מרגיש לעיתים כמו לא יותר מגימיק, וודאי שלא נגיש לקהלים רחבים יותר. בזמן שלהקות אינדי ישראליות ששרות באנגלית או עושות מוזיקה אינסטרומנטלית יכולות לפנות לקהלים חדשים בחו"ל, להקות ששרות בעברית צריכות להסתפק בשוק המקומי בלבד. אם לא דובים לא יצליחו להפוך להיות נגישים לקהל גדול יותר בעזרת כמה להיטים קליטים או על ידי פיתוח כריזמה בימתית, הופעות האיחוד שלהם עלולות להפוך להיות נדירות יותר.