פוסטים בכללי

  • בכורה: פדרו גראס - חצי סוגריים

    צילום: גנאדי שקולניק

    לכל חובב מוזיקה יש מערכת יחסים כזאת או אחרת עם יומרנות. אני גדלתי על להקות כמו פינק פלויד ו-The Who שיצרו מוזיקה מלאת חשיבות עצמית, יצירתיות ורוחב יריעה, שיצאה על גבי אלבומי קונספט כפולים. לאחר מכן המשכתי לפאנק ואינדי שלימדו אותי להתרחק מהיומרה כמו מאש ולחפש את הרגש, והיום הרגלי השמיעה שלי יחסית מאוזנים. אני עדיין מעקם את האף כשאני שומע מוזיקה שמסריחה מיתר חשיבות עצמית, אבל אני בהחלט מבין את החשיבות של יומרנות. כן, לא כל אמן יודע להבחין בין מוזיקה שמנסה בכוח להיות גדולה מהחיים לבין מוזיקה שבאמת מנסה לחדש משהו, אבל בלי השאיפה לעשות משהו גדול מהחיים כמה מהאלבומים הגדולים בחיי לא היו קיימים, כמו גם כמה פלאי תבל כמו רדיוהד וקנדריק לאמאר.

    ההתפכחות שלי בנוגע ליומרה עזרה לי בשנים האחרונות להיפתח כלפי אלבומים שעל הנייר אני אמור לשנוא. בשנה שעברה זה קרה לי עם האלבום החדש של איה כורם, ועכשיו זה קורה לי שוב עם "חצי סוגריים", האלבום החדש של פדרו גראס. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד את קטעי הספוקן וורד שלו בתחרויות הפואטרי סלאם, וכמובן שזה עוזר שהמופע של ויקטור ג'קסון שלו הם אחד מהרכבי ההיפ הופ הכי טובים שפועלים בארץ. ובכל זאת, מהרגע שהוא הכריז שהוא מתכוון להוציא את "אלבום הספוקן וורד הראשון בעברית" התחלתי קצת לחשוש. קטעי הספוקן וורד של מופעי הפואטרי סלאם בכלל ושל פדרו בפרט מאופיינים בכל כך הרבה תיאטרליות וכשיעבירו אותם מהבמה לאולפן ייפער בהם חור שצריך להשלים. הסינגלים מהאלבום לא העיפו אותי, וחוץ מזה מי רוצה לשמוע שעה שלמה של שירה מדוברת?

    ובכן, אני יכול להגיד לכם שאכלתי וואחד כובע כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה. פדרו מצליח להעביר שעה שלמה של שירים שמתחברים אחד לשני כיצירה אחת, וזה מרגיש הגיוני וזורם לחלוטין. הקטעים המוכרים של פדרו מההופעות מוצגים כאן באור חדש ומקבלים יותר נפח, בעיקר בזכות ההפקה העשירה והמהלכים המוזיקליים של איציק פצצתי, שבכל פעם מחדש מוצא דרכים אחרות לפוצץ לי את המוח עם החלטות מבריקות: למשל את "מי יקח את זה", שיר ישן של פדרו על תנועות וסימנים מוסכמים שמסמלים זמן והתבגרות, שפצצתי הפך לטקס שבטי עתיק עם מקצבים אפריקאים.

    לאורך כל האלבום היומרנות בולטת, מובילה ומשפיעה על השירים, שכל אחד מהם מרגיש כמו פרט עצום בתוך אלבום שהוא גדול וארוך גם ככה, ומשום מה זה לא מרגיש טרחני, אלא מרענן. בזמן האחרון ההיפ הופ הישראלי סובל מאינפלציה של אמנים שמתאמצים להישמע הכי עיוני ושכונה, במידה כזאת שרמת השאפתנות של פדרו גראס מרגישה חיונית. כן, פלד זה כיף, אבל ההיפ הופ הישראלי יכול לספק טקסטים יותר עמוקים ועשירים משל "קוקוס".

    אחד השירים הבולטים באלבום הוא "מאיפה אני בא", השיר היחיד שהוא פרופר היפ הופ וראוי להיכנס לפנתאון המתרחב של שירי הז'אנר המופתיים בעברית. הוא בעיקרון עוד שיר האדרה עצמית טיפוסי, אבל השפה העשירה והשנונה של פדרו עוזרת לבנות את דמות הראפר הפואטי שלו, ובעיקר מסבירה בצורה מקורית מאיפה הוא בא - כשהוא למשל נותן Shoutout לנוסעי קו 26. בסך הכל פדרו ממשיך לעשות כאן בדיוק מה שהוא עשה עם ויקטור ג'קסון: ליצור היפ הופ שנע על הסקלה בין הגבוה והנמוך, בין אלתרמן לשבק ס, ולטשטש את הגבולות ביניהם.

  • המאזין ברדיו 179: ספיישל Zaga Zaga

    צילום: קייזר סוזה

    אחרי שנתיים של גלות וחזרות מפרכות, Zaga Zaga חזרו לאולפני הרדיו הבינתחומי, הפעם בהרכב מלא, כדי להשמיע את האלבום החדש ולספר לנו מי הלהקה עם ה-BPM הכי מהיר במזרח התיכון ומה קרה כשהזאגות חיממו את Priests בגרמניה - כל זאת לכבוד ההשקה בלבונטין 7 ב-18.3.

    1. Zaga Zaga - Black T
    2. Zaga Zaga - Get Stuff Done
    3. Zaga Zaga - Stay At Home
    4. Zaga Zaga - Heroin Youth
    5. Zaga Zaga - Razorblade Razorblade
    6. Zaga Zaga - Cancer Man
    7. Zaga Zaga - Animal House
    8. Koro - Acid Casualty
    9. Zaga Zaga - Business Business
    10. Zaga Zaga - Octopus Octopus
    11. Massacre - Legs
    12. Zaga Zaga - Eraserheads
    13. Mondo Gecko - Urban Stefan
    14. Fugazi - Repeater
    15. Converge - Lonewolves
    16. Zaga Zaga - Kiss It Goodbye

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 51: The Lonely Peters - בהשראת פיט דוהרטי

    צילום: קארין בנטל

    הם עושים אינדי פופ חלומי שנוצר בהשראת ייסוריו המוחצנים של פיט דוהרטי: תכירו את The Lonely Peters.

    1. מי חברי הלהקה?

    יואב קורן - שירה וגיטרה, יואב גלבוע - שירה וגיטרה, חי מלר - תופים, נטע רם - בס.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    ניגנו בכמה הרכבים בכמה סגנונות שונים והתפתחנו עד שהחלטנו להקים פרויקט משלנו (יואב ויואב) שמתבסס על שתי גיטרות ושונה מכל מה שנגענו בו עד כה מבחינה סאונד ואפקטורה. חיפשנו דרך לפתוח דף חדש ולהשמיע קול שונה. לאחר זמן מה בו גיבשנו את תדמית הלהקה התחלנו להופיע והחלטנו לקחת את זה צעד קדימה ולהקליט את האלבום הראשון בו ניגנו יחד איתנו נמרוד גולדפרב (The Cannons, Zohara) ושאשא ("המפשעות") בהפקתו של אביחי טוכמן. לאחר הקלטת האלבום חיפשנו נגנים שילוו אותנו לאורך ההופעות ויהוו חלק חדש מההרכב ומצאנו את דרכנו אל חי מלר, חבר עבר אשר ניגן איתנו בכמה הרכבים בעבר, ונטע רם שמנגנת איתנו כרגע על בס.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    קשה להגדיר קו אחיד מובהק. ניתן להרגיש תחושה והקשר בין השירים. למרות שהשירים מגיעים משני כותבים שונים, מרגישים טקסטורה אחידה ורציפה שמאפשרת לקהל חוויה מסוימת ולא ברורה. שמרנו לאורך כל הדרך על חיבור בין עולמות תוכן שונים והבאנו אותם לעולם חדש משלנו. כאן נכנס לתמונה המפיק אביחי טוכמן, שעזר לנו לגבש את עצמנו ואת הסגנון הייחודי לנו.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    שירי האלבום נכתבו במהלך תקופה שסימנה עבור שנינו בדידות. הושפענו רבות מכתיבתו של פיט דוהרטי: כתיבה בה ניתן לחוש סוג של ייסורים עצמיים של האדם כלפי חוץ כמאשים את הסביבה ולא כלפי פנים, הסתכלות מקורית וביקורתית על חיי היומיום. בתחילה, שם ההרכב היה "The Lonely Peter" ולאחר חשיבה נוספת החלטנו להוסיף את האות "s" על מנת לסמל את האחדות שלנו אל מול הבדידות.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    כרגע אנחנו ממשיכים להתקדם הלאה ומקליטים את האלבום השני שלנו בצורה קצת יותר ביתית ועצמאית. החשיבות לשמור על החוויה האישית הוא המוטיב המוביל אותנו.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    יואב קורן עובד בעבודה פרטית. יואב גלבוע עובד בכתב העת "עכשיו" ועוסק גם בתחום השירה והפואטיקה. נטע רם סטודנטית ללימודי סאונד. חי מלר איש שיווק.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מה שמיוחד בהרכב שלנו זה שאנו שואבים השראה מעולמות תוכן שונים, אסופה שונה של סאונדים שלא בהכרח מתחברים אחד לשני.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    David Bowie - The Rise and Fall of Ziggy Stardust

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    Arctic Monkeys - AM

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    Beach House. הושפענו מהם בצורה מסוימת, גם אם לא מודעת.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    "לפעמים דורכים על נמלה בצחוק אבל היא מתה ברצינות" -ר. ל.

    הופעות קרובות:
    20.3, מועדון הבוקסא בתל אביב, הופעת השקה לסינגל, כניסה חופשית

  • Folly Tree בלבונטין 7: ריקנות שובת לב

    לעתים נדירות יוצא לי להיתקל בלהקה שמרגישה כאילו שהקשבתי לה כל חיי. הצלילים והמילים לא ידועים, הם מבשרים על משהו חדש, ויחד עם זאת מזכירים לי משהו פנימי שהולך איתי כבר תקופה ארוכה, כמו הסתתר מתחת לשכבות של זיכרונות. זאת היתה התחושה הראשונה שקיבלתי כששמעתי ביום רביעי, בפעם הראשונה, את" My Emptiness" של Folly Tree. אלכס משה שרה על צורך בריקנות, כמו שבית משמש את מטרתו באמצעות החלל שבתוכו: "I'd like this space to be left empty / It's my one need / It's where i scratch the walls and bleed". מעבר ליופי השובה של המילים, צריך אומץ גדול כדי לכתוב שיר כזה בעולם שמגדיר אותנו לפי דחיסות ומוחשות המחשבות והדעות שלנו לגבי כל פרט בחיים, ושריקנות הפכה בו לקללה. זה כל מה שהייתי צריך כדי לחרוג מהכלל הלא הכתוב שלי שלא הולכים להופעה בלי להכיר היטב לפחות שניים-שלושה שירים, ולהתייצב להשקת אלבום הבכורה "Consolidate" באותו הערב.

    אלכס משה: אומץ גדול. צילום: ניצן אגסי

    ילדי שנות התשעים שנכנסו ללבונטין 7 בטח הרגישו כאילו זרקו אותם בנירוונה אנפלאגד. פרחים לבנים ואדומים נשזרו בין כלי הנגינה שסודרו במעגל במרכז החלל. ערפל דק עמד במרתף האפלולי גם ככה, והאורות היחידים בקעו ממנורות כריסמס שתחמו את במת הרצפה. אם אווירת ההלוויה של קורט קוביין לא הספיקה, רדיוהד התנגנו ברקע ברצף (כן, מאוד אקטואלי עכשיו). חשבתי שהאפלוליות אולי באה להסתיר את הסבים והסבתות הגאים שישבו קרוב ללהקה, עד שהסולנית אלכס משה הכריזה באמצע ההופעה שראתה את סבתא שלה בורחת החוצה.

    בניגוד לסבתא משה, אני נשארתי מרותק לכיסא. מעבר לתחושת המוכרות הבלתי מוסברת שליוותה אותי גם לאורך ההופעה, העובדה שלא שמעתי את רוב השירים נתנה לי את האפשרות להתמקד בצלילים ובהרמוניות, בלי להיקשר לאף שורה או מלודיה. נהניתי מהבס של טל תמרי שנשמע לפרקים כמו לוויתן מייבב ממרחקים, מהצלילים האמביננטים/פוסט-רוקיים של מאור שוורצברג (גיטרה) ואייל לנזיני שריחפו בחלל, ובמיוחד מהרגישות הבלתי נתפסת של רן יעקובוביץ' על התופים. הלבונטין הוא מרתף קטנטן כל כך עד שבין השירים היה אפשר לשמוע בברור את אלכס מכוונת את הגיטרה שלה, ובגלל זה כל נקישה טיפה חזקה מדי יכלה לשבור את האיזון בין הנגנים ולהשתלט על השיר. יעקבוביץ' ריחף על התופים והמצילות כמו היה בטראנס עם עצמו ובמקביל נשאר מסונכרן עם השאר.

    רן יעקובוביץ': טראנס מסונכרן. צילום: ניצן אגסי

    אם היתה לי תחושת פספוס היא היתה בהרמוניות. הבנים ליוו את אלכס בהיסוס ובחלישות. כבר בתחילת ההופעה הרגשתי שעוד קול נשי היה עובד הרבה יותר מאשר שלושה קולות גבריים זהירים. המחשבה הזאת קיבלה הוכחה כשפלורה עלתה לבמה לשיר שלושה שירים יפיפיים. אלכס הזמינה אותה לבמה עם האמירה הספק פמיניסטית "איזה כיף זה נשים". הפרגון ההדדי והמוצדק בין השתיים גלש קצת למחוזות הדביקים, אבל כשהן התחילו לשיר הכל נשכח ונסחפתי אחריהן, במיוחד בשיר האקוסטי שלא זיהיתי ולא מצאתי ברשת. פלורה: אם את קוראת את זה, את מתבקשת לשחרר אותו ורצוי לשמור את אלכס להרמוניות. תודה.

    ההתרגשות הגלויה של אלכס עזרה לסלוח בקלות על פשלות קטנות לאורך המופע כמו שכחת המילים בביצוע לא מלהיב ל-"Starman" של בואי, וההפסקה באמצע של אחד השירים כדי להתחיל אותו מההתחלה, כנראה שוב בגלל טעות במילים. בסוף ההופעה, לאחר הכרזה שלא יהיה הדרן, קיבלתי את מה שחיכיתי לו כל הערב, השיר "My Emptiness" ואחריו עוד שיר מרגש לא פחות: "Cut The Rope". עכשיו כל מה שנותר זה ללמוד את כל השירים עד להופעה הבאה.

  • בכורה: RPS Surfers - Revolution

    גולשי האבן הנייר והמספריים, הרכב סרף-רוק עם אחד מהשמות הגאוניים בארץ, נשענים על נוסטלגיה ישראלית. הם מקפיצים אותי דרך מנהרת הזמן לארץ ישראל של פעם, ישראל של להקות הקצב ומזדנגפים וגלידה מונטנה - כל זאת עם קלידים וינטג'ים ושפריץ של ריוורב. בקטע החדש "Revolution" הם עלו על גל חזק. השיר נכתב בזמן מחאת האוהלים של 2011, תקופה שכבר נהפכה לנוסטלגית בעצמה, ומביא את הנוסחה של הגולשים כמו תרכיז פטל חזק עם עוד יותר מלודיה וכיף. תמיד יש תחושה של סכנה והרפתקאות במוזיקה שלהם כך שלא מפתיע שאלבום הבכורה נקרא "Danger Beach". במאי יצא אלבומם השני עם שם מרתיע בפני עצמו: "כנופיית החרק'ה". מדובר במחווה לחבורת אופנוענים שרכבו בחולות גוש דן בתחילת שנות השישים והטילו טרור על ההורים בזמן שהילדים העריצו אותם - או לפחות כך טוענת הלהקה. הרי חרקה זו בכלל סדרה של הקלטות שנעשות בתחנת קול הקמפוס ומשוחררות בחינם, הקלטות שהשתתפו בהן הרכבים כמו Tiny Fingers ו-Electric Zoo. אז האם הכנופיה המדוברת היתה קיימת או שהיא אמיתית בערך כמו המערה החשמלית של חסמבה? בדרך כלל אני מעדיף לדעת מה האמת, אבל הפעם אני מעדיף להישאר עם הפוסט-אמת וללכת לאיבוד בתוך הפנטזיה שהגולשים מציעים, של ארץ ישראל בתור קליפורניה של המזרח התיכון ולהרגיש את הבאזז מהגזוז בפה.