פוסטים בכללי

  • אינטרו 28: KIDS N CATS - סופר-פופ וינאי

    אינטרו הוקדש בינתיים ללהקות מקומיות, אבל מדי פעם מגיעים לארץ הרכבים מהגולה שעפים עמוק מתחת לראדר ההייפ ומופיעים מול 20 איש בלבונטין - בדיוק כמו המקומיים. לכן הרגשתי שראוי לעשות אינטרו להרכב האלקטרוניקה הוינאי KIDS N CATS. הם יגיעו לארץ השבוע ויביאו לפה ביטים פופיים בהפקה סופר מושחזת, עם אלמנטים של ביזאריות מתוקה. מסתבר בכלל ששם הלהקה נבחר בזכות תל אביב, אז בואו נעשה הכרות.

    1. מי חברי הלהקה?

    Jeanne Nickels: קולות, סינתי; Marten Kaffke: גיטרה, קולות, סינתי; Peter Paul Aufreiter: בס, סינתי, סימפולים; Maximilian Atteneder: תופים.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אנחנו מוינה באוסטריה. נפגשנו במסיבות ודרך מייספייס.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    אנחנו קוראים למוזיקה שלנו "סופר-פופ"! אנחנו מנסים לדחוף מוזיקת פופ לאקסטרים, לגבולות.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    זה היה בישראל! למעשה זה סיפור מצחיק. כשג'ין ומרטן היו בחופש בישראל לפני כמה שנים, הלהקה, שעוד היתה בתהליך גיבוש, רצתה למצוא שם מגניב וקליט. כשהם הסתכלו ממרפסת בתל אביב הם ראו מלא חתולי רחוב שהסתובבו בחניון וכמה ילדים שרצו אליהם: זה היה בלאגן של יריקות, יללות, וצווחות.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אנחנו מנסים להיות פתוחים ככל האפשר בתהליך היצירתי, ולתת הזדמנות לכל רעיון להתפתח ואז לסנן את זה לשירי פופ.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    ג'ין מפעילת בובות; פיטר פול מוזיקאי ומפיק במשרה מלאה; מקס לומד תיפוף ג'אז ומנגן במלא להקות שונות; למרטן יש רקע בניהול עסקים.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מרטן: Refused, Devendra Banhart, Breakbot, John Frusciante
    פיטר פול: Radiohead, Arthur Russell, Animal Collective, Flying Lotus
    מקס: My Family, Surroundings(!), other musicians i work with or meet
    ג’ין: Barbara, Tic Tac Toe, Tu Fawning, Les Misérables

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    מרטן: Radiohead - In Rainbows
    פיטר פול: The Beatles - Best of 1967-1970
    מקס: Interpol - Turn on the Bright Lights
    ג’ין: Méditer jour après jour - Christophe André

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אף אלבום. כל אלבום שנחשב לממש גרוע הוא אולי משמעותי בשביל מישהו. בנוסף, אם לא היו אלבומים גרועים, אז לא היו אלבומים טובים.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    אנחנו חושבים שיותר כיף לנגן עם אמנים שמשדרים על אותו הגל. הדבר הכי חשוב הוא שללהקות האחרות יהיה לב פתוח ושיהיה כיף לבלות איתם!

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אנחנו ממש מצפים לכל הפירות הטריים בישראל! ותרגישו חופשיים לשלוח לנו המלצות (הופעות, מסעדות, מסיבות, המקומות הכי טובים בטבע, וכו') לשהות שלנו בישראל בין ה-1 ביוני ל-17 ביוני! (דרך פייסבוק).

    הופעות קרובות:
    הנמל ירושלים ב-1.6
    יש תכנון להופעה בתל אביב - עיקבו אחר עמוד הפייסבוק שלהם

  • המאזין ברדיו 141: דברים זזים

    שעה של אינדי אקלקטי כולל גאראג' פאנק מלהקתו של Jay Reatard המנוח Angry Angles (בתמונה), הרכבים חדשים שמושפעים מ-Stone Roses, והאינדיטרוניקה האוסטרית של Kids N' Cats.

    Angry Angles - Things Are Moving
    The Stone Roses - All For One
    Sulk - Black Infinity (Upside Down)
    The Blessed Isles - Caroline
    Pity Sex - A Satisfactory World For Reasonable People
    Foals - What Went Down
    Thee Oh Sees - Lupine Ossuary
    Scott & Charlene's Wedding - Delivered
    Pure Phase Ensemble 4 feat. Mark Gardener (of Ride) - Happy Dancing Woman
    Car Seat Headrest - Not What I Needed
    Yoav Arbel - Doesn't Matter What
    Kate Jackson - The End Of Reason
    KIDS N CATS - Juicy Worlds
    Cigarettes After Sex - Affection

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

  • פרדי גיבס בבארבי: יום חג לחובבי היפ הופ

    זה היה רק עניין של זמן עד שנרנג'ה התחילו להתרחב מאינדי אל ז'אנרים שונים, וההופעה של פרדי גיבס בבארבי בשני האחרון הייתה טבילת האש שלהם בהיפ הופ. מבחינתי זאת הופעת ההיפ הופ ה-"אמיתית" הראשונה שהייתה פה מזה הרבה זמן. להביא לפה ראפרים כמו קנייה ווסט או וויז קאליפה זה יפה מאוד - אפילו הייתי בהופעה של ווסט - אבל זה עדיין לא מרווה את הצמא הגדול שיש לקהילת חובבי ההיפ הופ בישראל, צמא שדומה מאוד לזה שהיה לקהילת האינדי עד לפני כמה שנים, צמא להיפ הופ אחר, מחתרתי יותר שמכוון לשוליים, ועכשיו הוא סוף כל סוף קיבל את זה, בדמותו של פרדי גיבס.

    גיבס הוא אחד מהראפרים היחידים שעדיין ראויים לכינוי OG (ראשי תיבות של original gangsta), מכיוון שהוא באמת חי על בשרו את כל חיי הרחוב הקשים שהוא מתעסק בהם בשיריו. הוא מאמין באותנטיות והדבר הכי חשוב לו זה להיות אמיתי עם עצמו כל עוד הוא עדיין נושם. כל הדברים האלו אולי כבר עייפו את הקהל האמריקאי בשנות התשעים, אבל עם הישראלים זה עבד לגמרי: גיבס פמפם לקהל אחרי כל שיר לצעוק "פאק דה פוליס", והקהל בבארבי ציית בהתלהבות, וכל צעקה רק הלהיבה אותו יותר.

    האותנטיות הזאת שכל כך חשובה לגיבס גורמת לו להיות ראפר ללא פילטרים. בהופעה זה היה רק הוא, די ג'יי, ובחור שמנמן שהתפקיד שלו היה בעיקר לשפוך מים על הקהל. לא היו לו שום מניירות בראפ הטכני שלו, הוא בקושי שר, ולא דיבר הרבה בין שירים. ידעתי עוד מהאלבומים שלו שהוא ראפר מעולה, אבל רק ההופעה הדגישה לי עד כמה הוא לא דומה לאף ראפר אחר - הוא פשוט לא הפסיק לזרוק מילים לאוויר במהירות שיא, כשרק מדי פעם הוא עצר לנשום. גיבס אפילו לא חיכה לביטים. מתישהו בתחילת ההופעה הוא התחיל לעשות ראפ ללא ליווי, ומאז הביטים היו רק בגדר המלצה, כאשר המטרה העיקרית שלהם הייתה להראות שהשיר התחלף. אם זה היה תלוי בגיבס, רק הוא היה נמצא על הבמה ועושה את כל הבתים של כל השירים מהתחלה עד הסוף מבלי שאף אחד יפריע לו להעביר את עצמו דרך המילים.

    גיבס מוציא מוזיקה ברצף כבר המון שנים, אך רק בשנתיים האחרונות הוא הגיע לפריצה אמנותית עם האלבומים "Piñata" ו-"Shadow of Doubt" שהראו התבגרות מצידו. האלבומים האלה היו בהחלט הדומיננטיים ביותר בהופעה, אך לא רק מפני שהשירים מהם מוכרים יותר, אלא בעיקר כי אפשר להרגיש את ההבדל בדרך שגיבס ביצע אותם לדרך שבה הוא ביצע את השירים המוקדמים יותר שלו - היה לו חשמל בגוף ואש בעיניים כשהוא שר את השירים מהאלבומים האלו, מהאנרגיות שאפשר לראות אצל אמן רק כשהוא מבצע את השירים הכי רלוונטיים ואישיים שלו. זה הגיוני בעיקר בגלל שגיבס תמיד היה ראפר שחי ומתעסק עם המציאות היומיומית שלו דרך המוזיקה. בשנתיים האחרונות הוא עבר תהפוכות גדולות בחייו עם שני אלבומים מוערכים והולדת בתו הראשונה. האלבומים האלו מלאים בשירים שמכירים במציאות החדשה של גיבס, והגיוני שהוא הרגיש יותר בנוח לבצע אותם מאשר את השירים המוקדמים יותר שלו.

    אז נרנג'ה יכולים לסמן עוד נקודת ציון ברזומה שלהם, ונראה היה שגם גיבס נהנה והתלהב מהבארבי, אבל הדבר שהכי ריגש אותי בשני בערב היה הקהל. נראה שהקהל הגיע לא רק בשביל גיבס, אלא בשביל עשרות ראפרים מעולים אחרים שיכולים להגיע לכאן אם ההופעה הזאת תצליח. מהרגע שכהן עלה לחמם עם הביטים שלו, דרך הדי ג'יי הבריטי שנתן סט היפ הופ נהדר ועד גיבס עצמו, הקהל של הבארבי הראה בקיאות והתלהבות משוגעת. זה היה קהל של חובבי היפ הופ אמיתיים, סקרנים וצמאים להופעת היפ הופ עם ביטים אדירים שאפשר להרגיש בכל הגוף ועם ראפר שנמצא סנטימטרים ספורים מהם ויורק אליהם מילים, וזה מה שהם קיבלו. הם מילאו את הבארבי לגמרי, השתוללו ושרו עם גיבש כל מילה, ולרגע זה נראה כאילו שזאת הופעה שאנחנו רגילים לראות פה בארץ. בשביל גיבס זאת כנראה באמת הייתה רק עוד הופעה, בשביל כל הקהל שהיה שם זה היה יום חג.

  • ג'ונון - שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס

    האלבומים שנשארים איתי לאורך שנים, הם אלו שמצליחים להוציא אותי לחלוטין מהזמן או המקום בהם אני נמצא. הכוונה היא לא רק להתנתקות מהעניינים היומיומיים המעסיקים אותנו, אלא ליצירת מרחב הכרתי אליו האמן מצליח למשוך את התודעה באמצעות דמיון מודרך של צלילים. מדובר באיכות קולנועית. באלבומים שמצליחים לייצר במוחי חזיונות ויזואליים ברורים, או כאלו המקשרים את המוזיקה עם זיכרון של מקום או תקופה מהעבר.

    ג'ונון, הפרוייקט של שי בן צור, ג'וני גרינווד (רדיוהד) ולהקת הרג'סטאן אקספרס, הוא דוגמה מובהקת לאלבום כזה. סיפור המפגש בין חבורת המוזיקאים המוכשרים, הבאים מרקעים כה שונים, הוא מיוחד בפני עצמו. בן צור הוא מוזיקאי ישראלי, שנע בין הודו וישראל ב-15 השנים האחרונות. הוא יוצר מוזיקה הודית מסורתית ומשלב בה שירה בעברית, הינדו והורדו - שפות נפוצות בתת היבשת ההודית. גרינווד מוכר כמובן מרדיוהד, ובשנים האחרונות הפליג למחוזות מוזיקליים שונים, הנעים מיצירת שלושה פסי קול לסרטיו של הבמאי פול תומס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "המאסטר" ו-"מידות רעות") ועבודה עם ה-Contemporary London Orchestra. שיתוף הפעולה בין השניים החל לאחר שגרינווד (הנשוי לישראלית) ביקר בפסטיבל בנגב בו שמע קאבר לשיר של בן צור. בעקבות אותה האזנה גרינווד יצר קשר עם בן צור, השניים נפגשו ומאותו מפגש נוצר בסופו של דבר האלבום. גם הלוקיישן בו הוקלט האלבום מוסיף לרומנטיקה של הפרויקט: ארמון בעיר ג'ודפור שבהודו. אם זה לא מספיק, פול תומס אנדרסון צילם את המסע להפקת האלבום בסרט התיעודי הראשון שלו.

    חשוב להבין, המוזיקה בג'ונון היא בעיקרה מוזיקה הודית מסורתית, ומי שאוזנו אינו רגילה לסגנון עלול להירתע ממנה בהתחלה. על אף שבטיולי במזרח נתקלתי לא מעט במוזיקה הודית, לא ממש ידעתי איך לעכל את האלבום הזה בפעם הראשונה ששמעתי אותו. המשיכה הראשונית לשמוע את האלבום נבעה בעיקר ממעורבותו של גרינווד בפרויקט, בו הוא מנגן על מספר כלים, עניין שגרתי לגמרי לגרינווד המחונן: גיטרה, בס, מחשבים וקלידים, ביניהם האונדס מטרנוט - מעין סינתיסייזר ישן בו גרינווד עשה שימוש בעבר עם רדיוהד. ולמרות כל זאת, גרינווד אמנם לקח חלק פעיל בעיבודים והפיק את האלבום, אך לא כתב או הלחין אף אחד מהשירים בו. הוא הוא רק אחד מחבורה של כ-20 נגנים וזמרים המופיעים באלבום. טביעת האצבע הייחודית שלו אמנם בולטת מאוד בשירים מסוימים, אך בשירים אחרים הצלילים שכה מאפיינים אותו, הם רק גוון אחד המשתלב בטבעיות מפתיעה בפסיפס התרבותי העצום שנפרס לאוזננו.

    שי בן צור:

    שי בן צור: אדם מאמין

    הטקסטים העבריים של בן צור עלולים להוות נקודת רתיעה נוספת לחילונים שבינינו. מדובר באוסף שירים המדברים רובם על אמונה באלוהים המתנשא מעל כל דת או גזע. שירים כמו "עזוב", שאומר לנו לשחרר כל אחיזה בחיינו ולהפקיד את גורלנו לרצונו של אל כל יכול, היו עלולים לגרום לי להעביר לשיר הבא אם המילים שלו לא היו כל כך סוחפות: "אישון העין לא ידע / עצמו לבד ללא מראה / כך גם בך אהובך / מתגלם בבערה".

    קטע הפתיחה של האלבום, בעל אותו השם, נפתח במקצב אלקטרוני עליו מתלבשים ליין בס ומגוון כלי הקשה הודיים. הקצב מכניס אותנו לתנועה. תוך שניות אני מוצא את עצמי משייט בזיכרון על נסיעה באוטו ריקשה בעיר הודית עמוסה. לחגיגה מצטרפות חצוצרות ושירה קוואלית, הנשמעת כמו שילוב של הג'יפסי קינגס עם תפילה אינדיאנית. המקצב נבנה ונגינת החצוצרה סוחפת את הנסיעה בריקשה ממרכז העיר ההודית לעבר פאתיה ומשם להרים הצופים עליה. השיר ממשיך להתפתח וככל שמקשיבים לו יותר מבינים את גאונות הלחן של בן צור שסוחף אותנו פנימה עמוק יותר לתוך המחזה המרהיב. הקטע החמישי באלבום "קלנדר" לוקח אותנו אפילו עמוק יותר פנימה. השיר האינסטרומנטלי בעיקרו, נפתח בציוץ ציפורים שהוקלטו בתוך הארמון ומקצב אלקטרוני גרינוודי מובהק. אך בניגוד לפתיחה, מדובר בקצב רגוע יותר, מדיטטיבי אפילו. על המקצב הזה נבנית לאיטה ההרמוניה, תחילה דרך נגינת החליל המסתלסלת של בן צור, והיא עולה ויורדת בין הצלילים בצורה כה טבעית וזורמת. אחריה מבליחים צלילים אלקטרוניים גבוהים ומפוזרים, ויחד עם ההרמוניום והשירה הקוואלית המהדהדת ברקע, מציירים תמונה ברורה של לילה מדברי זרוע כוכבים.

    כדי להעצים את החוויה הסינמטית שבאלבום, מומלץ מאוד לצפות בתיעוד ההקלטה של השיר "הוא", אותו ניתן לראות בשלמותו בקטע מתוך הסרט של אנדרסון אשר פורסם גם ביוטיוב. המצלמה עוברת מסביב לחדר וגורמת לצופים להרגיש כאילו הם נוכחים באולם הארמון העצום. ההרמוניה מתפתלת בחלל, נשלטת בעיקר על ידי כלי מיתר הודים, הרמוניום, והגיטרות של בן צור וגרינווד. קטעי המעבר של החצוצרה שובים אותי סופית, ואני טובל את כל גופי במנגינה.

    החוויה שבשמיעת ג'ונון מעלה תחושות וזיכרונות של מסע במרחבים פנימיים וחיצוניים. אותי המוזיקה קודם כל החזירה לתקופת טיולי במזרח, למקומות שאולי הייתי שוכח בעוד כמה שנים, אם ג'ונון לא היה מחזיר אותם לחיים באופן כה בהיר, ססגוני ועשיר. אבל ג'ונון עשה יותר מזה. הוא גרם לי לבחון שוב, גם אם בטעימה, את שאלת האמונה בכוח גדול ממני. אפשר להגיד שבשלב זה של חיי, ויתרתי במידה רבה על היכולת שלי להאמין בהשפעה של כוח עליון על מסלול חיי. אבל כששומעים את בן צור שר בכנות כה טהורה על אמונתו באלוהים, קשה שלא לחשוב ש-"הוא" שוכן לפחות בלבו של בן צור. אם האמונה הזאת תמשיך להביא השראה לאלבומים כמו ג'ונון, אני אמשיך לעקוב אחרי המוזיקה שלו באדיקות.

    שי בן צור יופיע עם הרג'סטאן אקספרס באמפי שוני ב-30.5.

    הסרט ג'ונון של פול תומס אנדרסון יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בנמל תל אביב ב-25.5.

  • המאזין ברדיו 140: לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)

    שעה של אינדי אקלקטי. בתמונה: חיה מילר.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00