הסינגרית/סונגרייטרית Eleanor Friedberger תגיע מחר, יום שני 7.11, להופעה בבארבי. למי שלא מכיר, מדובר בחצי מצמד האינדי-רוק Fiery Furnaces שיצאה לקריירת סולו בניחוחות קאנטרי ורוק רך מהסבנטיז. פרידברגר הוציאה כבר שלושה אלבומי סולו, ועכשיו היא שלחה לנו פלייליסט אקסקלוסיבי של מוזיקה שהיא שומעת בזמן הנהיגה: מהקולגה המקסימה Angel Olsen, דרך האקלקטיקה של Robert Wyatt, ועד יקיר ההיפים Jerry Garcia. תהנו מהנסיעה, ואל תשכחו לאותת בפניות.
אולי הדבר שהכי בלט השנה באינדינגב הוא שלא היה בו שום אירוע בולט: אף אחד לא שבר ללהקה את הגיטרות, אף אמן לא ניגן ארבע הופעות ברצף, ולא היתה הופעה בהפתעה של פורטיס או ג'וני גרינווד. הפסטיבל העשירי לא נחגג על ידי שום אירוע, ואולי זה סימן טוב. אינדינגב מתחיל להרגיש כמו איבר חיוני ובלתי ניתן להפרדה מהאינדי הישראלי, והמארגנים שלו לא צריכים להוכיח את זה יותר - הקהל מגיע כי הוא פשוט רוצה לחוות את התרבות האלטרנטיבית בישראל.
אני אומר "תרבות", כי שמעתי במהלך שלושת ימי הפסטיבל המון אנשים שאומרים שהם באו כדי "לחוות את הפסטיבל", ולאו דווקא את ההופעות. זה מובן לגמרי, אבל אני אישית לא יכולתי להיות אדיש לכמות הבלתי אפשרית של מוזיקה אדירה שהיתה השנה בפסטיבל: ראיתי הופעות של דוד פרץ, טל פוגל, Garden city movement, נעמי חשמונאי, Trilion, יקיר הלל, גדי רונן, תומר ישעיהו, רבע לאפריקה, סילבי ז'אן, שלום גד והיהלומים, Hayelala, ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא ביחד עם איציק פצצתי ופדרו גראס, KIM, Cut Out Club, Totemo, Buttering Trio, נצ'י נצ', Ape Records, פלא אוזן, Jewish Monkeys, שירה ז' כרמל והבראסרי, הפוסי של לוסי, סיסטם עאלי ביחד עם תאמר נפאר, וחיה מילר. כשאני כותב את כל השמות האלה ביחד זה נראה כמו גודש מוזיקלי, וזה בהחלט הרגיש ככה. אבל ההופעות הטובות ביותר היו אלה שהתמסרתי אליהן, כשנכנסתי לשורות הראשונות, עצמתי את העיניים, ולא נתתי לשום דבר אחר להסיח את דעתי. הנה כמה רגעים כאלה שלקחתי איתי הלאה מהפסטיבל.
העלייה לקרקע של שלום גד
לא הייתי מופתע שההופעה שהכי נהניתי בה היתה של האמן האהוב עליי בליינאפ: שלום גד. יחד עם להקת היהלומים המוכשרת, שלום גד ניגן בביטחון רב בעיקר שירים מהאלבום האחרון שלו, "הכל חדש", מה שגרם לכל מילה שיצאה לו מהפה להישמע רלוונטית ואותנטית. ובכל זאת, הרגע הכי טוב בהופעה של גד, ושל האינדינגב הזה בכלל, היה בשיר אחר. כמו שכתבתי לא מזמן, השירים של גד מתאימים למדבר, כי הם לרוב מתרחשים באזור הזה. ובאמת, בזמן שהמתופף סתו בן שחר טיפל בתופים שהתפרקו, גד החליט בינתיים לשיר שיר שהוא הגדיר בתור "שיר שמתרחש 5 דקות מכאן". לשיר קראו "עלייה לקרקע", והוא חלק מהאלבום האחרון בטרילוגיית אלבומי "המצב" של גד משנת 2012, "תלמי אליהו". ללא ליווי, גד שר על המושבניק שעובר מתוצר חקלאי אחד לאחר בתקווה למצוא את התוצר איתו ישאיר חותם, עד שבסוף הוא קובר את עצמו, והדור שבא אחריו ממשיך את ניסיונותיו. אחרי ההופעה הבנתי שהרבה אנשים לא אהבו את ה-"חפירה" של גד, אבל במהלך ההופעה הרגשתי שקהל שלם של אנשים עצר והקשיב לסיפור שלו, ובפסטיבל שבו כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, זה אומר הרבה.
צילום: ירון גן
הקהל בהופעה של ג'ימבו ג'יי
אנחש שהקהל של ג'ימבו ג'יי באינדינגב היה הקהל הכי גדול שהוא זכה להופיע מולו - ההופעות שלו ושל המופע של ויקטור ג'קסון היו תמיד בפאבים או מועדונים קטנים יחסית, בהתאם לפרויקטים שלהם והקאלט שסובב סביבם. ובכל זאת, זה היה כמעט מובן מאליו שג'ימבו ג'יי העיף קהל שלם לעננים בבמת הקוף, כי הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה בהופעות: קיפץ ושלט על הפלואו והגרוב שלו עם כל הגוף, כשלצידו להקה של שלושה חברים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות ביחד. ואם זה לא מספיק, הקהל היה בקיא מאוד בשירים שג'ימבו ביצע, וזה מאוד כיפי לראות קהל שלם שר שירים שרובם קיימים רק בתור סרטוני הופעות ביוטיוב. רמת ההתרגשות עלתה כששותפיו של ג'ימבו ג'יי למופע של ויקטור ג'קסון הצטרפו ולמעשה איחדו את הלהקה לכמה שירים, וסוף כל סוף קיבלו את ההתלהבות וההערכה שהיו ראויים להם. כשאמנים מחתרתיים מקבלים קהל כל כך גדול ואוהב, קוראים לזה צדק, ובשביל רגעים כאלה קיים האינדינגב.
דניאלה תורג'מן
יש אמנים באינדי הישראלי שמעורבים בו זמנית במלא פרויקטים מוצלחים, מבלי להוציא הרבה חומרים מקוריים משל עצמם. בגלל שהאינדינגב הוא סוג של מראה של האינדי הישראלי, היו בו אמנים כאלה, שניגנו בכמה הופעות שונות בלי באמת להופיע עם המוזיקה שלהם. הבולטת מביניהן היתה דניאלה תורג'מן, לשעבר הזמרת של טייני פינגרס, שהוציאה אלבום בכורה קטן בשנה שעברה, והתארחה בכמה הופעות בפסטיבל. מה שבלט בתורג'מן, זה שהיא שיפרה את ההופעות שהיא השתתפה בהן בכמה רמות - אני מאוד אוהב את ארמון, אבל ההופעה שלהם לא היתה אותו דבר בלי הריקודים המוזרים והמכשפים של תורג'מן. השיא שלה היה דווקא בהופעה שפחות נהניתי בה. לא התחברתי ל-Hayelala ולפולק האמריקאי שהם הביאו לנגב, אבל הנוכחות של תורג'מן בשיר אחד בלבד הפכה אותו לקסם מהפנט.
צילום: אדוה אראל
מרינה מקסימיליאן שרה ברוסית
מכירים את זה שבתור ילדים ראיתם סרט בקלטת, ובאמצע הקלטת הסרט מתחלף לפרק בסדרה שאח שלכם הקליט על אותה קלטת? טוב, יכול להיות שלא כולם מכירים את זה, אבל זאת בדיוק ההרגשה שהרגשתי באמצע ההופעה של תמיר מוסקט. היא התחילה בתור הופעת קונספט מעניינת במהלכה התארחו גלעד כהנא ומרינה מקסימיליאן, שבאמת ניסו להעביר את המשמעות מאחורי הלייבל החדש של מוסקט, APE, עם שירים חדשים וישנים שמתעסקים עם חזרה למקורות ולבסיס הטבע האנושי. ואז תומר יוסף נכנס, וההופעה הפכה להיות הופעה של בלקן ביט בוקס עם מלא אורחים. אני לא באמת יכול להתלונן כי בלקן ביט בוקס הם אחת מהלהקות המופיעות האהובות עליי, אבל הרגשתי קצת מרומה כשגיליתי שזאת לא ההופעה המיוחדת שציפיתי לה. ובכל זאת, כל ההופעה היתה שווה רק בזכות הרגע שבו מרינה מקסימיליאן עלתה לבמה ללא התרעה מוקדמת בענטוזים, והתחילה לשיר ברוסית. הרוסית שלה הפכה בין רגע לשפה הכי גרובית שקיימת. מקסימיליאן המשיכה לשיר בשפת האם שלה ב-"My Boy", השיר החדש והדי מושלם שלה ב-APE, וגם כשהיא שרה בעברית או באנגלית, מקסימיליאן היתה בקלות הדבר הכי טוב על הבמה באותו הזמן.
חמי משב"ק ס' מתארח אצל הפוסי של לוסי
אני נורא רוצה שיהיו יותר להקות כמו הפוסי של לוסי או קין והבל 90210, להקות פאנק שאומרות דברים מעניינים בדרך מקורית, ועדיין לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות. ההופעה של הפוסי של לוסי היתה מהנה ביותר בעיקר בגלל שהיא היתה הרבה יותר מרק הופעת פאנק - הלהקה מערבת במוזיקה שלה גם המון היפ הופ, רגאיי, מטאל, וגרוב. תוסיפו את העובדה שהם באים מיבנה, וקיבלתם להקה שמתכתבת המון עם המהפכה של שב"ק ס' בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. לכן אחד מהאירוחים הכי מוצדקים באינדינגב (והיו לא מעט) היה של חמי משב"ק ס'. שיתוף הפעולה בין הלהקה וחמי עשתה הרבה כבוד לראפר הכי פחות מוערך בשב"ק, וגם המון כבוד לפוסי של לוסי שבהחלט עמדו לצד שב"ק ס' מבחינת התערובת המוזיקלית והמחאה החברתית שלהם.
חמי מתארח. צילום: יובל אראל
חיה מילר שוברים את הכלים
באמצע ההופעה של חיה מילר, המתופף סתו בן-שחר זרק את ההערה המפתיעה "זה האינדינגב האחרון שלנו". זה גרם לי לחשוב על אלפי דברים בבת אחת. חשבתי איך חיה מילר הרגישו, על הבמה גדולה מול קהל אוהב, כשקוסטה קפלן התמסר למוזיקה שלו כמו רוקסטאר אמיתי. חשבתי על איך רוב הלהקות, אחרי שהופיעו מול אלפי אנשים באינדינגב, יחזרו להופיע מול הרבה פחות אנשים בהופעות אחרות, ושקפלן שר על רגעים אירוניים כאלה בעצמו. חשבתי על איך שהלהקה הזאת הצליחה להפוך את השירים שלה לעוד יותר גדולים בהופעה. חשבתי על זה שאיזה כיף לי שאוכל להגיד לילדים שלי שזכיתי לראות את חיה מילר בהופעה חיה, כשהם היו בשיאם. רצף המחשבות שלי נקטע כשקוסטה קפלן התחיל לזרוק מבנה ענק של "+1" לעבר הקהל, וזה נראה מצחיק, מיואש, ועצוב כמו השורות הכי טובות בשירים של הלהקה. אני מאוד מקווה שהם בכל זאת יגיעו לאינדינגב הבא.
שעה של אינדי אקלקטי כולל ההרכב החדש של איתי זבולון Mayonesa (בתמונה), סירקוס-קור טרי מה-Midnight Peacocks, וצלילים שוודיים קרירים אך מענגים.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00
אלבום הבכורה של להקת Bucharest לא קיבל מספיק הערכה. ההרכב המקומי יוצר אינדי פופ/רוק באנגלית שיונק מהשפעות עדכניות כמו The Strokes באותה מידה שהוא מתענג על הנוסטלגיה של The Smiths, ומביא שירים קצרים ומדויקים בהפקה בהירה עם המון גיטרות חכמות. עכשיו הם משיקים את "Sabotage" (אין קשר לביסטי בויז), סינגל ראשון לקראת אלבומם השני "Budapest". השיר נפתח בגיטרה חשמלית שמנגנת אקורדים מונוטוניים בסגנון לו ריד. חטיבת הקצב מצטרפת על הביט וממחישה את התסכול העצור של סולן ההרכב, דני פינקנטל, ששר "You’re sabotaging everything / you’re sabotaging all my dreams”. אחרי סוג של פזמון רוקנרולי קצר, גיטרות חורקות מבליחות לרגע ורומזות לעתיד לבוא. גרסת האלבום של השיר אורכת מעל לשש דקות, והמתח מתפרק באמצע, בדיוק אחרי שפינקנטל נשבר וצועק, כשהגיטרות חוזרות לחרוק מעל הקצב המטרונומי עם אנטי-סולו באווירת Sonic Youth. תמיד היתה תחושה של איפוק במוזיקה של בוקרשט, בצמצום למינימום ההכרחי. נשמע שב-"Sabotage" הם לא מפחדים ללכלך את הידיים כדי לחפור באדמה ולהגיע עוד יותר קרוב לגרעין, וחוגגים את הביוב שמשפריץ החוצה.
הופעות קרובות:
פסטיבל חשיפה בינלאומית, מועדון האזור, 25.11 בשעה 15:30
טור בגרמניה, ינואר 2017
(צילום: מיכאל לירן)
בין מאה הלהקות שהופיעו בפסטיבל חיפה 100 האחרון, תפסו את תשומת ליבנו כמה הרכבים חיפאים שמחזירים את הרוק למגבר. אחד מהם הוא סוג ב, שלישייה שמושפעת מהצד המחורע של הניינטיז הישראלי עם הרבה דיסטורשן וליריקה עצבנית בעברית. אז כמובן שתפסנו אותם להכרות.
1. מי חברי הלהקה?
איתמר אבן - בס, קולות שניים; תומר שטרן - תופים; אוריה פינקל - גיטרה, שירה.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
אוריה: תומר ואני מכירים מכיתה א' ויחד עם עוד חמישה חברי ילדות אנחנו שומרים על החבורה. בכיתה ח' התחלנו לנגן פעם בשבוע יחד עם שניים מהחברים שלנו אבל לא ממש לקחנו את זה לכיוון רציני. לפני שלוש שנים בערך לקחנו את עצמנו בידיים והתחלנו להופיע בחיפה עם יותם דה-לה זרדה (בס) וגיל שומרון (גיטרה/בס). יותם עזב בשלב מסוים בגלל הלחץ בלימודים ולאחר שנה גם גיל נפרד מאיתנו, חיפשנו בסיסט וזכרתי את איתמר מקורס משותף באוניברסיטה.
איתמר: אני מגיע מעיר האורות, שופעת התרבות הלא היא נשר רבתי. בעוונותי עשיתי תואר בכלכלה באוניברסיטת חיפה, שם הכרתי את אוריה. את תומר הכרתי לראשונה כשאוריה הזמין אותי לבוא לשמוע אותם מנגנים ונגנבתי לאללה מאיך שהוא מתופף, עד לאותו רגע לא האמנתי שיש מתופפים כאלה בארץ.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
אוריה: בגדול רוק אלטרנטיבי, אבל אני מאמין שאנחנו יוצרים משהו ייחודי משל עצמנו.
איתמר: משהו על הסקאלה בין גראנג' לבריטפופ עם קמצוץ של תוהו ובוהו מקומי.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
תומר: את השם המציא גיל שומרון - חבר קודם בלהקה שהוא גם חבר ילדות - כבר לפני הרבה שנים ואנחנו מתחברים אליו עד היום. היינו מנגנים אצלי בחדר עם ציוד סוג ב', בלי מיקרופון לשירה והכל נשמע בעיקר כמו רעש (לא הרבה השתנה).
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
תומר: רעש טוב.
איתמר: להלחין שיר עם יותר מארבעה אקורדים.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
אוריה: לומד תואר שני לסטטיסטיקה ומארגן הופעות אלטרנטיביות בחיפה.
איתמר: ביום אני אנליסט בחברה ליעוץ כלכלי ובלילה אני מנסה להיזכר מי אני ואיפה אני גר. חוץ מזה אני נשוי באושר וחי חיים בורגניים למדי.
תומר: עובד בלילה, ישן ביום.
7. ממה אתם מושפעים?
אוריה: נירוונה זו הלהקה שגרמה לנו באמת להימשך למוזיקה, כשיצא האוסף שלהם עם השיר הגנוז "You Know You're Right" אני ותומר קנינו אותו ביחד ועשינו הסכם בעלות עליו של שבוע-שבוע. אני לא חושב שאנחנו מנגנים ממש גראנג' אבל הוייב שלנו הוא מאוד גראנג'י וגם אומרים לנו את זה בהופעות. שלושתנו גדלנו גם על הרוק הישראלי של הניינטיז (משינה, קספר, איפה הילד, מוניקה סקס, וכו') אבל עם הזמן לקחנו כיוון מעט כבד יותר. הגיטריסטים שהכי השפיעו עלי הם ג'וש הומי, גראהם קוקסון, ואסף שריג.
תומר: המתופפים שאני אוהב וגונב הם דייב גרוהל, ג'ימי צ'מברלין, וג'ון בונהאם. אה ורינגו, בדוק רינגו.
איתמר: אני מושפע ממחזות זמר באוף ברודווי, מהמלחין הצרפתי הרומנטי הנודע דבוסי, וימי ויסלר מהבילויים.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
אוריה: "Murray Street" של Sonic Youth.
איתמר: אני אהיה פרובינציאלי ואלך על "מפלצות התהילה" של משינה, אלבום שאני חייב לו הרבה מאוד!
תומר: ריקי מרטין - האוסף.
9. איזה אלבם הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
אוריה: כל אלבום אוונגרד שיש בעולם.
איתמר: כל אלבום של בית הבובות שיש בעולם.
תומר: כל מה שמיוז עשו אחרי "Absolution".
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
אוריה: אישית הייתי מאוד רוצה לחמם את דוקטור קספר. בדומה למוניקה סקס הם החלו לאחרונה להוציא שירים חלביים מדי, אבל הם יצרו משהו מאוד חריג ולא רק בנוף הישראלי. הייתי לפחות בעשר הופעות שלהם.
תומר: את הגרייט משין.
איתמר: לא יודע לגביי לחמם, אבל הייתי מת לחזור בזמן ולנגן עם כל מיני להקות בהופעות בלתי נשכחות שנכנסו להיסטוריה, נניח עם אליס אין צ'יינס באנפלאגד.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
איתמר: חיפה אימפריה!
אוריה: word.
