פוסטים בכללי

  • 31 באוגוסט 2017

    בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות

    קרדיט צילום: עופר דבוש

    אחרי ששמעתי את "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, הגוף שלי התמלא ברטטים. בזמן שרוב הזמרות/יוצרות טובעות מתחת לחיריות של קלישאות ליריות ומוזיקליות, איזנברג עומדת הרחק משם, אולי על החוף, עם מבט לעבר האופק. זה מתחיל בהגשה הווקאלית שלה: עדינה, שברירית, אינטימית, מאוד עצובה-מתוקה - בלי מניירות. איזנברג יודעת כמה רחוק ללכת והיא מצליחה לייצר דרמות מסעירות בלי להיות דיווה. היא שרה דווקא על הנושאים הכי לעוסים בפופ הישראלי: מערכות יחסים ("לביאה" הפותח), משפחה ("אמא") והילדות ("שם לילד"), אבל היא לוקחת את זה למקום הכי אישי, לזווית הייחודית שלה בעולם, מבלי לנסות להיות אוניברסלית, וזה בדיוק מה שהופך את ההאזנה ל-"אני יודעת שמדובר בסוף" לחוויית האזנה מאוד אותנטית ובאיזשהו מקום אוניברסלית, כי הכאב הספציפי שלה הוא בעצם הכאב של כל אחד ואחת מאיתנו רק בגוון קצת אחר. והעיבודים המוזיקליים, קצת לא האמנתי שאני שומע אותם. תשכחו מהגיטרה האקוסטית שפורטת את אותם האקורדים באותו הקצב כמו ששמענו כבר מיליון פעם מאז הביטלס. איזנברג מיישרת קו עם כמה מהיוצרות הכי מרתקות בעולם כרגע כמו Elena Tonra מ-Daughter ו-Sharon Van Etten, זמרות עם קול עוצמתי, הבעה רגשית עמוקה ועיבודים לא שגרתיים. אפשר לשמוע כל מיני כלים ורעיונות לאורך האלבום, מפידבק של גיטרות חשמליות ("אבן") לפסנתר חרישי ("אני יודעת שמדובר בסוף") למכונות תופים ("שם לילד"). זה יוצר גיוון בין השירים ומלא תנועה וצבע, ועדיין משהו באווירה ובגישה הופך את כולם לחלק מאותו השלם, כמו עלים שצומחים מאותו הענף. נראה שאיזנברג עבדה על העיבודים וההפקה עם יונתן לויטל, באסיסט/גיטריסט שניגן עם אמנים מטליה אליאב ועד יהודה פוליקר. יש לו חומר משלו, אך עם איזנברג הוא מצליח לפצח את האטום ולגרום לפיצוץ. אולי האלבום הזה טוב מדי מכדי להצליח והוא ייפול על אוזניים אטומות של קהל רדוד שפשוט לא מסוגל להכיל את כל היופי והאלגנטיות הזו. אני מקווה שהוא ייצור רף חדש לזמרים/ות/יוצרים/ות בארץ, אפילו כמה צעדים מעבר למוזיקאיות כמו הילה רוח וטל פוגל, שהוא יפתח לאנשים את האוזניים ואת הלב. חובבי רדיוהד, אלבו ודומיהם, מספר די גדול של אנשים, לגמרי אמורים להתחבר ליצירה של איזנברג, ואם הם לא אז משהו רקוב בממלכת דויד. על העטיפה איזנברג מצולמת בעירום בזמן שהיא מחובקת עם אישה שחורת שיער שמפנה אלינו את גבה החשוף. איזנברג מסתכלת ישירות למצלמה, ספק עצובה ספק שמחה ספק מפוחדת. ברקע יש קקטוסים וצמחים מקומיים. דימוי מושלם לאלבום מושלם.

    סגור לתגובות על בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות / כללי /

  • 29 באוגוסט 2017

    המאזין ברדיו 203: ספיישל Slowdive

    שעה עם כל מה שצריך לדעת על להקת השוגייז האהובה עלי Slowdive לקראת ההופעה ב-7.9 בבארבי.

    1. Slowdive - Alison
    2. Slowdive - Morningrise
    3. Slowdive - Catch The Breeze
    4. Slowdive - When The Sun Hits
    5. Slowdive - Souvlaki Space Station
    6. Slowdive - Machine Gun
    7. Slowdive - Blue Skied an' Clear
    8. Slowdive - Star Roving
    9. Slowdive - Slomo
    10. Slowdive - Sugar for the Pill

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    סגור לתגובות על המאזין ברדיו 203: ספיישל Slowdive / כללי /

  • 27 באוגוסט 2017

    אינטרו 64: מאדאם סוזצקה - תקשורת קווית

    צילום: אירה שרברמן

    לפעמים אני הולך ספונטנית להופעות בצימר בלי לדעת בכלל מי הולך להופיע. אני תמיד מופתע לטובה ושומע בפעם הראשונה הרכבי שוליים מאוד קטנים ואותנטיים. כך זה היה עם מאדאם סוזצקה, להקת ההמשך של חיית הרוקנרול Dirty Hands on a Trash Like You רק בגישה כל כך שונה. עכשיו זה בעברית והרבה יותר אינטרוספקטיבי ונסיוני, עם גיטרות יותר חלומיות וסולן שהזכיר לי ברוחו את סולן ג'וי דיוויז'ן איאן קרטיס ז"ל. בסיסט העל עובד אפרת (הקליק) מנגן בהרכב, והבחירה הזו אומרת עליהם המון.

    1. מי חברי הלהקה?

    ליאור גקלר שר ומנגן גיטרה. עובד אפרת מנגן גיטרת בס. רועי אברהם מנגן תופים.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אנחנו ממקומות שונים בארץ: תל אביב, מישור החוף וחיפה. שלושתנו ניגנו ביחד עם חברת להקה נוספת עדי קום בהרכב Dirty Hands on a Trash Like You. שנה אחרי שהקלטנו אלבום ועדי עזבה לחו"ל חזרנו לנגן שלושתנו ביחד עם חומר חדש בשפה העברית.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    יש משהו מאוד קווי במוזיקה שלנו, נקרא לה תקשורת קווית. מבחינת סגנונית, במה שיצרנו עד היום כנראה שאפשר לשים אותנו במשבצת של הנויז-פאנק פוסט-רוק.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    ישנו סרט שנקרא "מאדאם סוזצקה". המאדאם היא מורה מאוד רצינית לפסנתר, יש לה שיער אדום אך יום אחד כשהיא משתכרת חוסר השליטה שלה מפחיד אותה מאוד והיא קצת נטרפת. זאת סצינה מאוד מיוחדת בסרט וזה התאים לנו. כיום לשם אין ממש משמעות, אפשר לקצר את זה ל-"דם סו" שיהיה קל יותר לבטא.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    עכשיו אנחנו בעיקר לוקחים קטע שיש לו שלד די ברור ועובדים עליו. זה יהיה נחמד בעתיד אם נוכל ליצור קטעים מאפס כלומר מאלתור חופשי. הדבר הכי חשוב לסיים את האלבום שכבר התחלנו להקליט.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    עובד לא מפסיק לנגן ולעבוד עם הרכבים ומוזיקאים שונים. רועי הוא שף מאוד מוכשר. ליאור גורר תואר בחינוך מוזיקלי.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מוזיקלית זה יכול להיות מאיזה קטע סלואו-קור חדש שהקשבנו לו, זה יכול להיות מסרט, לרוב סרט שאין בו מוזיקה בכלל, ממשהו שמישהו אמר או שנכתב בספר, מהמציאות שלנו.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    רועי: האוסף הראשון של קווין או "Apostrophe" של זאפה.

    ליאור: הבחירה יכולה להשתנות בכל רגע. האלבום של Cat Power, אלבום הקאברים הראשון שהוציאה בשנת 2000 זה אלבום שאני מקשיב לו לא מעט. זה מגניב שמכל הקטעים שם דווקא הקטע שלה הכי קורע.

    עובד: שאלה קשה.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    רועי: Achtung Baby של U2.

    עובד וליאור: כנראה שלא מוחקים.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    מישהי או מישהו שעושים לייב טכנו. לא פעם אחרי הופעה מישהו העלה את המילה טכנו. כנראה שזה קשור לתפקידי התופים של רועי. נניח שהמסיבה מתחילה ואנחנו עולים ראשונים, מעניין האם המעבר מאיתנו לטכנו יעבוד ואולי רק באמצע המסיבה נעלה, נערער את העסק ונרד.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    האיש הטוב:

    בדקו לנו תעודות ונתנו לנו להמתין בחדר הכניסה. ב"סלון" היו מספר אנשים שהלכו מפינה לפינה, חלקם מלמלו משפטים וחלקם נעו בשקט, היו כאלה שישבו מול הפסנתר ומסך הטלוויזיה הכבוי. פתח הכניסה הפחיד אותנו, זכוכית עבה משוריינת בגודל של מכונית שחצצה בין המחלקה למסדרון שבבניין. בעודנו ממתינים שהאחיות יתפנו אלינו נכנס ל-"סלון" איש שנראה בשנות החמישים לחייו, חייך, אמר שלום, התיישב על כיסא הפסנתר והתחיל לנגן שירים שחלקם היו מוכרים לנו וחלקם לא. אף אחד לא שר, גם לא האיש שניגן, התנועה בחדר פחתה. הוא פרט בטוב טעם את הליווי והמנגינה. כשסיים שאלנו אותו מה הסיפור שלו והוא אמר לנו שהוא גר לא רחוק מכאן וכבר עשרים שנה הוא מגיע למחלקה ומנגן למטופלים ולצוות. איש טוב חשבנו.

    אנחנו לא יכולים לנגן בקונצרטים וגם לא רוצים.

    אנחנו לא יכולים לנגן בברים כי זה חלף מהעולם ואנחנו לא טובים בקאברים. אנחנו יכולים לנגן בבית לעצמנו ולחברים, זה נחמד. אנחנו יכולים גם להיות האיש הטוב.

    סגור לתגובות על אינטרו 64: מאדאם סוזצקה - תקשורת קווית / כללי /

  • 26 באוגוסט 2017

    המאזין ברדיו 202: שיר המלצרים


    שעה של אינדי בלי דיבורים מהרוקנרול החצוף של האננסים (בתמונה), דרך האלקטרוניקה הרוסית של Kedr Livanskiy ועד לריליס לכבוד של Mule Driver לכבוד 808Day.

    1. האננסים - שיר המלצרים
    2. Firetruck Rally - Demolition Man
    3. Dasher - Sodium
    4. Modern Studies - Supercool
    5. Kedr Livanskiy - Ariadna
    6. Fatima Yamaha - What's A Girl To Do
    7. The KVB - Fixation
    8. Caterina Barbieri - Gravity that Binds
    9. Gary Numan - Down In The Park
    10. Model 500 - Night Drive (Thru Babylon
    11. Cheatahs - I
    12. Mule Driver - For all our Heroes are Gone

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    סגור לתגובות על המאזין ברדיו 202: שיר המלצרים / כללי /

  • 23 באוגוסט 2017

    Timber Timbre בראיון: "ההופעה שעשינו בבארבי היתה לי מאוד חשובה"

    לפני שנתיים הייתי צריך להכריע אם ללכת להופעה של ה-Swans או לזו של Timber Timbre - מסוג הצרות המדהימות שיש לנו בקיצים האחרונים מרוב הופעות בארץ. העדפתי באותו הערב את העדינות והאמריקנה של טימבר טימבר מאשר הכאוס המחריש של הסוואנס, ואני מאוד מרוצה מההחלטה הזו. הערב ההוא בבארבי היה קסום. הרבה בזכות הנוכחות של סולן ההרכב Taylor Kirk ששר בקול עמוק ומלא ברוך וגם בזכות הנגינה המינימליסטית והמדויקת של ההרכב עד לצליל הכי קטן, הוכחה שאפשר לעשות הופעה עם סאונד צלול בבארבי. עברו שנתיים מאז וקירק ושות' חוזרים לשם ב-30.8. ראיינתי את קירק במייל לכבוד האירוע לגבי המעבר לסינתי, אורבניזציה וההופעה הקודמת שלהם בארץ.

    קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

    אני פשוט מקשיב להקלטה שהפקתי עם כותב שירים ממש מופלא בשם Joe Mortone ורושם הערות. עבדנו על אלבום בנאפולי בחודש הקודם ואנחנו מתכננים לסיים אותו בסתיו פה במונטריאול.

    האלבום האחרון שלכם מבוסס הרבה יותר על סינתיסייזרים. איך החלטת לקחת את הכיוון המוזיקלי הזה, ומי גיבורי הסינת' שלך?

    הייתי פשוט סקרן לגבי אינסטרומנטציה ופיל שונה. קיוויתי שנעשה משהו הרבה יותר אלקטרוני. אני חושב שהפשרה היתה להשתמש בהרבה פחות גיטרות וכלים אקוסטיים. אני לא יכול להודות בכך שיש לי גיבור סינת', אבל יש כמה אומנים שעלו בתור רפרנסים שוב ושוב: דיוויד בואי, ואנגליס, הרבי האנקוק, טירס פור פירס וטוק טוק.

    העטיפה של האלבום מראה גורדי שחקים בלילה בצורה כמעט אבסטרקטית כמו ציור דיגיטלי. מדוע בחרת בתמונה הזו לעטיפה? איך אתה רואה את חיי העיר ואורבניזציה בימינו?

    התמונה מגיעה ממגזין מאוד ישן על גורדי שחקים בניו יורק. היא כמעט בת 100 שנה ואיכשהו היא מרגישה על זמנית ופשוט איקונית לגבי צפיפות האוכלוסין הזו. נהייתי מאוד מודאג לגבי האורבניזציה וסגנון החיים וההרגלים שלי. אני מאוד סקפטי לגבי דרך החיים המודרנית הזו והנורמליזציה של בזבוז, זמניות ונוחות. אני חושב שנכנעו כל כך מהר ובהסכמה למהירות ולצפיפות החיים ואנחנו מתחילים לראות השלכות גלובליות מאוד קיצוניות לרמה הזו של האבדון.

    קראתי בראיון שעשית עבור Noisy שתמיד היתה לך אובססיה לחפצים קסומים. איזה סוג של חפצים קסומים נמצאים כעת בידך? איך השגת אותם מה קרה כשניסית להשתמש בהם?

    בהחלט כן, הדברים הבסיסיים: שרביט קסמים, שני מקלות מטאטא מעופפים, חמישה כדורי קריסטל וחצי תריסר קדרות בגדלים שונים. יש לי גם חפיסת טרוט, אבל חסר בה את קלף השישה גביעים, אז אני מאמין שהיא מקוללת.

    הופעתם בישראל לפני שנתיים, ומבחינתי זו היתה ההופעה הכי שברירית ומרגשת שראיתי באותה השנה. איך היתה החוויה שלך להגיע לארץ בפעם הראשונה ולעשות את ההופעה? מה אתה הכי זוכר לגבי הביקור וההופעה?

    זו החלטה/דיון מאוד מורכבים בשבילינו לבוא ולהופיע בתל אביב. והבחירה לבוא ולהופיע לא הרגישה כמו ניצחון גדול, במובן שלהחליט את ההחלטה הזו נהפך להפרה גדולה עבור הרבה אנשים. אנחנו מודעים להשלכות וחושבים שזה מאוד מייאש. עם זאת ההופעה שעשינו בבארבי היתה לי מאוד חשובה. אף פעם לא התקבלתי על ידי קהל בצורה כזו, והבנו דרך המסע הזה שלא הופענו מול אנשים שהיו פעילים או שותפים בתחזוק האפרטהייד. בגלל הסיבה הזו ואחרי הרבה התלבטות, החלטנו לחזור.

    גם מאוד אהבתי את זה שהעיבוד החי היה שונה ממה ששמעתי בבית, ועדיין מאוד עצמתי. איך אתם מתאימים את המוזיקה שלכם להופעות?

    אף פעם לא השקענו הרבה אנרגיה כדי לייצר מחדש עיבודים מוקלטים עבור הופעות חיות. עם "Sincerely, Future Pollution" אני חושב שהגענו הכי קרוב למה שהקלטנו, במובן שכל האלמנטים הרגישו מאוד מהותיים לשירים ואי אפשר היה להחסיר שום דבר. עם זאת, להופיע עם האלבום גרם לכך שהדברים נהיו קצת יותר חופשיים ומחוספסים וקצת יותר מהירים. אתה יודע, כמו רוקנרול.

    באופן כללי, יש לי תחושה שהמוזיקה שמגיעה מקנדה בימינו הרבה יותר הרפתקנית ומיוחדת לעומת מה שמגיע דרומית לגבול מארה"ב. האם אתה מסכים? אם כן, למה אתה חושב שזה המצב כרגע?

    מצטער אבל אני לא יודע! בהחלט יש בקנדה סצנה מאוד בריאה בכל הסגנונות, וכך זה היה כבר זמן מה. אני גם עוקב אחרי הרבה מוזיקה אמריקאית. יש פשוט כל כך הרבה הרכבים ארורים כרגע, זה כל כך רווי שקשה לי לעקוב אחרי מי מגיע מאיפה. אבל כן, השקענו הרבה בעצמינו כדי לטפח את הסצנה פה בקנדה.

    סגור לתגובות על Timber Timbre בראיון: "ההופעה שעשינו בבארבי היתה לי מאוד חשובה" / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←