למי שלא מכיר, אבישי אפרת הוא סינגר/סונגרייטר ששר באנגלית. עד עכשיו הוא עשה בעיקר הופעות סולו אקסוטיות עם פרקשינסט ואפילו הגיע בזמנו לאולפן השקוף עוד כשזה היה רלוונטי. הכרנו דרך חברתינו המשותפת והמופלאה שני קדר, ראיתי אותו בהופעה כמה פעמים, ומאוד התרשמתי.
עבר לא מעט זמן ודיבורים על לעשות משהו ביחד, אבל רק לפני כמה חודשים התחלנו לנגן סוף כל סוף ולחשמל את החומר של אבישי. צירפנו לאחר כמה שבועות את שחר ליבנה, קיבוצניק טרי בעיר ומתופף מעולה, והתחלנו לעשות רעש בחדר החזרות.
איך זה נשמע? קשה להגדיר, מעבר לכך שזה רוק רועש/שקט עם השפעות מהסיקסטיז ועד הפיקסיז. אין עדיין חומר עדכני במייספייס של אבישי, אז אם אתם רוצים לשמוע במה מדובר בואו לאוזןבר ביום רביעי לבירה האחרונה של הערב ומנה של גיטרה-באס-תופים.
סשן הבלוגרים בשסק שבוע שעבר היה דה ז'ונגלר! מאוד מאוד מאוד נהניתי להשמיע מוזיקה וקיבלתי תגובות חמות מהקהל. בעקבות הגרלה פנימית בינינו הבלוגרים הדמוקרטיים, קיבלתי את הפריים טיים מסביבות 11:20 ועד 1:00. שיניתי בהתאם את התכנית המקורית היותר אמנותית, ועברתי לתכנית להיטית ונותנת בראש.
שמתי כמעט את כל האמנים שרציתי לשים עם שינויים קלים בבחירת השירים כדי שימשיכו להלהיב ולהרקיד את הקהל. איזה כיף זה כשבחורה התלהבה ושרה את המילים לצלילי "Ever Fallen In Love?" של הבאזקוקס ששמתי לכבוד המופע הקרב, כשגברים הנידו את הראש מעלה מטה בקוליות לצלילי Oasis, וכשרקדו לצלילי Delphic ובאו לשאול אותי מי הם.
בלוגרול בשסק - צולם על ידי דניאל פיקוב
היה קשה לעלות אחרי הסשן הקולי בטירוף של אורי עם מנות כבדות של גרוב איזוטרי ותבלינים חריפים + סיום קולי של רוקנרול ישן. הוא לגמרי הרים את הרחבה. נמרוד שניגן אחרי פינק עם שירים ליליים אמנותיים ואינדיים יותר ללוגמי הבירה והוויסקי שסירבו ללכת לישון, ולכמה היפסטריות חמודות שרקדו במושבן לצלילי המוזיקה. והוא שם חתיכת שיר סיום מרגש לסגירה של הבר.
לכל מי שפספס את הערב המשובח הזה או רוצה להנות מחדש - קבלו את הסט ליסט שלי בפלייליסט יוטיובי שאפשר לנגן ולהנות ממנו בקלות. בקרוב בלוגרול 2!?
Cannons Of Pedro - Heartbroken Song #1 (Alice) Two Door Cinema Club - What You Know The Vaccines - Post Break-Up Sex Editors - Blood The Rapture - House Of Jealous Lovers Arctic Monkeys - Dancing Shoes The Futureheads - Decent Days and Nights The Jam - Town Called Malice Rolling Stones - Get Off Of My Cloud Buzzcocks - Ever Fallen in Love? Supergrass - Caught By The Fuzz Suede - Animal Nitrate Radiohead - Anyone Can Play Guitar Oasis - Cigarettes & Alcohol The Stone Roses - She Bangs The Drums The Smiths - This Charming Man Happy Mondays - 24 Hour Party People New Order - TemptationDelphic - Counterpoint The Hundred In The Hands - Commotion Hadouken! - That Boy That Girl The Prodigy - Invaders Must Die The Chemical Brothers - Block Rockin' Beats My Bloody Valentine - Soon ג'ינג'יות - ביפ The Horrors - Sea Within A Sea
חזרתי הביתה מביקור יום שישי אצל ההורים וקיבלתי הודעה מסתורית מאחד מחברי הטובים: "כנס לאתר של Oceansize". התחלתי להריץ בראש כל מיני תסריטים - אולי יצא קליפ חדש, אולי הם החליטו לדפוק רדיוהד ולשחרר בבת אחת איזה אי פי ללא שום הודעה מראש, אולי הם באים להופיע בארץ כמו ששמעתי שהם רצו. אבל מסתבר שחשבתי בצורה אופטימית מדי. אושנסייז התפרקו.
אולי לא אכפת לכם, אולי אתם לא יודעים על מה אני מדבר בכלל. אבל בשבילי, קומץ מעריצים דתיים בארץ, ורבבות מעריצים שרופים ברחבי העולם, זה יום ממש עצוב. כתבתי על אושנסייז פהובבלוג הקודם, והמלצתי עליהם בעל פה בכל הזדמנות שרק יכלתי, ולא בכדי. הלהקה הזאת שינתה לי את החיים.
בדיוק כשחשבתי ששמעתי הכל, שאי אפשר להפתיע אותי, לאתגר אותי, לחדש לי, או לרגש אותי, פתאום גיליתי את אושנסייז. לקח זמן מה עד שהם שקעו לי בתודעה, אבל כשזה קרה הם שיגרו אותי למימד אחר שאין ממנו דרך חזרה. אושנסייז דיברו אלי בכמה רמות מוזיקליות במקביל ויצרו התמכרות התמסרות והתאהבות מוחלטת.
הרבה להקות תוקעות את עצמן במסגרת מוזיקלית, תכנית, או רגשית. כשסטיבן ווילסון, מנהיג פורקיופיין טרי, קיים מפגש מעריצים בארץ, ב-2003 כמדומני, הוא התלונן שרוב הלהקות בעצם מקליטות את אותו השיר שוב ושוב ושאין להן באמת גיוון מוזיקלי או משהו להגיד מעבר למסר או רגש אחד שהן ממחזרות ללא הכרה. אושנסייז היו ההיפך המוחלט מזה.
בעוד שרוב להקות הרוק בתחילת שנות האלפיים בחרו בנתיב הנסיעה של הרטרו, אושנסייז בחרו בנתיב הנסיעה של העתיד - לקחת את מה שיש, ולהביא את זה לשלב הבא. וכך האלבום הראשון שלהם היה תמהיל בין הפוסט רוק של מוגווי, למטאל של טול, לאלטרנטיב של הסמשינג פמפקינז. הם לא התביישו לעשות קטעים ארוכים, עם מעברים אינסטרומנטליים, משקלים אסימטריים, רעש, שקט, מקצבי תופים שלעולם לא חוזרים על עצמם מקטע לקטע, והתקפה אימתנית וחיונית של 3 גיטרות חשמליות.
אושנסייז הלכו והשתנו מאלבום לאלבום, ויצרו את הייחוד המורכב והלא מוגדר שלהם ככל שעבר הזמן. מה הם, להקת מטאל? פוסט רוק? פרוג? אולי ההגדרה שלהם של דת' אינדי פרוג שהיתה להם פעם במייספייס הכי מתאימה. הם השפיעו עלי מאוד בתור מוזיקאי, עזרו לי להרחיב ולפתל את השבלנות המשמימות של הרוק, לחשוב על ריפים ב-7/8, ואיך לעשות צלילים יותר חלליים עם הגיטרה.
אבל אושנסייז לא היתה רק תרגיל טכנוקרטי של מאונני בית ספר למוזיקה. אושנסייז היתה טעונה בהמון רגש וסוג של גרוב שחיבר את כל הדיבורים הגבוהים האלה לקרקע, ללב ולבטן. חלק נכבד מזה תודות לזמר/גיטריסט האדיר מייק ונארט שכתב ליריקה מעולה והלך והשתפר מבחינה ווקאלית לכדי כלי נוסף בפלטת הכלים של הלהקה. חלק נוסף תודות למוזיקה שלהם שסירבה להגיע למחוזות הפלצנות ותמיד החזיקה במלודיה והוקים אפילו בקטעים הכי פרועים. הפלטה הרגשית של אושנסייז היתה מאוד רחבה ועמוקה. השירים שלהם יכלו לקחת אותך לחלל הפנימי הכי עמוק כמו שהיא יכלה לקחת אותך לחלל החיצון הכי רחוק, משהו שמעט מאוד להקות מסוגלות לעורר.
לא ידוע עדיין מה קרה בדיוק בלהקה שגרם לפירוק, אם נגלה אי פעם. הם נראו במשך כל הזמן הזה כמו יחידה אחת מאוד מגובשת עם רעל בעיניים, אבל אי אפשר מה הלך מאחורי הקלעים. כנראה הסיפור הישן של הבדלים אמנותיים/מאבקי אגו שגרמו ללא מעט פירוקים של להקות גדולות. נשארנו עם ירושה של 4 אלבומים מעולים, וכמה אי פים שחלקם קשים מאוד להשגה. אבל בעיקר נשארנו עם התקווה שלהקות רוק לא אמרו עוד את המילה האחרונה, שאפשר לקחת את המוזיקה הלאה בלי לוותר על כיף והמון חום ואנושיות.
כנראה שאוכל להמשיך ולהשתפך פה בהספד לאושנסייז ז"ל עוד הרבה. הם הולכים איתי משהו כמו שש שנים כך שהתקופה הזו מאוד נקשרה לי ריגשית למוזיקה שלהם, ולא נראה לי שאפסיק להאזין להם בזמן הקרוב. אני מצטער שהם לא קיבלו יותר אהבה, כבוד, והערצה בעודם להקה. הם נולדו בתור אנדרדוג ומתו בתור אנדרדוג, ואולי קצת הכרה והצלחה מעבר לחוג המעריצים השרופים היתה משנה את התמונה.
אני מקווה שלפחות עכשיו הפירוק שלהם יעשה קצת הדים, שהם יהפכו לאגדה ושאם לא יצא לכם עדיין לבדוק את המוזיקה שלהם, עכשיו כשהיא כבר לא מושגת זה בדיוק מה שתעשו. ובכל זאת יש קצת אופטימיות. חברי הלהקה התפצלו לכמה להקות חדשות לפי ההודעה באתר שלהם, כנראה שלהקה אחת פשוט לא יכלה להכיל כל כך הרבה כישרון ויצרתיות. מקווה שנשמע מהן בקרוב. יחי אושנסייז.
לא ברור מה קורה במפת ההופעות של ישראל בזמן האחרון. עם כל הלחץ הפרו-פלסטיני והאנטי הישראלי, כשאפילו ונסה פאראדי מבטלת הופעה שאירגן איזה מיליונר צרפתי, מי לכל הרוחות מוכן להגיע לארץ? אני בטוח שמאחורי הקלעים המצב עוד יותר קשה ושלהקות טורקות למפיקים טלפונים ומעבירים את המיילים שלהם לתיבת הספאם.
אבל כמו שאומר הפתגם הידוע באנגלית, when the going gets tough, the tough get going. וכך באיחור של איזה 30 שנה קיבלנו פה שתי הופעות חזקות של אגדות Pאנק שלא אכפת להן מהפוליטיקה. הן באות בשביל הכסף, בשביל המוזיקה, ובשביל האנשים. בספטמבר קיבלנו הופעה רוחנית של Public Image Ltd והטפות מפי השטן בכבודו ובעצמו, ג'ון ליידון. בחודש שעבר קיבלנו את The Fall, אגדה מנצ'סטרית שהרביצה בנו רוקנרול אינטיליגנטי. וב-15 במרץ נזכה לעוד אגדה מנצ'סטרית גדולה אף יותר, נזכה להופעה של Buzzcocks.
אני לא כזה גאון באזקוקס. אני כן יודע, תודות לסצנה המעולה בסרט הגאוני והחצי-רוקומנטרי Hour Party People 24, שהם אירגנו את ההופעה הראשונה של הסקס פיסטולז במנצ'סטר, הופעה אינטרגלקטית שהטעינה את הנוכחים בה באנרגיה מטורפת לעשות משהו. סתם כמה אנשים כמו מוריסי מהסמית'ס, ברנרד סאמנר ופיטר הוק מג'וי דיוויז'ן ואח"כ ניו אורדר, וטוני ווילסון ז"ל מייסד Factory Records. הבאזקוקס היו אמורים לחמם אותם, אילולי המתופף והבאסיסט שלהם היו עוזבים ממש לפני המופע.
עוד משהו שאני יודע זה שהבאזקוקס הם אלו שחיתנו באנגליה בין העצבנות והחיספוס של הסקס פיסטולז לאסתטיקה של הפשטות והכיפיות של הפופ. במקום לשיר על פוליטיקה, הם שרו על מערכות יחסים כושלות עם המון מלודיה והוקים קליטים ועצבניים, ונהיו לאחת מלהקות ה-Pאנק החשובות באנגליה ובכלל. יש שם אפילו תוכנית הומור בריטית מוזיקלית על שמם.
אבל הופעה של להקה שאני לא מכיר מספיק זו הזדמנות לקרוא וללמוד עליה ולשמוע אותה. וכך למדתי שהבאזקוקס היתה להקת האינדי הראשונה, כלומר שהקליטה את אי פי הבכורה שלה במימון עצמי DIY ללא עזרה מאף לייבל. למדתי גם ש-Howard Devoto שהקים את הבאזקוקס יחד עם Pete Shelley עזב והקים להקת פוסט-Pאנק עם כבוד משלה, את Magazine. והסתבר שהבאזקוקס התפרקו בזמנו במחאה על כך שהלייבל שלהם, EMI הידועים לשמצה, לא נתנו להם להקליט את אלבומם הרביעי עד שישחררו אוסף של סינגלים באנגליה. אבל למה אתם צריכים אותי בשביל לספר לכם את הסיפור? תקליקו על הויקיפדיה או אמ"ג, או ספרו בעצמכם משהו בתגובות.
זה נכון שהבאזקוקס לא כל כך רלוונטיים ולא מחדשים כלום כבר הרבה זמן. אבל אם לשפוט לפי ההופעה של פיל ודה פול, זה לא משנה. מה שמקבלים מהופעה כזו זה אנרגיה קינטית מטורפת שלא נעלמת עם הגיל. זה לראות את האנשים שהיו שם במהפכה כשערפו את ראשו של המלך בגיליוטינה, כאילו שהדם עדיין לא ירד מידיהם והם ממשיכים להניף בחרבות. הם כנראה הולכים לבעוט לנו בתוחס, ואני מתכוון להיות שם ולספוג.
נשמע שהולך טוב ללהקת אלקטרה. הם שחררו את אלבום הבכורה שלהם Heartbreak's For Fools בשנה שעברה, ולדעתי הוא משובח ביותר. הם מופיעים בתור עצמם, בתור האלטר אגו הרוקבילי האנרגטי The Come On Baby Don't Say Maybes, ובתור נגנים בפרויקט הסול החדש Men Of North Country. אוטוטו הם נוסעים לטור בארה"ב, ועובדים כבר על האלבום הבא.
בינתיים אלקטרה משחררים אי פי חדש בשם Songs They Taught Electra שיכלול את כל הקאברים המשובחים שיצאו בתור בי-סיידים לסינגלים האחרונים שלהם ועוד כמה הפתעות. מסתבר שכל קאבר נעשה במסגרת קשוחה של הקלטה תוך 24 שעות ללא הכנה מראש, בהפקה והשתתפות של ברוך בן יצחק מרוקפור.
לכבוד שחרור האי פי, אלקטרה נותנים הופעה פרטית למוזמנים בלבד באולפני אנובה ביום חמישי ה-17.2 בשעה 20:30. רוצים לקבל הזמנה? תשאירו תגובה וספרו על קאבר שאתם אוהבים, הנהכמהדוגמאות. הזוכה יוגרל רנדומלית ויקבל הודעה במייל ביום חמישי בבוקר. זה למשל הקאבר של אלקטרה לשיר Israelites של Desmond Dekker:
