בכל פעם שאני מגיע לבארבי ברכב, אני מנסה לחזות מראש את הצפיפות בהופעה על פי "מדד הסונול", שנקבע על פי המרחק בין תחנת הדלק שליד הבארבי למקום החניה הפנוי הקרוב. גם אתמול בערב, רבע שעה לפני תחילת ההופעה של All Them Witches, המדד לא הטעה אותי - המרחק הגדול יחסית בין מקום החניה שלי לתחנת הדלק חזה במדויק את הצפיפות בתוך המועדון, שהיה בתפוסה גבוהה בהרבה מהציפיות שלי מהלהקה האלמונית למדי (כך הנחתי).
אז מזמן הפסקתי לנסות לחזות את הפופולריות של הופעות אינדי בישראל - לפחות לא כשחוזה גונזלס ממלא את הבארבי שלוש פעמים בשנה, בעוד ש-Preoccupations המופלאים מופיעים מול אולם חצי ריק בתמונע. אבל אחרי שנכחתי בהופעה של אול דם וויצ'ס (שאלבומה האחרון, "Sleeping Through the War", הוא אחד מהאהובים עלי בחודשים האחרונים), קל לי יותר להבין את סוד ההצלחה. המוזיקה של הרביעייה האמריקאית יושבת בול על הטעם הרוקנרולי הישראלי. היא מתחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין שירים מלודיים עם התפרצויות דיסטורשן מהירות ושירי ג'ימג'ום בלוזיים ארוכים ומפוזרים. זו להקה שמצליחה לפנות גם לפלצני אינדי כמוני, וגם לחבר הזה שלכם שטוען שלא יצא אף אלבום רוק נורמלי מאז שנה 97'. בחיי שראיתי כמה אנשים שמניפים ידיים מקורננות בקטע לא אירוני בכלל.
ולאול דם יש עוד נכס: הסולן. וכשאני אומר סולן אני לא מתכוון ל-"מי שעמד הכי קרוב למיקרופון כשהקלטנו את סינגל הבכורה, אז זרמנו עם זה" כמו ביותר מדי להקות קטנות. לצ'רלס מייקל פארק ג'וניור יש קול חרוך ומלא אופי, עם מבטא נשווילי שמעלה טעמים של ברבן זול, ושירה שעוטפת היטב את המלודיות של הלהקה במקום לשכב עליהן בעצלתיים. גם הנוכחות הבימתית שלו מזכירה יותר את זאת של הסולנים הגדולים של שנות ה-90, ולא את זמרי האינדי הנבוכים של המאה ה-21. השירים של הלהקה משתמשים בנכס הזה היטב, כשבין חפירה לחפירה השירים נפתחים על מנת לאפשר לשירה לתפוס את המקום המרכזי.
החלק החלש בהופעה היה כנראה השירים מהזן השני, אלה שהתמקדו בחפירות גיטרות ארוכות, ויכלו לעבוד טוב יותר באוויר הפתוח של פסטיבל מוזיקה עם קהל ששרוע על הדשא מאשר במועדון סגור מול קהל צפוף ומזיע. ברגעים אלה מרבית הטלפונים כוונו לפרצופי האנשים ולא אל הבמה. ההופעה הסתיימה בהדרן מיותר למדי - לא רק כיוון שהוא הגיע אחרי הופעה ארוכה וחצי שעה אחרי שהלהקה התנצלה על כך שהם נאלצו לעזוב כל כך מהר, אלא גם כיוון שללהקה חסר את השיר האחד הזה שהוא קונצנזוס שיאחד סביבו את הקהל לרגע שיא של ממש. ובכל זאת, התחושה ביציאה הייתה שצפיתי בלהקה שלא רק מילאה בצדק את הבארבי, אלא שבעידן אחר, קצת יותר ידידותי להמנוני רוקנרול שמשאירים צילצולים באוזניים, היתה יכולה להופיע על במות גדולות בהרבה.
סגור לתגובות על All Them Witches בבארבי: יושבים בול על הטעם הישראלי / כללי / נמרוד ספיר
לפני כמה שבועות הלכתי לערב מטאל במועדון הגגארין. להקת הסטונר השבדית Saturnalia Temple הייתה המופע הראשי וההרכבים המקומיים היו לגמרי עוצמתיים, כל אחד בצורה אחרת. את הערב פתח הרכב דום-מטאל בשם vAv שאוהב את זה מאוד לאט, מאוד אפל ומאוד כבד, מה שהביא אותי לתנודות במקום בסלואו מושן בזמן שעשיתי את דרכי לאבדון.
1. מי חברי הלהקה?
אדר, אופיר, דיוויד.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
אדר ואופיר מכירים כבר שנים. אדר חזר עם הרעיון ללהקה אחרי שהות ארוכה בניו יורק, ההרכב עבר כמה גיטריסטים עד שדיוויד הגיע והסכים להישאר.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
מסע מפרך של ריפים בדרך לגיהינום.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
אנחנו אוהבים את הסיפרה שש.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
להצליח לסיים עוד שיר חדש.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
עובדים בעבודות.
7. ממה אתם מושפעים?
עכבישס, החתול של אדר.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
לא יודעים, שאלה קשה.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
New Radicals - Maybe You've Been Brainwashed Too
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
Sunn o))) כי יהיה סאונד פינוק.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
פתח תקווה זה כבר לא רק ערסים, זקנות ובני עקיבא. נצ'י נצ' הראה לנו שעושים שם בנזונה של היפ הופ, ועכשיו מגיח בעקבותיו הראפר/מפיק הצעיר חאסי (טל חסון) שמביא היפ הופ יותר נסיוני עם ביטים יותר חלליים.
1. מי אתה?
חאסי, ראפר ומפיק מפ"ת. מוציא בימים אלה את האלבום הראשון "טפי!". את הביטים לאלבום עשיתי ביחד עם מישמש, אביעד סינמנס מ-JOOV (הרכב אינדי פופ אלקטרוני), והקלטתי אותו בחדר שלי. התחלנו לעבוד עליו כשהשתחררתי מהצבא. איכשהו נוצר מצב שהאלבום ישב בערך חצי שנה בצד ושהיציאה שלו התעכבה מעט, אבל וואלה זה היה אחלה של בית ספר בקטע של איך לעשות את זה עצמאית.
2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?
בתור ילד שמעתי היפ הופ ותמיד היה בי את הרצון לעשות ביטים ובכללי להפיק, עוד לפני שהבנתי בכלל למה המילה הזאת מתכוונת. בשלב מסויים שמעתי על תוכנה שנקראת FL Studio ושאפשר לעשות בה ביטים. הורדתי את התוכנה ועשיתי ביטים מבלי להבין מה אני באמת עושה, איכשהו הכל היה סבבה. מהר מאוד מצאתי את עצמי בפורום של ביטמייקרים שנקרא קרוקד לאבז, פורום שהקימו הקרו של Raw Tapes. כל שבוע היו בו ביט באטלים, שזה סוג של תחרות בין הביטימייקרים על מי מביניהם מביא את הביט הכי פרש, כשכולם צריכים להשתמש באותו אוריג׳ינל/שיר מקור למטרת הסימפול. קיבלתי מהחבר׳ה שם המון השראה וידע.
3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?
מוזיקה לאנשים שלא מתביישים לירוק על הרצפה כשזה יושב להם בגרון.
4. כיצד בחרת בשם ההרכב?
כשהייתי בכיתה ג׳ אחד הילדים בכיתה קרא לי חאסי ומאז השם הזה רודף אותי.
5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?
וואלה אין לי שאיפות, חח סתם. ב-"טפי" יצא שהיו הרבה השפעות וסמפלים ים תיכוניים וערביים - אולי כי זאת מוזיקה ששמעתי המון בשירות הצבאי. הדברים שאני עובד עליהם עכשיו תפסו כיוון קצת שונה. חוץ מהיפ הופ וביטים, אני שומע קצת להקות פוסט שוגייז/פאנק-רוק/פוסט-פאנק ומנסה להביא מעט מהאווירה הזאת לדברים שאני עובד עליהם כרגע.
6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?
את האמת שאני לא מנגן. כשהייתי בבית ספר יסודי ניגנתי על קרן יער קצת. לא יודע מה באמת נשאר בי מזה. אני יותר מפיק ועושה ביטים במחשב. התברכתי בחברים שיודעים לנגן, אז כצריך להקליט איזה כלי בד"כ יש למי לצלצל.
7. ממה אתה מושפע?
כשאני כותב או עושה ביט אני הרבה פעמים מושפע מהמוזיקה ששמעתי באותו יום, או שבוע. חוץ מזה מושפע המון מסיטואציות, מצבים ומכל דבר שנותן לי דרייב להריץ את העניינים קדימה. נגיד אני יכול לדפדף באינסטגרם ולהגיע לאיזה חשבון של מעצבת, או צלם שהתמונות שלהם מביאות לי את האווירה לעשות ביט או לכתוב.
8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
האינסטינקט שלי היה לרשום "Anything In Return" של Toro Y Moi, אבל אם אני מתחשב באווירה של מאדים, הביטים השבורים והסינטים החלליים של Samiyam ב-"Sam Baker's Album" יעזרו לי קצת יותר להתחבר עם איזה גאנג של חייזרים.
9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?
קטונתי, מי אני שאמחק אלבום מדפי ההיסטוריה.
10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?
אולי את אסף אמדורסקי. מאוד מתחבר לסאונד המדויק ולאסתטיקה המלוכלכת שהוא משדר. "מנועים שקטים" יצא לפני עשרים שנה בערך וכל פעם שאני שומע את האלבום זה מרגיש לי מאוד עדכני, עמוק ונעים באוזניים.
11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
לא תאמינו מה קרה לילד הזה אחרי שהוא שתה ליטר נפט. כנסו ותראו.
"טפי!" יצא על קסטה בלייבל נוער אבוד ויושק ב-7.7 בתדר
סגור לתגובות על אינטרו 59: חאסי - ביטים טריים מפתח תקווה / כללי / עידו שחם
כשרדיוהד הופיעו בסינרמה בשנת 2000 (ראו ביקורת לא ברורה), הם הביאו איתם הרכב קטן ולא מוכר מליברפול בשם Clinic. נכנסתי באמצה הסט שלהם ולא הבנתי מה לעזאזל קורה. קליניק נהגו להופיע בחלוקים ירוקים של מנתחים כולל כיסויי פה, ואני לא זוכר אם זה היה המצב, אבל אני די בטוח שלפחות לסולן היה אחד. המוזיקה היתה בווליום משוגע עם מתקפה לא ברורה של גיטרות, מלודיקה וקלידים, וקול חתוך דק דק שצועק "No!". לא ידעתי איך לאכול את זה, אז צחקתי, הזדעזעתי וממש הסתקרנתי.
אלבום הבכורה של קליניק "Internal Wrangler" יצא באותה השנה. גם הוא די מטורלל אך הרבה יותר מסודר מההופעה. קליניק נשמעים בו כמו בוגרי בית ספר לאמנות שקנו אלבומים של הפיקסיז, הוולווט אנדרגראונד וקאן והסתגרו איתם בתוך בקתה בכפר אנגלי מבודד. זה יכל להיות בקלות הפסקול לסדרת האנימה "Cowboy Bebop", משהו צבעוני בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה שהרכבים כמו Django Django גנבו מהם בענק שנים אחר כך.
הקטע הפותח "Voodoo Wop" כבר יוצר את האווירה עם תיפוף על בונגוז, רעשים של זבובים וקולות מספר הג'ונגל. אחרי זה מגיע השלגר "The Return of Evil Bill", שיר נבואי שהקדים בשלוש שנים את הסרט המפורסם של טרנטינו. כאן אפשר לשמוע את הדי אן איי של קליניק: תיפוף קליל ורפטטיבי, גיטרה שמנגנת ריפים של פאנק ובלוז ומלודיות מהמלודיקה. ומעל הכל, קולו הדקיק של Ade Blackburn שנשמע כמו אחיו הקטן והבאמת פרנואיד של תום יורק מינוס המניירות, ששר בחרוזים שורות ילדותיות ואבסטרקטיות כמו "Big boy Evil Boy, big boy Evil Bill / Mummy, money, saw him dip us in the till". זה נסיוני, זה קליט - זה קליניק. ב-"T.K." הם העתיקו בלי בושה את "Ring of Fire" של ג'וני קאש והפכו אותו לשלהם (דוגמה מעולה אגב בהקשר של כל הדיון על חיקויים ואותנטיות בלהקות), ובקטע "Distortions" הם יצרו את בלדת האינדי המושלמת בעזרת מכונת תופים, סינתי בסיסי וקולות שמספרים לנו כי "I want to know my body / I want this out not in me / I want no other leakage/ I want to know no secrets yet". הכל מסתיים בשיר הערש "Goodnight Georgie", סוג של ג'אז ללקוחות האחרונים בבר מעופש.
קליניק אף זכו להכרה מסוימת. "The Second Line" נבחר להיות הפסקול לפרסומת של ליווייס, עוד בימים שלהיות שיר בפרסומת של ליוויייס היה שווה משהו. הם הוציאו עוד שישה אלבומים שעדיין נשמעו מאוד אמנותיים אך חקרו פחות או יותר את אותה הטריטוריה ולדעתי לא היו מדויקים כמו אותו אלבום בכורה. אבל זה לא משנה. "Internal Wrangler" נשמע כמו אלבום שיכל לצאת בסיקסטיז כמו שהוא יכל לצאת אתמול, מוזיקה אקלקטית של הרכב שלא מנסה להישמע כמו שום דבר חוץ מעצמו עם קטעים שהולכים על החבל הדק בין פופ לאוונגרד, רק בצורה הרבה יותר אדג'ית מאותה להקה שקליניק חיממו לפני 17 שנה.
סגור לתגובות על בחזרה לאייפוד: Clinic - Internal Wrangler - בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה / כללי / עידו שחם
