פוסטים בכללי

  • נצ'י נצ' בשוני: מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות

    צילום: יובל הרינג

    נצ'י נצ' הגיע להשקת "שפל וגאות" בסימן של דף חדש: יש לו ביד את אחד מאלבומי הראפ הישראלי המרעננים של השנים האחרונות. ב-"שפל וגאות" נצ' בוגר ומפוכח יותר, הוא לומד להכיר את עצמו ולשקף את זה דרך המוזיקה שלו. ההשקה באמפי שוני (20.7) מהווה עלייה בסטטוס שלו כאומן שרגיל למועדונים חשוכים ועובר אל הצד המואר של זאפות עתירות קהל. היה מעניין לראות כיצד הוא יתאים את הסגנון שלו למקום קצת יותר מיושב מהרגיל, ולשמחתי מהר מאוד התבהר שהוא הולך להפוך את כל האולם לכלי משחק בידיו. עם קהל נאמן ומתרחב שיודע כל מילה כאילו היתה תורה שבעל פה, נצ' הצליח להטריף את הצופים תוך שנייה ולהפוך את המקום לחאפלה אחת גדולה.

    אותה חאפלה היתה בחירה מוקפדת של השירים הגדולים שלו. הוא פתח את ההופעה עם "בור ועם הארץ", שיר שהיה נשלף בעבר רגע לפני שהערב הגיע לסופו. נצ' מגיע למסע ההופעות החדש עם כל כך הרבה כוח, שהוא יכול להתחיל עם שיר שבשנים האחרונות היה אחד מהשיאים הגדולים שלו. מהרגע הזה המשיך נצ' משיא לשיא, כשעבר משירים ששוברים את הבמה ("הללויה") לשירים ששוברים רגשית ("חסידה צחורה", בו נצ' בקושי היה יכול לסיים משפט מבלי להשתנק בהתרגשות). גם כשהוא עצר לרגע לשיר שירים שקטים ועדינים יותר, כמו "הריני", הוא הצליח לרגש ולגעת בנקודה הרכה של הלב רק מלעצום עיניים ולהתמסר.

    הרגעים המקפיצים לא איחרו לבוא. "סבבה" ו-"איידישע ראסטאמן" הם מעלי-חיוך תמידיים, אבל יותר מהם בלטו שירי המחאה החדשים מ-"שפל וגאות". חששתי מהאופן שבו יעכלו את השירים האלו, שלפעמים הולכים צעד אחד יותר מהרגיל לכיוון הקצה, אבל כשקהל שלם דקלם אותם כאילו הם לא יצאו לפני רגע התחלתי ליהנות ולהיכנס לאטרף. המחאה של נצ'י נצ' לא תמיד עובדת, אבל לשמוע קהל שלם צועק "עם ארבעת אלפים איש או רק ארבעתנו" זה לא משהו שרואים כל יום, וזה יותר מרענן מכל סיסמה חסרת תוכן של אמנים אחרים שמתיימרים לעשות מחאה. השיר "עגל הזהב" בלט במיוחד וכולל ציטוטים משירים מתוך "כנען 2000" של שב"ק ס'. אף אחד לא בא להופעת ההשקה של אותו אלבום, אבל אתמול אמפי שלם צרח בפה אחד את אותן המילים הנוקבות, וזה כשלעצמו אחד מההישגים המשמחים של נצ'י נצ'. אי אפשר לדבר עליו בלי חבריו לעשייה, ובאמת המופע היה עתיר באירוחים צפויים יותר או פחות: טונה, שקל, סולג'יי, לוקץ' ושי צברי (בביצוע שובר ל-"חסידה צחורה") הגיעו ועשו שמח. המפגש ביניהם לבין נצ' הרגיש יותר כמו יציאה של חבורת חברים קרובים מאשר הופעת השקה, וכל אחד מהם נתן ממיטב יכולותיו בדיוק כמו שהוא נהנה מלחלוק עם נצ' את הבמה.

    נצ'י נצ' הוא אומן מורכב שמגיע לשלב בקריירה בו הוא צריך להבין יותר טוב את מה שהוא עושה. כמו תמיד, הוא משחק ומתרוצץ על הבמה, מתרגש, צוחק, נהנה, מתחבק ומתנשק, ובכל הזמן הזה מלהטט בקפדנות בין ז'אנרים, מעביר את ההופעה מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות - ועדיין לא דיברנו על אלפי הנושאים שהוא מתעסק בהם, מפוליטיקה דרך פרידה ועד למשפחה. התפקיד של נצ' כרגע הוא למצוא סדר בכל הדברים האלה, לנסות להבין מה מניע אותו. אחרי ההופעה הזאת התשובה די ברורה. ההופעה זרקה לי מהראש כל תיאוריה על דמות החברה הישראלית כפי שהוא משרטט אותה ב-"שפל וגאות" או על ההשפעות המוזיקליות הנרחבות שלו. כל מה שעניין אותי היתה הדרך בה הוא הצליח להיכנס לתוך הלב של כל שיר ושיר, ואם הלב הזה יישאר במקום הנכון, אז כמו שנצ' אמר בעצמו, הוא יוכל להגיע לכל פינה, לאט לאט.

  • המאזין ברדיו 197: מזויף מדי

    שעה של אינדי אקלקטי כולל האינדי-דיסקו של Hockey (בתמונה), שוגייז גות'י מאת Drab Majesty ושיר אהבה לאייקון ישראלי מהאי פי הטרי של Deaf Chonky.

    1. Hockey - Too Fake
    2. Kings of Leon - Over
    3. WALL - Save Me
    4. Cheatahs - Coared
    5. Total Slacker - Turn on the Lights
    6. Drab Majesty - Cold Souls
    7. Mogwai - Coolverine
    8. Nick Höppner - All By Themselves My Belle
    9. Oceansize - Women Who Love Men Who Love Drugs
    10. Bark Psychosis - Absent Friend
    11. DEAF CHONKY - Kosta Kaplan

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 61: זיו - אין דרך אחת

    צילום: אורית פניני

    אהבתי את "ימים שלמים" של זיו מהצליל הראשון. הביט מזהיר שמגיע קטע טראפ, אבל אז נכנס קולה המרחף של זיו ואחר כך אפילו פריטה של גיטרה חלומית. הוא אהב אותה במילים, היא אהבה אותו בצלילים - אבל אפשר גם וגם.

    1. מי את?

    אני זיו.

    2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    נולדתי וגדלתי בירושלים. כשהייתי בת 12 החלטתי שאני רוצה להיות גיטריסטית. טיילתי עם הכלבים של כל השכונה עד שחסכתי מספיק כסף וקניתי את הגיטרה החשמלית הראשונה שלי במזומן. אני לא אשכח את החיוך הממזרי שנמרח לי על הפנים כששילמתי למוכר ב-״כלי זמר״ תלפיות על הגיבסון אס ג׳י האדומה הזאת. שם הכל התחיל.

    3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

    ביטים רגישים וחלליים. אם הייתי צריכה לייחס את המוזיקה שלי לז׳אנר אז אני מניחה שהיא נעה בין אר אן בי, היפ הופ וטראפ.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    אמא בחרה לי ואבא הסכים.

    5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

    להקל על אנשים בחיי היום יום שלהם. להאט את קצת הנסיעה שלהם בעזרת המוזיקה. אני לא מנסה לחולל מהפכות או לשנות את העולם - בשביל זה יש פעילים חברתיים שעושים עבודה מדהימה. מוזיקה ואומנות נועדה כדי לגרום לאמן ולאנשים שצורכים אותה להבין את עצמם ולהרגיש פחות לבד בעולם הזה. אז השאיפות שלי מבחינה מוזיקלית הן ליצור כמה שיותר מוזיקה ולהופיע על כמה שיותר במות כל החיים כדי לגעת בכמה שיותר אנשים.

    6. מה את עושה חוץ מלנגן?

    כלום, אני פאקינג צריכה לעשות משהו חוץ מביטים כל היום. חשבתי על קורס קרמיקה.

    7. ממה את מושפעת?

    צבעים, סאונדים, תחושות, אבל בעיקר מרגעים וסיטואציות בחיים. רגע זה מה שגורם לי לכתוב שיר ממש טוב. מבחינת ז׳אנרים מוזיקליים אני מושפעת מג׳אז, בוסה נובה, רגאיי, היפ הופ, טראפ - כל מה שבא לי בטוב באוזן.

    8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    Cortex - Troupeau Bleu

    9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אלבום התמונות של היטלר כילד. למה שאני אמחק אלבום מוזיקלי כלשהו? אם אני לא אוהבת משהו אני פשוט לא אקשיב לו אבל דאיים לא אני אמחק אלבום מדפי ההיסטוריה זאת קארמה רעה.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אריקה באדו כי היא המנטור הרוחני והמוזיקלי שלי וכל פעם שאני מבולבלת או עצובה אני מקשיבה לשירים שלה ונזכרת מה עלי לעשות.

    11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אין דרך אחת. לכל אחד יש את הדרך שלו. הכי חשוב לא להסתכל ימינה שמאלה, כמו סוס עם רתמה על העניים - רק ישר. אני לא הסתדרתי מעולם בשום מסגרת, וזה לא כי אני בעייתית, או מנסה למרוד, אלא כי הייתי צריכה את המסגרת שלי. הייתי במקומות נמוכים בחיים, אבל למדתי שהטעם של הגשמה עצמית שווה את כל הקשיים בחיים. מאוד כדאי להישאר נאמן לעצמך כי אפשר לזייף הרבה דברים בחיים, אבל אי אפשר לזייף אמת.


  • שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס באלמא: בין עניבות ושרוואלים

    צילום: יואב איתיאל

    בשער הכניסה לאלמא, "מרכז אמנויות מלון יוקרה" בזיכרון יעקב, עמדו שלושה שומרים. הראשון כיוון אותי שני מטרים קדימה לשומר שנמצא קרוב יותר לשער, השני שאל אותי את שאלות הבידוק הרגילות והשלישית פתחה את השער. כל אחד מהם היה חנוט בחליפה מעונבת, ועטה ארשת רצינית של חשיבות. מוטיב האבטלה הסמויה חזר על עצמו גם בלובי המלון, שם עמדו בשורה צוות פקידי קבלה חסרי מעש, מתבוננים בעוברים ושבים בתקווה שאחד מהם יפנה אליהם ויבקש עזרה. הפורמליות המעונבת והמעוצבת של המקום נעה באי נוחות, בהשוואה לאורחים המשוחררים של המקום: תערובת של יוצאי הודו בשרוואלים נוחים ומעריצי רדיוהד בג'ינסים ומבטים מסוקרנים.

    שי בן צור, ג'וני גרינווד והגרעין הקשה של הרג'סטאן אקספרס באו לחתום בארץ באופן לא רשמי את מסע ההופעות האירופאי, בו הם בן היתר גם חיממו את רוב ההופעות של רדיוהד. באופן לא רשמי, רק כי מעצם החגיגיות של ההופעה הזאת אולי היה אפשר לשכוח שבן צור והלהקה מחממים את ההופעה בפארק ביום רביעי הקרוב - וכן, הבנתם נכון, גרינווד יחמם את עצמו. האירוע אתמול בערב, בא ליצור סגירת מעגל אומנותית לאלבום שהקליטו יחד גרינווד ובן צור, על ידי הוספת תערוכת צילומים של שרונה קטן (אשתו של גרינווד) למה שהיה חלקו השני של הערב: סרט של פול תומס אנדרסון המתעד גם הוא את תהליך יצירת האלבום "ג'ונון".

    התערוכה, הקטנה יחסית, השאירה זמן פנוי להסתובב במרפסת של המלון: לראות את ג'וני חולף על פני ממש מקרוב ומנסה להתחמק מסלפים של מעריצים, לתצפת על בריכות הדגים של מעיין צבי והים שטבעו באור השקיעה, הכל עם כוס יין ביד. כ-20 תצלומים המשלבים טכניקות צביעה, תפסו מספר רגעים יפיפיים בחלקים המבוימים יותר ופחות של צילומי האלבום. הכי אהבתי את הצילומים הספונטניים של ההכנה לצילום העטיפה של "ג'ונון", שם 19 הנגנים ההודים יושבים מתמקמים במקומותיהם כמו ילדים לצילום לכיתתי, מסדרים אחד לשני את הטורבנים, משבללים את השפמים ומברישים שאריות אבק מהווסתים החגיגיים.

    רג'סטאן אקספרס: בטאבלות ובמחולות. צילום: יואב איתיאל

    הסרט נכנס לעומקם של עוד רגעים כאלו מהקלטות האלבום בארמון הרג'סטאני, רק נטול פילטרים. אנדרסון הכניס את המצלמה שלו במגושמות נלהבת לפינות הסודיות ביותר של ההפקה: מגירוש היונים מהיכל ההקלטה הראשי, דרך השעות המתות (מחשמל) בהן הנגנים נוחרים בקרבת המיקרופונים, ועד אמצעי טיפול מפוקפקים בכלי נגינה. הוא מצליח לספר עם העדשה שלו עשרות סיפורים של חלק נכבד מהאנשים המעורבים בהפקת האלבום, והם כולם צבעוניים ומלאי חיים. הסאונד באולם אלמא הצליח למשוך אותנו חזק פנימה לתוך ההיכלים עם התקרות הגבוהות של ארמון רג'סטאן.

    הכתוביות נחתכו בקאט, ובמקומן האירו פנסי התאורה אל אחורי האולם הענק, שם עמדו נגני הבראס והמתופפים של הלהקה. הם ניגנו ברפפטטיביות את המנגינה הראשית, המלאה בשמחת חיים משיר הנושא של האלבום, ירדו במורד המדרגות האולם תוך כדי שהם רוקדים בתהלוכה אחד אחרי השני. מאחורי גבינו, גרינווד, בן צור ושני זמרי הקאוול (סגנון שירה המאפיין את אזור רג'סטאן בהודו) עלו לבמה בשקט. משם והלאה הקהל התחלק לשלושה: המשרוואלים קמו מכיסאותיהם והתקרבו לרקוד בטירוף בקדמת הבמה והמעברים עם המוזיקאים; מעריצי רדיוהד ישבו בנימוס אינטלקטואלי מרוחק ונראו מעט מאוכזבים; ומספר קטן של חובבי אומנות מפונפנים נראו כאילו הם נקלעו בטעות לערב הזה.

    האכזבה של מעריצי רדיוהד מובנת כי גרינווד תפס חלק מינורי יחסית בהופעה והסתכם בליווי עם גיטרה נקייה או בס שנבלעו בעוצמות הרעש של כלי הנשיפה וההקשה. למעט בביצוע המצוין ל-"קלנדר", שם הצלילים המתוכנתים מהמק-בוק של גרינווד שלטו בחלל, רוב הזמן הוא נשאר לעמוד בפינה האחורית של הבמה בביישנות האופיינית לו עם הגיטרה על הצוואר, או רוכן לכיוון המחשב עם הגב אלינו - יותר כטכנאי מאשר מוזיקאי. ההופעה שלו החווירה במיוחד לעומת בן צור והלהקה שרקדו, הניפו ידיים באוויר, צעקו למיקרופונים, סובבו וזרקו מקלות תופים באוויר והרימו בכל שיר יותר ויותר אנשים מהכיסאות ולקדמת הבמה. הפרקשניסט צ'וגה שניגן על שלל כלים מוזרים בלט במיוחד בהופעה, וביניהם: מעין מלקחיים גדולים למנגל עם תריסר מצילתיים קטנות, קסטנייטות הודיות ענקיות איתן הוא שיחק משחקי שאלה-תשוה של כפיים עם הקהל ומה שנראה כמו חוט דנטלי שעשה רעש של קפיץ. עד סוף ההופעה יותר ממחצית מהקהל היה על הרגליים, רוקדים עם נגני הבראס והפרקשן, וחיכו באמונה נאיבית להדרן שלא הגיע, גם כשהאורות כבר דלקו בכל האולם. מעריצי בן צור נאלצו לחזור אל המכוניות ולזמזם בראש מתנועע מצד לצד את מנגינת החצוצרות של ג'ונון.

    איפה גרינווד? צילום: יואב איתיאל

  • ביקורת אלבום: Algiers - The Underside Of Power - בין גוספל לפוסט-פאנק

    מבין אלפי הצירופים האפשריים של ז'אנרים מוזיקליים, השילוב בין גוספל ופאנק לא נשמע כמו אחד היותר טבעיים - למעשה זה כמו משהו שלקוח מחולצה פארודית של Threadless. אבל במחשבה שניה, למרות התהום שפעורה בין שתי המסורות המוזיקליות הללו, יש ביניהן גם דמיון מסויים: שני הז'אנרים נתפסים כסגנון מוזיקלי של "חלשים" ושניהם באים ממקום יצרי ומכילים לרוב קריאה לפעולה. אני לא בטוח לחלוטין ש-Algiers היא הלהקה הראשונה שעושה את החיבור בין פוסט-פאנק לגוספל, אם כי גוגל לא ידע להציע אף להקה אחרת. שמעתי כבר לא מעט חיבורים בין מוזיקה שחורה שורשית ומוזיקת נשמה לפאנק ולרוקנרול, וגם להקות שמשלבות מוזיקה דתית ורוקנ'רול לא חסרות. ובכל זאת הצליל של אלג'ירס (להבדיל מההרכב הישראלי אלג'יר) נשמע לאוזני רענן לחלוטין.

    שלא במפתיע, הלהקה נמצאת בשיאה, הן באלבום הבכורה מ-2015 והן באלבום החדש "The Underside Of Power", במקומות בהם הלהט הדתי פוגש את הגיטרות החורקות בשיא העוצמה. קחו למשל את "Cry Of The Martyrs" שנפתח בביט אלקטרוני. הקול של פרנקלין ג'יימס פישר מתחיל בשירה/תפילה עמוסה במוטיבים דתיים כשהתופים מלווים אותו כתחליף למחיאות כף לפי הקצב. המוזיקה נעצרת לפתע בדיוק באמצע השיר. קיר הדיסטורשן מטביע את השירה, שהופכת למהדהדת ואפלולית, יותר בימת מועדון מעושן מאשר כנסייה. השיר הבא, "The Underside Of Power", עושה את המהלך ההפוך כשליין הבס האייטיזי נשבר לפתע על ידי השירה הנלהבת ומגיעה לשיאה בפזמון מלא התעלות וקריאת "וווההווו!" שהייתה גורמת לכל פאנקיסט אמיתי להשליך בקבוקים מלאי שתן לעבר הבמה.

    Algiers.jpg

    אלג'ירס: גורמים לפאנקיסטים להשליך בקבוקי שתן על הבמה

    אבל נדמה שבאלבום הנוכחי אלג'ירס התעייפו מעט מהנישה שחצבו להם, ולא מעט מהשירים פונים לכיוון אחר: בין אם זה פוסט-פאנק קלאסי ("Animals"), אלקטרוניקה ("Plague Years"), מוזיקת סול שחורה ("Mme Rieux") או ביקור מפתיע למדי במחוזות פינק פלוידיים בשיר "Hymn for an Average Man". וגם אם לא כל הניסיונות האלה עולים יפה, הם רק מחזקים את התחושה שאלג'ירס היא אחת הלהקות הנדירות שיכולות להיחשב למקוריות בעולם מוזיקלי שנותרו בו פחות ופחות גבולות לפרוץ.