Alaska Snack Time בהופעה: אינסטרומנטליות מסתורית
מסתבר ש-"אינסטרומנטלי" היא כבר לא מילה גסה באזורנו. אחרי ש-Tatran ו-Tiny Fingers הכינו את הקרקע, הרכבים חדשים כמו Alaska Snack Time הגיחו מן החורים לקחת חלק בגל החדש של האינדי הישראלי. עבודת ההכנה שנעשתה עם הקהל בשנים האחרונות היא כנראה זו שאפשרה לאלסקנים להשיק את אלבום הבכורה שלהם ביום שישי בבארבי, ולא באחד החללים הקטנים יותר שיש לעיר להציע. כשהלהקה עלתה לבמה הבחירה הזאת לא הרגישה כל כך יומרנית - המועדון התמלא כמעט לגמרי בקהל צעיר ומסוקרן ותאים מפוזרים של הורים גאים.
לחברי הלהקה יש נטייה מוזרה לשמור על סודיות. באינטרו למשל הם התעקשו לא לספר מה מקור השם שבחרו לעצמם. את ההופעה בשישי הם בחרו שלא לפתוח עם אחד השירים ששוחררו עד עכשיו בצורת סינגל או הופעה מוקלטת, אלא עם קטע חדש שמאזינים פחות אדוקים כמוני טרם שמעו. זאת עוד בחירה שמנסה לשמור על מסתוריות, במיוחד כשבסיומו של הקטע לא נאמר לקהל מה שמו. אך ספציפית זו הייתה בחירה מרשימה. AST תקפו בכל הכוח מההתחלה עם סאונד עמוק, ביטים תוקפניים, וחיזוק של שלושה נשפנים שתרמו לווייב הג'אזי: אורי זלינגר על טרומבון, אלעד גלרט על סקסופון, וספי ציזלינג על חצוצרה.
ספי ציזלינג בחצוצרה: חיזוק לווייב הג'אזי
בדומה לשתי החלוצות בשטח האינסטרומנטלי, בקטעים ש-AST שחרורו עד כה ישנו דגש חזק על עיצוב סאונד מתקדם, גרנדיוזי לפרקים, ובעיקר מגוון. האלסקנים לא אוהבים להגביל את עצמם לז'אנר מסוים, אלא להזריק לשירים שלהם כל השפעה שעניינה אותם: ג'אז, רוק מתקדם, פסיכדליה, וביטים אלקטרוניים מאזור ההיפ הופ והדאבסטפ, הם רשימה לא ממצה לסגנונות שאפשר לזהות. בראיון לרדיו הקצה, בתשובה לשאלה איזה סגנונות הם שילבו במוזיקה שלהם טענו חברי הלהקה שהשילובים אינם מודעים: "כשאנחנו יוצרים אנחנו לא ממש חושבים על בוא נעשה עכשיו שיר שהוא רוקנרול עם... משהו, אנחנו פשוט זורמים עם האינטואיציה שלנו". האמירה הזאת נשמעת לא מאוד כנה בקטעים בהם AST חותכים במעבר חד לביטים של דאבסטפ, שאוטומטית חוטפים את השיר. דאבספט הוא כמו כוסברה - יש לו נטייה להשתלט על הטעם של כל מה שנמצא סביבו, והוא לא מתיישב טוב על הלשון של אחוז לא קטן מצרכני המוזיקה. מעבר שכזה כמעט הצליח להרוס לי את "Jan Takeover", אחד הקטעים עם המלודיות היותר מעניינות ששמעתי לאחרונה. מצד שני, נראה שהתגובה שלי לדאבסטאפ ממש לא אפיינה את הקהל בבארבי. להפך, עשה רושם שלאחרים הביטים נתנו רענון מהחלקים המלודים המורכבים.
קושי נוסף שעלה לי היה בשירה של רום שני על הווקודר, אותו עיוות ווקאלי ש-Daft Punk משתמשים בו באופן אינטנסיבי, שגורם לקול הזמר להישמע כמו קלישאה אייטיזית על צלילי רובוט מדבר. אני לא בטוח אם שירים כמו "Deloox" היו עובדים טוב יותר עם קול נטול אפקטים, אך במצב הנוכחי האפקטים הווקליים מצליחים לגנוב את תשומת הלב מהמנגינה ולא תורמים דבר לסאונד הכללי. כל אלה לא הצליחו להרוס לי את ההנאה מהאנרגיה הבימתית שהלהקה ייצרה. רועי ראמי המתופף הצדיק את מיקומו הלא שגרתי בקדמת הבמה בפרצופים מלאי הבעה שהוא זרק לשאר חברי הלהקה והקהל ופה שם לעצמו. הריצה המדויקת של יובל גנץ על כל צוואר הגיטרה, והסאונדים המגוונים שהוא הוציא ממנה הפנטו אותי.
בסך הכל AST עשו את מה שהם צריכים לעשות בהופעת השקה: ליצור עניין לשמוע שוב את הקטעים שהם ניגנו. מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת לא קלה לעיכול בשמיעה ראשונה, במיוחד כשמדובר בשילובים לא שגרתיים ושכבות מרובות של סאונד. למאזין הממוצע לוקח זמן לצרוב לזיכרון קטעים שאין בהם הוק מילולי. אני מניח שהלהקה קיוותה שהקהל יצא עם רצון לשמוע שוב את השירים במטרה לעשות סדר בכל הבלאגן שהוא שמע, ואולי עם הזמן, ללמוד לאהוב אותו.
רועי ראמי: הצדיק את מיקומו בקדמת הבמה
